" - מסכת שבת - דף קכ"ה - יום חמישי - צום י"ז תמוז תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

125SHABAT.png

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

שברי תנור ישן הרי הן ניטלים בשבת בחצר[עריכה | עריכת קוד מקור]

א תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: שברי תנור ישן (לפחות שימוש פעם אחת) הרי הן ניטלים בשבת בחצר, ככל שאר הכלים הניטלין בשבת בחצר, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אין ניטלין. העיד ר' יוסי משום (בשם) ר' אליעזר בן יעקב על שברי תנור ישן שניטלין בשבת, ועל כיסויו שאינו צריך בית יד.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חולקים]? אמר אביי: בעושין מעין מלאכה, ואולם אין עושין מעין מלאכתן הראשונה קמיפלגי [נחלקו], אם מותר שבר כלי כזה בשימוש. ואזדא [והלך] ר' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ור' מאיר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] כשם שנחלקו במשנתנו.

מתקיף לה [הקשה על כך] רבא: אי הכי, אדמיפלגי [עד שהם נחלקים] בשברי תנור, ליפלגו [שיחלקו] בשברי כלים בעלמא [בכלל] ומדוע דווקא בתנור?
אלא אמר רבא: בשברי דהאי [זה] התנור המיוחד קמיפלגי [חלוקים הם]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: תנור של חרס שלא הדביקו, כרגיל בתנורים, בטיט לאדמה, אלא נתנו על פי הבור או על פי הדות (בור שקירותיו בנויים - רש"י - נתנו על פי הבור - תנורים שלהם עשוין כקדירות גדולות ואין להם שולים ומושיבו לארץ ומדביק טיט סביבותיו לעשותו עב שיחזיק חומו והיא קרויה טפילה והיא מגעת לארץ. ומתוך כך הבל שלו קיים ואם נתנו על פי הבור או על פי הדות שהיא כעין בור אלא שהבור בחפירה והדות בבנין ונתן שם אבן בינו לבין דופן הבור לדוחקו שלא יפול ויהא עומד באויר) ונתן שם אבן בין קיר הבור לתנור להחזיק את התנור במקומו, ר' יהודה אומר: אם מסיק מלמטה בתוך הבור והוא התנור נסוק על ידי כך מלמעלה — טמא, שכן התנור משמש לצורכו וכלי שלם הוא, הראוי לקבל טומאה. ואם לאו [לא], שאינו מהודק עד כדי כך ובשל כך אף אינו ניסוק למעלה — טהור, שהוא כתנור שלא נגמרה מלאכתו. וחכמים אומרים: הואיל והוסק מכל מקום — טמא, שכן הוא משמש לתפקידו.

תנור המחוסר נתיצה, כלומר, שהוא שלם, ואפשר לשבור אותו — טמא, זהו המקבל טומאה
ובמאי קמיפלגי [ובמה, באיזה ענין נחלקו] — בהאי קרא [בפסוק זה]: "וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים יתץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם" (ויקרא יא, לה). שר' יהודה סבר [סבור]: תנור המחוסר נתיצה, כלומר, שהוא שלם, ואפשר לשבור אותו — טמא, זהו המקבל טומאה. ואילו שאין מחוסר נתיצה, אלא אינו עומד במקום ראוי כל צרכו והריהו כבר כשבור ממילא — טהור הוא, אינו מקבל טומאה. ורבנן סברי [ואילו חכמים סבורים] שבא הפסוק להוסיף: "טמאים יהיו לכם" — מכל מקום ובכל דרך.


ושואלים: ורבנן נמי, הכתיב [ולדעת חכמים גם כן הרי נאמר] "יתץ", ומדוע אינם מפרשים כר' יהודה? ומסבירים: את הפסוק ההוא הם מבינים לאידך גיסא [לצד אחר], דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: כיון דחבריה בארעא [שחיברו בארץ] — כגופא דארעא דמי [כגוף הארץ נחשב], וכל דבר המחובר לארץ חיבור של קבע אינו מקבל טומאה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי כיון שאפשר לנתקו הריהו טמא.
ושואלים: ואידך נמי, הכתיב [והצד האחר, ר' יהודה, גם כן, הלא נאמר] "טמאים יהיו לכם "! ומתרצים: ההיא, דבר זה מבין הוא כדברי רב יהודה שאמר בשם שמואל. שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל : מחלוקת ר' יהודה וחכמים היא דווקא בהיסק ראשון. כלומר, שהיה התנור עדיין חרס שלא נתייבש כל צרכו ולא הוסק מעולם, והיסקו הראשון הוא העושה אותו כלי, אבל בהיסק שני אין הם חולקים, ואפילו תלוי בצואר גמל — טמא.

אם כך, עד שנחלקו] בשברי תנור
אמר עולא: והיסק ראשון לרבנן [לדעת חכמים], אפילו תלוי בצואר גמל, כיון שניסוק הריהו תנור לכל דבר, וטמא.
מתקיף לה [מקשה עליה] על סברה זו רב אשי: אי הכי, אדמיפלגי [אם כך, עד שנחלקו] בשברי תנור, ליפלגו [שיחלקו] בתנור גופה [עצמו]. השתא [עכשיו] הרי תנור גופה [עצמו] לשיטת ר' יהודה לא הוי מנא [אין הוא נחשב כלי], אם כן שבריו מיבעיא [נצרך לומר שאינם כלי]?!

שהרי אף השברים עשויים לשמש לאפייה!
אלא אמר רב אשי: לעולם יש לפרש כדאמרן מעיקרא [כמו שאמרנו מתחילה] שמדובר בשברי כל תנור שהוא ומשברי תנור אלה עושה מעשה טפקא (כעין רעף חרס שצולים עליו), וכך יש להבין: ר' מאיר לדבריו של ר' יהודה קאמר [אמר], וכך אמר: לדידי [לשיטתי] אפילו בשברים העושין מעין מלאכה כלשהי יש לומר שהם מותרים בטלטול, אלא לדידך, אודי [לשיטתך, הודה] לי מיהא [לפחות] דכהאי גוונא [שבכגון זה] מלאכתו הוא! שהרי אף השברים עשויים לשמש לאפייה!


ור' יהודה דוחה: לא דמי [אינו דומה], שכן התם [שם] בתנור שלם — הסקו מבפנים, ואילו הכא [כאן] בשבר — הסקו מבחוץ, וכן התם [שם] כשהתנור שלם — החלק הוא מעומד, ואילו הכא [כאן] — השבר לאו [לא] מעומד הוא ולכן אינו משמש מעין מלאכתו.
ב

שאר פרקי התלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב באותה תוספתא הובא שהעיד ר' יוסי משום (בשם) ר' אליעזר בן יעקב על שברי תנור ישן שניטלין בשבת, ועל כיסויו של תנור שאינו צריך בית יד, שהוא נחשב ככלי ראוי לטלטול כמות שהוא. אמר רבינא: כמאן מטלטלינן האידנא כיסוי דתנורי [כשיטת מי מטלטלים אנו עתה כיסויי תנורים] של מתא מחסיא שאין להם בית אחיזה? כמאן [כשיטת מי] — כשיטת ר' אליעזר בן יעקב.
ג משנה האבן שבקירויה (דלעת ששואבים בה מים), אם ממלאין בה בדלעת מים, והאבן אינה נופלת — ממלאין בה בשבת, ואם לאו [לא], שהאבן נופלת — אין ממלאין בה.(קכ״ה ב) זמורה של גפן שהיא קשורה בטפיח (כעין דלי לשאיבה) — ממלאין בה בשבת, שהזמורה נעשתה חלק מן הכלי.

בזמן שהוא קשור בחלון, ותלוי, שאיננו נוגע בארץ — פוקקין בו את החלון
פקק החלון, ר' אליעזר אומר: בזמן שהוא קשור בחלון, ותלוי, שאיננו נוגע בארץ — פוקקין בו את החלון, שאין בכך משום בניה, ואם לאו [לא] — אין פוקקין בו. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך — פוקקין בו.

אבן שעל פי החבית וברצונו לפתוח את החבית — מטה את החבית על צידה, והיא, האבן, נופלת.
א גמרא תנן התם [שנינו שם במשנה]: אבן שעל פי החבית וברצונו לפתוח את החבית — מטה את החבית על צידה, והיא, האבן, נופלת. אמר רבה שכך אמר ר' אמי שכך אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא בשוכח, שהניח את האבן על החבית בלא משים, אבל במניח את האבן על פי חבית בכוונה — נעשה החבית בסיס לדבר האסור (האבן) ואסור לטלטל אף את החבית. ואילו רב יוסף אמר בשם ר' אסי שכך אמר ר' יוחנן: לא שנו דין זה בחבית אלא בשוכח, אבל במניח — נעשה האבן כיסוי להחבית ומותר להשתמש בה כבשאר כיסויי חבית.

האבן שבקירויה (דלעת) אם ממלאין בה בקרויה מים והאבן אינה נופלת ממנה — ממלאין בה, ונמצא שאם מייחדים את האבן לצורך, היא מפסיקה להיות מוקצה!
אמר רבה: מותבינן אשמעתין [מקשים אנו על ההלכה שלנו] מן המשנה כאן, שהלא שנינו: האבן שבקירויה (דלעת) אם ממלאין בה בקרויה מים והאבן אינה נופלת ממנה — ממלאין בה, ונמצא שאם מייחדים את האבן לצורך, היא מפסיקה להיות מוקצה! והוא עצמו מתרץ: ולא היא, אין להשוות את הדברים. התם [שם] באבן שבקרויה, כיון שהדקה לאבן אל הדלעת — שויא [עשה] את האבן דופן, ונעשתה כחלק מן הכלי, מה שאין כך בכיסוי חבית.

נמצא שאבן שאינה מהודקת אינה נחשבת ככלי והריהי מוקצה!
אמר רב יוסף: ומותבינן אשמעתין [ומקשים אנו על ההלכה שלנו] ממה ששנינו במשנתנו: "אם לאו [לא] הידקה לאותה אבן אל הדלעת — אין ממלאין בה" נמצא שאבן שאינה מהודקת אינה נחשבת ככלי והריהי מוקצה! והוא עצמו מסביר: ולא היא, אין להשוות את הדברים. התם [שם], כיון שלא הדקה — משמע שבטולי בטלה [ביטלה] ואינו מחשיבה ככלי, והריהי אם כן כשאר מוקצה.
ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו]? מר סבר בעינן [חכם זה, רבה, סבור כי צריכים אנו] מעשה כדי להפוך אבן או חומר אחר ולהחשיבו ככלי, ומר סבר לא בעינן [וחכם זה במשנתנו סבור כי אין אנו צריכים] מעשה.

פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים
ואזדו לטעמייהו [והלכו לטעמיהם] ר' אמי ור' אסי, דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' חנינא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' זירא שכך אמר ר' חנינא: פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים, ואמר לתלמידיו: צאו וחשבו שאתם מכינים את האבנים לצורך שבת כדי שנשב עליהן למחר בשבת, ולא הצריכן רבי למעשה באותן אבנים, והסתפק במחשבה.
ואילו ר' יוחנן אמר: לא כך היה המעשה, אלא הצריכן רבי למעשה להכין את האבנים. ושאלו לשיטה זו: מאי [מה], איזה מעשה אמר להו [להם] לעשות? ר' אמי אמר: "צאו ולמדום" (סדרו אותם) אמר להו [להם] רבי לתלמידיו. ר' אסי אמר: "צאו ושפשפום מן הטיט" אמר להו [להם]. הרי שר' אמי מצריך מעשה חשוב יותר באבן כדי להחשיבה ככלי.

המוט המשמש בספינה לדעת את עומק המים
איתמר [נאמר] שנחלקו תנאים בענין זה, ר' יוסי בן שאול אמר: סואר (ערימה) חדשה של קורות הוה [היה]. ור' יוחנן בן שאול אמר: גשוש של ספינה (המוט המשמש בספינה לדעת את עומק המים) הוה [היה זה]. מאן דאמר [מי שאומר] שהתיר רבי לשבת על גשוש — כל שכן התיר בסואר, ואולם מאן דאמר שהתיר בסואר, אבל אצל גשוש קפיד עליה [מקפיד עליו] שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, שמא יתעקם ויפגם.


ב שנינו במשנה שזמורה של גפן שהיא קשורה בדלי ממלאים בה בשבת. ומדייקים: רק אם היא קשורה — אין [כן, מותר], ואולם כאשר היא לא קשורה — לא. לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל.
דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חריות של דקל שגדרן (קצצן) לצורך עצים להסקה ונמלך עליהן להשתמש בהן לישיבה — צריך לקשור אותן יחד בערב שבת כדי להוציאן מגדר מוקצה להשתמש בהן בשבת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשור והריהן כמוכנות מבעוד יום, נמצא שלדעת רבן שמעון בן גמליאל עץ קצוץ אין צורך להכינו במיוחד לצורך שבת.


אמר רב ששת: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, ואולם יש לומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים] — באופן שזמורה זו עדיין מחוברת באביה (בגפן). ומקשים: אי הכי, קא משתמש [אם כך, הריהו משתמש] בדבר המחובר לקרקע, והרי יודעים אנו שגזרו חכמים שלא להשתמש בכל דבר צומח בהיותו עדיין מחובר לקרקע! ומתרצים: שהיה זה מחובר למטה משלשה טפחים, וכל המחובר בפחות משלשה טפחים אין דינו כאילן, כפי שמותר להשתמש בשורשי האילן הסמוכים לקרקע. רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] כי מדובר בזמורה תלושה, ואולם החידוש שבדבר שיש לחשוש גזירה שמא יקטום (יחתוך, יישר) זמורה ויכשירנה לשימוש בדלי, על כן השמיע לנו רבן שמעון שאין אנו חוששים לכך.
ג שנינו במשנה שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בענין פקק החלון באיזה אופן מותר לפקוק בו את החלון בשבת. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: הכל מודים שאין עושין אהל, אפילו הוא עראי, בתחלה ביום טוב, ואין צריך לומר שאין עושים בשבת. לא נחלקו חכמי המשנה אלא בלהוסיף על אהל קיים. שר' אליעזר אומר: אין מוסיפין ביום טוב, ואין צריך לומר שאין מוסיפים בשבת. וחכמים אומרים: מוסיפין על אהל ארעי בשבת, ואין צריך לומר שמותר ביום טוב. ועוד שנינו במשנה שחכמים אומרים: בין כך ובין כך פוקקין בו בפקק זה את החלון.
ושואלים: מאי [מה הפירוש המדוייק] של "בין כך ובין כך" בענייננו? אמר ר' אבא שכך אמר רב כהנא:(קכ״ו א) בין קשור בין שאינו קשור, והוא שמתוקן, כלומר, הוכן מראש לצורך זה.

המונח מותר במקדש והנגרר אף במדינה.
אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' אבא: ולימא מר [ויאמר אדוני] בנוסח זה: בין תלוי ובין שאינו תלוי, והוא שקשור! שכן אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: כמחלוקת כאן בפקק החלון כך יש מחלוקת מקבילה ודומה בנגר הנגרר, שהוא בריח שתוקעים בחור הדלת ובקרקע כדי להחזיק את הדלת במקומה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: נגר הנגרר, שאינו חלק מן הדלת אלא קשור בה ונגרר בארץ נועלין בו בשבת במקדש, שלא גזרו חכמים על דין שבות במקדש אבל לא במדינה (בשאר חלקי הארץ). והנגר המונח, שאיננו קשור כלל בדלת כאן וכאן, בין במקדש בין במדינה אסור לנעול בו בשבת. ר' יהודה אומר : המונח מותר במקדש והנגרר אף במדינה.
ותניא [ושנויה ברייתא]: איזהו נגר הנגרר שנועלין בו במקדש אבל לא במדינה? — כל שקשור ותלוי בדלת וראשו האחד מגיע לארץ. ר' יהודה אומר: זה אף במדינה מותר. אלא איזהו שבמדינה אסור — כל שאינו לא קשור ולא תלוי, ושומטו מן הדלת לאחר שימוש ומניחו בקרן זוית.

ואמר ר' יהושע בר אבא משמיה [משמו] של עולא : מאן תנא [מיהו התנא ששנה] בהלכות נגר הנגרר — ר' אליעזר היא, ששיטתו בענין זה זהה לדעתו במשנתנו בענין פקק החלון. הרי שודאי מדובר בפקק קשור, שאם אינו קשור — הלא סבור ר' אליעזר שאף במקדש אסור להשתמש בו!
אמר ליה [לו]: אנא דאמרי כי האי תנא [אני שאני אומר זאת הרי זה כדעת תנא זה] דתניא [שכן שנינו בתוספתא]: קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו כבנגר, בזמן שקשור ותלוי בפתח — פותח ונועל בו בשבת, אין קשור ותלוי — אין פותח ונועל בו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה מתוקן לכך, מותר לפתוח בו אף על פי שאינו קשור. נמצא שיש שיטה כי נגר אינו חייב להיות קשור, ודיו בתיקון בלבד.
אמר רב יהודה בר שילת שכך אמר רב אסי שכך אמר ר' יוחנן: הלכה בענין זה כרבן שמעון בן גמליאל.

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.