Family Wiki
Advertisement

" - מסכת שבת - דף ק"כ - יום שבת קודש - י"ב תמוז תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה[]

ז ואמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה (אנשים נאמנים), שנאמר: "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא [ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש] (אם יש איש) עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה" (ירמיהו ה, א). ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב קטינא: אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר: "כי יתפש איש באחיו בית אביו לאמר שמלה לכה קצין תהיה לנו והמכשלה הזאת תחת ידך" (ישעיה ג, ו). כלומר, דברים שבני אדם מתכסין בהן כשמלה שהם דברים נעלמים ישנן בידיך ואתה יודע בהם, לכן ראוי אתה להיות ממונה על הצבור. ומה שנאמר: "והמכשלה הזאת תחת ידך",
ק״כ א
דברים של תורה שאין בני אדם עומדין עליהם אלא אם כן נכשלים בהן ישנן תחת ידיך, על כן "קצין תהיה לנו ". ומה שנאמר: "ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חבש ובביתי אין לחם ואין שמלה לא תשימוני קצין עם" (ישעיהו ג, ז), אין "ישא" אלא לשון שבועה, וכן הוא אומר: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, יז). "לא אהיה חבש" — כוונתו: לא אהיה מחובשי עצמן בבית המדרש, ואין אני רגיל בכך, "ובביתי אין לחם ואין שמלה" — שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא. ואם כן היו אנשי אמנה שהודו שלא למדו תורה, אפילו בשעת חורבנה של ירושלים. ודוחים: וממאי [וממה] מסיק אתה שהיה זה מחמת נאמנות? דילמא שאני התם, דאי אמר להו גמירנא, אמרו ליה: אימא לן [שמא שונה שם, שכן אם יאמר להם למדתי, יאמרו לו: אמור לנו], וכיון שאינו יודע, בעל כורחו עליו להודות שלא למד! ודוחים: אין זו קושיה, שכן הוה ליה למימר [היה לו לומר] לפחות כי גמר [למד] ושכח. ושואלים: אם כן הרי מאי [מה פירוש] "לא אהיה חבש" — משמעו: כלל, שמעולם לא למד, והוא מודה על האמת, ולא ששכח! ומשיבים: מעיקרו של דבר לא קשיא [אין זה קשה], ויש לחלק ולומר כי כאן ששנינו שהם נאמנים — הרי זה בדברי תורה, ואילו כאן ששנינו שבטלו אנשי אמנה בירושלים — הרי זה במשא ומתן.

שאר הפרקים[]

א משנה מצילין בשבת מן הדליקה וכיוצא בה סל מלא ככרות, ואף על פי שיש בו מזון המספיק למאה סעודות, וכן מצילים עיגול של דבילה אף על פי שהוא גדול מאד, וכן חבית שלמה של יין. ואף אומר לאחרים: בואו והצילו לכם. ואם היו המצילים פיקחין, עושין עמו חשבון אחר השבת לקבל שכר על הדברים שהצילו.
להיכן מצילין אותן את הדברים שמוצאים מן הדליקה — לחצר המעורבת שמותר לטלטל לתוכה, בן בתירה אומר: אף לשאינה מעורבת. ולשם מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף כדי להציל בדרך זו. ר' יוסי אומר: מותר לאדם ללבוש בבת אחת רק שמונה עשר כלים (בגדים), שכן נוהגים כך לפעמים ללבוש ולא יותר. ואולם חוזר ולובש בגדים במספר הזה ומוציא אותם, וכן אומר לאחרים: בואו והצילו עמי.
ב גמרא ומקשים: והא תנא ליה רישא [והרי שנה בתחילה, במשנה הקודמת] שמצילים שלש סעודות ותו [ויותר] לא! אמר רב הונא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן, שהתירו הרבה — הרי זה בבא להציל שיש לו לקחת סל אחד או עיגול אחד, ואילו כאן שהתירו רק מזון שלוש סעודות — הרי זה בבא לקפל (לאסוף) את הדברים. שאם בא להציל — מציל את כולן הנמצאים במקום אחד. ואם בא לקפל — אינו מקפל אלא מזון שלש סעודות. ואילו ר' אבא בר זבדא אמר בשם רב: אידי ואידי [זה וזה] בבא לקפל, ולא קשיא [ואינו קשה]: כאן שהתירו הרבה — הרי זה כשמעביר אותם לאותה חצר, כאן שהתירו רק מזון שלש סעודות — הרי זה כשמעביר אותם לחצר אחרת. בעי [שאל] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: פירש טליתו על הארץ וקיפל, והניח וקיפל, והניח הדברים לתוך הטלית, מאי [מה דינו], האם כבא להציל דמי [הוא נחשב], או כבא לקפל דמי [הוא נחשב]?
ומנסים לפתור זאת ממה שאמר רבא: אטעיה [הטעה אותו] רב שיזבי לרב חסדא, ודרש רב חסדא (ר""ח) בהלכה בענין שבירת חבית בראש הגג, והוסיף: ובלבד שלא יביא כלי שהוא מחזיק יותר משלש סעודות. וכיון שאמר רבא שטעות היא, שמע מינה [למד ממנה] שהלוקח בבת אחת כמות גדולה כבא להציל דמי, ושפיר דמי [הוא נחשב, ויפה הדבר, מותרנחשב]. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי טעותא [מה הטעות] בדברי רב חסדא, שמא באמת יש בכך איסור? אמר ליה [לו]: דקתני [ששנינו]: ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, או כלי אחר ויצרף. משמע מדברים אלה: דווקא כלי אחר הוא שלא יביא, אבל בההוא מנא [באותו כלי] — כמה דבעי [שרוצה] מציל, ולא נתנו חכמים שיעור לכלי.
ג ועוד שנינו במשנה שיכול להציל מן הדליקה עיגול של דבילה, ואומר לאחרים שיבואו ויצילו להם, ואם רצו עושים עמו חשבון אחר השבת. ותוהים: חשבון מאי עבידתיה [מה מעשיו] כאן? והלא מהפקירא קזכו [מן ההפקר הם זוכים], כלומר, לשם מה צריכים אותם אנשים לעשות חשבון, ומה חשבון יש בדבר? הלא זכו אותם אנשים מן ההפקר, וכל מה שהצילו — הצילו לעצמם, ואינם צריכים להחזיר לבעלים! אמר רב חסדא: מדת חסידות שנו כאן. ואותם חסידים רוצים להחזיר את החפצים לבעליהם, אף שאינם חייבים לעשות כן מן הדין, ולהם התירו לקבל שכר טרחתם. על כך אמר רבא: חסידי אגרא דשבתא שקלי [וכי חסידים נוטלים שכר בעד עבודה בשבת]?! אלא אמר רבא: הכא [כאן] בירא שמים שאינו חסיד גמור עסקינן [עוסקים אנו], ולא ניחא ליה דליתהני [ואין זה נוח לו להנות] מאחרים, ובחנם נמי [גם כן] לא ניחא ליה דליטרח [נוח לו לטרוח]. והכי קאמר [וכך אמר]: ואם היו פיקחין, דידעי דכהאי גוונא לאו [שהם יודעים שבכגון זה לא] שכר שבת הוא, ומעיקר הדין מותר לקחת שכר כזה, שהרי אינם מקבלים אלא מקצת מערך הדברים שהם נותנים בחינם, עושין עמו חשבון לאחר השבת.
ד שנינו במשנה שאומר לאחרים: בואו והצילו לכם. ועוד שנינו: ולהיכן מצילין? לדעת התנא קמא — לחצר המעורבת, ולדעת בן בתירה אף לחצר שאינה מעורבת. ושואלים: מאי שנא הכא [מה שונה כאן] לענין הצלת מזון דקתני [ששנינו בתחילת המשנה] שאומר לאחרים "בואו והצילו לכם", ומאי שנא הכא [ומה שונה כאן] לענין הצלת בגדים דקתני [ששנינו בסוף המשנה] שאומר לאחרים "בואו והצילו עמי"? ומשיבים: גבי [אצל] ענין מזונות קתני [שנינו] בלשון "לכם", משום דלא קא חזו [שאינו ראוי] לו אלא מזון שלש סעודות, ומכל השאר יכולים רק אחרים ליהנות. אבל גבי [אצל] ענין לבושים קתני [שנה] לשון "עמי", משום דקחזי ליה לכולי יומא [שראוי לו לכל היום], שהרי מותר לו ללבוש בגדים אחרים.
תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הרוצה להציל מן הדליקה ומונחה במקומה הרבה בגדים, הריהו לובש מהם ומוציא אותם למקום בטוח, ופושט אותם שם, וחוזר למקום הדליקה ולובש מהם שוב ומוציא ופושט, ואפילו כל היום כולו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: שמנה עשר כלים בלבד, ואלו הם שמנה עשר הכלים: מקטורן (מעיל), אונקלי (כעין כיסוי רחב על הכתפיים), ופונדא (אזור גדול חלול על הבגדים), קלבוס (בגד רחב) של פשתן, וחלוק הצמוד לבשרו, ואפיליות שמתעטפים בהן מלמעלה, ומעפורת על הראש, ושני ספרקין (רצועות, חגורות קטנות), ושני מנעלים, ושני אנפילאות (גרביים) ושני פרגד (כעין מגפים גבוהים) וחגור שבמתניו שעל החלוק, וכובע שבראשו, וסודר שבצוארו.
ה משנה ר' שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי שהוא לח על גבי שידה תיבה ומגדל (ארון) שאחז בהן את האור (אש) מפני שהוא מחרך, שהאש אינה שורפת את עור הגדי הלח אלא רק חורכת אותו, ועל ידי כך יישמרו כלי העץ. ועושין מחיצה לשריפה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור (לסבול את חום האש) והן מתבקעין ומכבין את הדליקה ואסור אף לגרום לכיבוי ביום השבת.
ו גמרא אמר רב יהודה שכך אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד — נותנין עליה מים מצד אחר, ואם בשל כך כבתה האש — כבתה. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: טלית שאחז בה האור מצד אחד — פושטה (מותח אותה לכל אורכה) ומתכסה בה, ואם כבתה — כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור — פושטו (פותחו) וקורא בו, ואם כבה — כבה. נמצא שאסור לשפוך מים ממש, אלא רק לעשות מעשה של היתר, שעל ידו אולי תכבה האש!
ק״כ ב
הוא שאמר את דבריו כשיטת ר' שמעון בן ננס במשנתינו.
ושואלים: אימר [אמור] שאמר ר' שמעון בן ננס "מפני שהוא מחרך", והתיר לשים עור גדי משום שאינו נשרף, אולם גרם (דבר הגורם) כיבוי מי [האם] אמר? ומשיבים: אין [כן], אכן גם לכך נתכוון ר' שמעון בן ננס, ולמדנו זאת מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף המשנה] שר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, לפי שאינן יכולים לקבל את האור (האש) והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. ומכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא [הראשון], ר' שמעון, שרי [מתיר].
א תנו רבנן [שנו חכמים]: נר שהיה מונח על גבי טבלא — מנער את הטבלה והיא, הנר, נופלת. ואם כבתה — כבתה. אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: לא שנו היתר זה אלא בשוכח את הנר על הטבלה בכניסת השבת, אבל במניח אותו מתחילה עליה — נעשה הטבלה בסיס לדבר האסור, ואף היא עצמה אסורה בטלטול.
תנא [שנינו]: נר שהיה עומד אחורי הדלת — פותח ונועל את הדלת כדרכו, ואם כבתה — כבתה. לייט עלה [מקלל וגוער עליה, על העושה כן] רב. אמר ליה [לו] רבינא לרב אחא בריה [בנו] של רבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מאי טעמא לייט עלה [מה טעם קילל וגער עליה] רב? אילימא [אם תאמר] שהטעם הוא משום שרב סבר לה [סבור] כשיטת ר' יהודה שכל מלאכה שאינו מתכוין לעשותה אסורה, והתנא קתני [שנה] כשיטת ר' שמעון שמלאכה שאין מתכוין לה מותרת. ואולם משום שרב סבר לה [סבור] כשיטת ר' יהודה, כל דתני [השונה] כשיטת ר' שמעון מילט לייט ליה [הריהו מקלל אותו]?! והרי נסמך על דברי תנא ואי אפשר לבטל את דבריו לגמרי.
אמר ליה [לו]: בהא [במקרה זה] אפילו ר' שמעון מודה שאסור. דהא [שהרי] אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות", כלומר, בכל פעולה המתחייבת מן המעשה ואפילו איננו מתכוון לה, שאף לדעת ר' שמעון העושה אותה חייב.
אמר רב יהודה: פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת. ומסופר: לייט עלה [מקלל היה עליה, על העושה כן] אביי. ומבררים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם מדובר] באופן שבחוץ מנשבת רוח מצויה — מאי טעמיה דמאן [מה הטעם של מי] שאסר, שהרי רוח כזו אינה מבעירה או מכבה מדורה. אי [ואם] מדובר באופן שבחוץ מנשבת רוח שאינה מצויה — מאי טעמא דמאן דשרי [מה הטעם של מי שהתיר]?! ומשיבים: לעולם תאמר שמדובר ברוח מצויה, ואולם מר סבר [חכם זה, אביי, סבור] כי גזרינן [גוזרים אנו] משום רוח שאינה מצויה, ומר סבר לא גזרינן [וחכם זה, רב יהודה, סבור שאין אנו גוזרים].
ב שנינו במשנה שעושין מחיצה בכל מיני כלי חרס, ור' יוסי אסר בכלי חרס חדשים. ושואלים: למימרא דרבנן סברי [האם נאמר שחכמים סבורים] כי גרם (דבר הגורם) כבוי מותר בשבת, ור' יוסי סבר [סבור] כי גרם כבוי אסור? והא איפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שמענו אותם] אומרים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עושין מחיצה בכלים ריקנין, ובמלאין שאין דרכן להשתבר. ואלו מלאין שאין דרכן להשתבר — כלי מתכות. ר' יוסי אומר: אף כלי חרס של כפר שיחין וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר. ונמצא שר' יוסי מתיר יותר משאר חכמים! וכי תימא [ואם תאמר]: איפוך מתניתין [הפוך את משנתנו] ותייחס את דעת ר' יוסי לחכמים, ותאמר כי ר' יוסי המוזכר בברייתא לדבריהם, לשיטתם של חכמים קאמר [אמר] והוא עצמו אינו סבור כן, אלא התיר בכל הכלים. ואולם ומי מצית אפכת לה [והאם יכול אתה להפוך אותה, את המשנה]? והאמר [והרי אמר] רבה בר תחליפא משמיה [משמו] של רב: מאן תנא [מיהו התנא הסבור ושונה] גרם כבוי אסור — ר' יוסי!
אלא לעולם לא תיפוך [תהפוך], והברייתא כולה שיטת ר' יוסי היא. וחסורי מחסרא והכי קתני [וחסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: עושין מחיצה בכלים ריקנין ובמלאים שאין דרכן להשתבר. ואלו הן כלים שאין דרכן להשתבר: כלי מתכות, וכלי כפר שיחין, וכלי כפר חנניה נמי [גם כן] אין דרכן להשתבר, שר' יוסי אומר: אף כלי כפר שיחין וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר.
ג סיכמנו איפוא שר' יוסי סבור שגרם כיבוי אסור, וחכמים מתירים. ורמי דרבנן אדרבנן [משליכים, מראים סתירה מדברי חכמים על דברי חכמים עצמם], ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי במקום אחר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה שם של קדושה, אחד משמות ה', כתוב לו לאדם על בשרו — הרי זה לא ירחוץ במים שמא ימחק, ולא יסוך בשמן, ולא יעמוד במקום הטינופת שאין זה לכבוד השם. נזדמנה לו טבילה של מצוה — כורך עליה על חלק גופו שכתוב עליו השם גמי (פיסת גומא), ויורד וטובל. ר' יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו אף כשאין זו טבילה של מצווה, ובלבד שלא ישפשף וימחוק בידים ממש. נמצא שר' יוסי מקיל יותר מחכמים בגרימת איסור!
ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] "ונתצתם את מזבחותם ושיברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג־ד), ומן הלשון "לא תעשון" למד ר' יוסי: עשייה ממש הוא שאסור, ואולם גרמא שרי [גרם מלאכה מותר].
ומקשים: אי הכי, הכא נמי [אם כן, כאן גם כן] בענין שבת, כתיב [נאמר] "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י), ואף כאן תלמד מן הלשון שעשייה הוא שאסור, ואולם גרמא שרי [גרם מלאכה מותר]! ומתרצים: באמת סבור ר' יוסי שאין איסור מהותי בגרם כיבוי, אלא מתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה — אתי לכבויי [אם תתיר לו גרם כיבוי — יבוא לכבות] בידים, ולכן אסרו גרימת כיבוי.
ואומרים: אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן [אם כן קשה מדברי חכמים על דברי חכמים]: ומה התם [שם] בשריפה שאדם בהול על ממונו — שרי [מותר], הכא [כאן] במחיקת השם — לא כל שכן שמותר לגרום למחיקה שלא בידים, ומדוע החמירו חכמים בברייתא בענין זה?!
ודוחים: ותסברא [והאם סבור אתה] וכיצד אתה חושב האי גמי היכי דמי [גמי זה שאמרו חכמים לכסות בו בעת הטבילה איך הוא בדיוק], באיזה אופן מדובר? אי דמיהדק [אם שהוא מהודק] — קא הוי [הרי זו] חציצה גמורה, אי לא מיהדק [אם אינו מהודק] — הלא עיילי ביה מיא [נכנסים בו מים] ומוחקים! ודוחים: אם חוששים לחציצה, תיפוק ליה [תצא לו] שיש חציצה בין כה וכה משום הדיו עצמה בה רשום שם ה' על בשרו! ומתרצים: מדובר כאן בדיו לחה, שאינה חוצצת. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הדם והדיו והדבש והחלב שהיו על בשר אדם, אם היו יבשין — חוצצין, בשעת טבילה, לחים — אין חוצצין. ולענייננו, מכל מקום קשיא [קשה] לשם מה צריכים חכמים כריכת גמי?
אלא אמר רבא בר רב שילא: היינו טעמייהו דרבנן [זהו טעמם של חכמים]: דקסברי [שסבורים הם] שאסור לאדם לעמוד בפני השם כשהוא ערום, ומשום כך צריך שתהיה מחיצה בין בשרו הערום ובין השם. ומקשים: מכלל הדברים אתה למד שר' יוסי סבר [סבור] שמותר לעמוד בפני השם ערום? ומתרצים: לא, הוא אינו סבור כן, אלא אינו מצריך גמי, וסבור כי די יהיה דמנח ידיה עילויה [שמניח את ידו עליו ומכסהו].
ומקשים: לרבנן נמי דמנח ידיה עילויה [לדעת חכמים גם כן יהא מספיק שמניח ידו עליו]! ומסבירים: חכמים חוששים לכך שזימנין דמשתלי ושקיל ליה [פעמים שהוא שוכח ומוריד אותה, את ידו]. ומקשים: ולדעת ר' יוסי נמי [גם כן] יש לחשוש שזימנין דמשתלי ושקיל ליה [פעמים שישכח ויסיר אותה, את ידו]? אלא יש לומר: אי דאיכא [אם, כאשר יש] גמי — הכי נמי [כך גם כן] מודה ר' יוסי שיש לכרוך, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה, באיזה מקרה אנו עוסקים] — שיש צורך לאהדורי [לחזר, ולחפש] אחר גמי, ובכגון זה רבנן סברי [חכמים סבורים]
קכ״א א
טבילה בזמנה לאו [לא] מצוה היא, ומהדרינן [ומחזרים] אחר גמי כדי לכרוך על מקום הטבילה, ור' יוסי סבר [סבור] כי טבילה בזמנה מצוה ומשום כך לא מהדרינן [אין אנו מחזרים] אחרי הגמי, כיון שחשובה מצות הטבילה בזמנה.
ומקשים: וסבר [וכי סבור] ר' יוסי כי טבילה בזמנה מצוה היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הזב והזבה, המצורע והמצורעת, בועל נדה וטמא מת, כל אלה טבילתן צריכה להיות ביום, ואף אם היה זה ביום הכיפורים שאסורה בו הרחיצה — טובל בו ביום. נדה ויולדת — טבילתן בלילה. בעל קרי — טובל והולך כל היום כולו אחר שראה קרי. ר' יוסי אומר: מן המנחה ולמעלה (והלאה) אינו צריך לטבול, שכיון שהתפלל כבר תפילת מנחה ימתין עד הערב ויטבול ויוכל להתפלל מעריב בטהרה. נמצא שסבור ר' יוסי שטבילה בזמנה אינה מצוה! ודוחים: בברייתא ההיא אין הכוונה לסתם ר' יוסי (בן חלפתא), אלא כשיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, שאמר : דייה טבילה באחרונה, שאשה שנסתפקה בזמן הראוי לטבילתה, אינה חייבת לטבול בכל פעם, ומותר לה לדחות את הטבילה עד לתאריך שתצא ידי חובה לדעת הכל, אף כי אולי לא תהא זו טבילה בזמנה.

.[]

השיעור הבא[]

Advertisement