" קערות שאכל בהן ערבית בשבת - מסכת שבת - דף קי"ח - יום חמישי - י' תמוז תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

קערות שאכל בהן ערבית בשבת — מדיחן כדי לאכול בהן שחרית[עריכה | עריכת קוד מקור]

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: קערות שאכל בהן ערבית בשבת — מדיחן כדי לאכול בהן שחרית. אכל בהם שחרית — מדיחן כדי לאכול בהן בצהרים. אכל בצהרים — מדיחן לאכול בהן במנחה. ואולם מן המנחה ואילך — שוב אינו מדיח כיון שאין צורך עוד בקערות אלה לשבת, ואין עושים הכנה משבת לחול. אבל כוסות וקיתוניות (ספלים קטנים) וצלוחיות שכולן כלי שתיה — מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה ואין אדם יודע מתי יזדמן לו לשתות פעם נוספת אותו יו

שאר הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב אמר ר' שמעון בן פזי שכך אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח (היסורים הבאים לפני ביאת המשיח), ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג. ומקור לדברים: מחבלו של משיח — דבר זה נלמד מהשוואת הכתובים, שכן כתיב הכא [נאמר כאן] בענין שבת "יום", כאמור: "אכלוהו היום", וכתיב התם [ונאמר שם] "יום", כאמור: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). מדינה של גיהנם — כתיב הכא [נאמר כאן] בשבת "יום" כאמור, וכתיב התם [ונאמר שם] "יום", כאמור: "יום עברה היום ההוא יום צרה ומצוקה יום שואה ומשואה יום חושך ואפלה יום ענן וערפל" (צפניה א, טו), המתפרש כמכוון לעונש הגיהנם. ממלחמת גוג ומגוג — שכן כתיב הכא [נאמר כאן] בענין שבת "יום", וכתיב התם [ונאמר שם] "יום", כאמור: "והיה ביום ההוא ביום בוא גוג על אדמת ישראל" (יחזקאל לח, יח).
אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים (גבולות), כלומר, נחלה (שכר) גדולה מאד, שנאמר: "אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכיבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך (קי״ח ב) נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר" (ישעיה נח, יג-יד) ודוקא נחלת יעקב, לא כאברהם שכתוב בו: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג, יז), כלומר, רק ארץ זו בגבולותיה. ולא כיצחק שכתוב בו: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל" (בראשית כו, ג), שמשמעו — ארצות אלה ולא יותר. אלא כיעקב שכתוב בו: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יד) שהיא נחלה שלא ניתנו לה גבולות כלל.
רב נחמן בר יצחק אמר: המענג את השבת ניצול משעבוד גליות. ומנין? — כתיב הכא [נאמר כאן] בשבת: "והרכבתיך על במתי ארץ" וכתיב התם [ונאמר שם]: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרך" (דברים לג, כט). אמר רב יהודה שכך אמר רב: כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, וכפי שנאמר: "והתענג על ה' ויתן לך משאלת לבך" (תהלים לז, ד), ועדיין עונג זה על ה' שנאמר בפסוק איני יודע מהו, ולכן כשהוא אומר "וקראת לשבת ענג" — הוי אומר זה ענג שבת. ושואלים: במה מענגו ליום השבת? רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב אמר: בתבשיל של תרדין, ודגים גדולים, וראשי שומין. רב חייא בר אשי אמר בשם רב: אפילו דבר מועט אם לכבוד שבת עשאו — הרי זה עונג. ושואלים: מאי היא [מה הוא] דבר מועט זה? אמר רב פפא: כסא דהרסנא [דגים קטנים מטוגנים].
אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו הוא עובד עבודה זרה כדור אנוש (שנאמר בו "אז הוחל לקרוא בשם ה'" — לחלל שמו) מוחלין לו, וכפי שנאמר: "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע" (ישעיה נו, ב), אל תקרי [תקרא] "מחללו" אלא: "מחול לו".
אמר רב יהודה שכך אמר רב: אלמלי שמרו ישראל כראוי את השבת הראשונה שניתנה להם, לא שלטה בהן אומה ולשון מאז. שנאמר: "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו" (שמות טז, כז), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו], אחר שיצאו ללקוט באיסור: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות יז, ח). אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן — מיד הם נגאלים, וכפי שנאמר: "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי" (ישעיה נו, ד), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי" (ישעיה נו, ז).
א אמר ר' יוסי: יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת. וכיון שהוזכרו דברי ר' יוסי מביאים עוד כמה מדבריו שנאמרו בסגנון דומה. אמר ר' יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. ותוהים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר מר [והרי אמר החכם]: הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, שמזלזל בהלל ומראה כאילו אין ההלל מיוחד ליום שנעשה בו נס! ומשיבים: כי קאמרינן [כאשר אומרים אנו] דברים אלה בשם ר' יוסי — לפסוקי דזמרא התכוונו. שאומרים בתפילת שחרית שיש בהם דברי הלל להשם, ולא ל"הלל" (תהילים קיג־קיח) שאומרים רק בימים המיוחדים.
ועוד אמר ר' יוסי: יהא חלקי ממתפללים שחרית ומנחה עם דמדומי חמה, כלומר, תפילת שחרית השכם בבוקר ותפלת מנחה קרוב ללילה. אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: מצוה להתפלל עם דמדומי חמה. אמר ר' זירא: מאי קרא [מהו הכתוב] הרומז לכך? — "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" (תהלים עב, ה), כלומר, יראת השם ("ייראוך"), התפילה, תהא עם זריחת השמש ולפני הירח.
ואמר ר' יוסי: יהא חלקי ממתי (מהמתים) בחולי מעיים. שכן אמר מר [החכם]: רובן של הצדיקים מתים בחולי מעיים, שמיתה זו אינה קלה ומתמרקים עוונותיהם לפני מיתתם, ועוד, שהם מתים בגוף נקי. ואמר ר' יוסי: יהא חלקי ממתי בדרך מצוה, כלומר, כשהולך בשליחות לדבר מצוה. ואמר ר' יוסי: יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא (טבריה), שכיון שהיא בעמק מעריב בה היום מוקדם יותר, וממוציאי שבת בצפורי, שהיא בראש ההר והשמש נראית בה זמן רב יותר, ומשום כך יוצאת בה השבת יותר מאוחר מבשאר מקומות. ואמר ר' יוסי: יהא חלקי ממושיבי בית המדרש, אותם האוספים את העם לבוא ולשבת ללמוד ולא ממעמידי בית המדרש, אותם המודיעים שנגמרה שעת הלימוד, ואפשר ללכת לאכול.
ואמר ר' יוסי: יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה, שהגובה את הצדקה עושה זאת לפי השיעור הראוי, ואילו מחלק הצדקה יתכן שלא יתן לכל עני כדי מחסורו. ואמר ר' יוסי: יהא חלקי ממי שחושדין אותו ברע ואין בו. אמר רב פפא: לדידי חשדן [בי חשדו] ולא הוה [היה] בי.
ועוד אמר ר' יוסי: חמש בעילות בעלתי, ונטעתי חמשה ארזים בישראל. ומאן אינון [ומי הם] אותם ארזים גדולי ישראל — בניו של ר' יוסי, ר' ישמעאל בר' יוסי, ור' אלעזר בר' יוסי, ור' חלפתא בר' יוסי, ור' אבטילס בר' יוסי, ור' מנחם בר' יוסי. ושואלים: והאיכא [והרי יש] גם את בנו של ר' יוסי ורדימס! ועונים: היינו [זהו] ורדימס היינו [זהו] מנחם. ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] "ורדימס"? — לפי שפניו דומין לורד ביופיים. ומקשים: למימרא [האם נאמר] ונלמד מדברים אלה שר' יוסי מצות עונה עם אשתו לא קיים, אלא בעל רק חמש בעילות?! אלא אימא [אמור] כך: חמש בעילות בעלתי ושניתי, ואמרו חכמים שהבועל ושונה יוולדו לו על ידי כך בנים זכרים.
ועוד אמר ר' יוסי שדרכו בלשון נקיה: מימי לא קריתי לאשתי "אשתי" ולשורי "שורי", אלא קראתי לאשתי — "ביתי" שהיא עיקרה של הבית, ולשורי — "שדי" שבכוחו עיקר עיבוד השדות.
אמר ר' יוסי: מימי לא נסתכלתי במילה שלי מחמת צניעות. ושאלו: איני [וכי כן הוא ]? והאמרו ליה [והרי אמרו לו] לרבי, ר' יהודה הנשיא: מאי טעמא [מה טעם] קראו לך "רבינו הקדוש"? אמר להו [להם]: מימי לא נסתכלתי במילה שלי. ואם כן מדוע לא קראו גם לר' יוסי "רבינו הקדוש"? ועונים: ברבי מילתא אחריתי הוה ביה [דבר אחר של צניעות היה בו], שלא הכניס ידו תחת אבנטו מרוב צניעות. ואמר ר' יוסי: מחמת צניעות מימי לא ראו קורות ביתי אימרי (שולי) חלוקי, שלא היה מתפשט בגלוי תחת קורת הגג אלא תחת מצעי המיטה.
ואמר ר' יוסי: מימי לא עברתי על דברי חברי. יודע אני בעצמי שאיני כהן, ובכל זאת, אם אומרים לי חבירי: עלה לדוכן עם הכהנים — אני עולה, על אף החשש שבדבר. ואמר ר' יוסי: מימי לא אמרתי דבר, וחזרתי לאחורי, כלומר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי בי לאמור: לא אמרתיו, בין שהיה דבר טוב על אדם מסויים ובין שהיה דבר של גנאי.
ב אמר רב נחמן: תיתי [תבוא] לי, כלומר, ישולם שכרי משום דקיימית [שקיימתי] בהידור שלש סעודות בשבת. אמר רב יהודה: תיתי [תבוא] לי שכרי דקיימית [שקיימתי] בהידור עיון תפלה, שדקדקתי בדבר. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: תיתי [תבוא] לי שכרי משום שלא סגינא [הלכתי] ארבע אמות בגילוי הראש. אמר רב ששת: תיתי [תבוא] לי שכרי דקיימית [שקיימתי] בהידור מצות תפילין. ואמר רב נחמן: תיתי [תבוא] לי שכרי דקיימית [שקיימתי] בהידור מצות ציצית.
אמר ליה [לו] רב יוסף לרב יוסף בריה [בנו] של רבה: אבוך, במאי [אביך, רבה, במה] היה זהיר טפי [ביותר]? אמר ליה [לו]: במצות ציצית. ומסופר: יומא חד הוה קא סליק בדרגא [יום אחד היה עולה במדרגות]. איפסיק ליה חוטא [נפסק, נקרע, לו חוט] אחד מחוטי הציצית, ולא נחית ואתא, כמה [ירד ובא , עד] שלא רמיה [הטיל בו] חוט ציצית חדש. ואמר אביי: תיתי [תבוא] לי שכרי משום דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה [שכאשר אני רואה תלמיד חכם המשלים את המסכת שלמד]
קי״ט א
עבידנא יומא טבא לרבנן [עושה אני יום טוב סעודה לחכמים]. אמר רבא תיתי [תבוא] לי שכרי, דכי אתא צורבא מרבנן לקמאי לדינא [שכאשר בא תלמיד חכם לפני לדין], לא מזיגנא רישי אבי סדיא, כמה דלא מהפיכנא בזכותיה [איני מניח ראשי על הכר, עד שאינני מהפך בזכותו] עד כמה שאפשר, לפי התנאים ולפי טענותיו. אמר מר בר רב אשי: פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא [פסול אני לתלמיד חכם לדון אותו]. מאי טעמא [מה טעם] פסול אני? — לפי שהוא חביב עלי כגופאי [כגופי], ואין אדם רואה חובה לעצמו.
א

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.