מעמדה החוקי של ירושלים

(ערך שחובל בויקיפדיה העברית)

מפגש בין שוטרים ישראלים לליגיונר ירדני על "הקו העירוני", סמוך לשער מנדלבאום. 1950 לערך

שער הכניסה לארמון הנציב הבריטי

מאז 1948 מעמדה החוקי והבינלאומי של ירושלים סבוך ומעורפל. ב-1949 הכריזה מדינת ישראל כי זוהי בירתה. החל ממלחמת ששת הימים שולטת מדינת ישראל בכל שטחה של ירושלים. רוב מדינות העולם אינן מכירות בירושלים כבירת מדינת ישראל. חלקן מכירות בריבונותה של ישראל על מערב העיר (כלומר רואות בקו הירוק את גבול הריבונות הישראלית), וחלקן אינן מכירות בעיר כולה כחלק ממדינת ישראל. עמדתן של חלק מהמדינות מעורפלת.

המעמד של ירושלים בעיני גורמים שונים

מפה שמדגישה את האזורים השנויים במחלוקת

מאז ראשית שנות ה-50 שוכנים כל מוסדות השלטון המרכזיים של מדינת ישראל (למעט משרד הביטחון) בחלקה המערבי של ירושלים. לאחר מלחמת ששת הימים, העבירה ממשלת ישראל את משרד המשפטים לרחוב סלאח אלדין בחלקה המזרחי של העיר. פגישות של ראשי המדינה עם מנהיגים זרים ועם דיפלומטים נערכות בדרך-כלל בירושלים. נדיר שנציגים של מדינות זרות מחרימים פגישות רשמיות בירושלים עקב היעדר ההכרה בירושלים כבירת ישראל, אולם היו מקרים שבהם ביקשו הנציגים הזרים שהפגישות ייערכו במערב העיר. כמו כן, מלך ירדן, עבדאללה השני, העדיף לקיים את ביקורו הרשמי הראשון בישראל בעיר תל אביב ולא בירושלים.

• ארצות הברית - ארצות הברית הקימה את השגרירות שלה בתל אביב. שירות החוץ של ארצות הברית אינו רואה בעיר חלק ממדינת ישראל. לפיכך, תושבי ירושלים מתבקשים לפנות לקונסוליה האמריקנית בעיר, שאינה כפופה לשגרירות בתל אביב, ואזרחים אמריקנים שנולדו בעיר נרשמים כמי שנולדו בירושלים ללא ציון שם המדינה. ב-1995 עבר בקונגרס האמריקני חוק הקובע כי "יש להכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל, ויש להקים את שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים לא יאוחר מ-31 במאי 1999." החוק מעולם לא יושם. החוק מסמיך את נשיא ארצות הברית לדחות את ביצועו מדי 6 חודשים, וכך אמנם נהגו נשיאי ארצות הברית מאז קבלת החוק. ב-2003 אישר הקונגרס האמריקני הצהרה המאיצה בנשיא ארצות הברית ליישם את החוק, אולם לא היה בכך כדי לשנות את מדיניות הנשיא.
• האו"ם - החלטת האו"ם לבנאום ירושלים לא בוטלה מעולם, אולם אין עוד ניסיונות ליישם אותה. מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה החלטה מיוחדת, החלטה מס' 478, השוללת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל.
• כל הארגונים והגופים הפוליטיים הפלסטיניים רואים במזרח ירושלים עיר כבושה, שעתידה להיות בירת המדינה הפלסטינית. יש ארגונים פלסטיניים, בפרט כאלה שאינם מכירים במדינת ישראל, הרואים בירושלים כולה בירה עתידית למדינה הפלסטינית.
• מדינות ערב אינן מכירות בירושלים כבירת ישראל, ורואות במזרח ירושלים שטח כבוש שעתיד להיות בירת המדינה הפלסטינית לכשתקום. מדינות ערב המכירות במדינת ישראל נוטות לראות במערב העיר חלק ממדינת ישראל. בתקשורת הערבית משמש השם "תל אביב" כשם נרדף לממשלת ישראל, כאילו הייתה תל אביב בירת ישראל.
• רוב המדינות והארגונים הבינלאומיים אינם מכירים דה יורה בירושלים כבירת ישראל, ולא מקבלים את סיפוח מזרח ירושלים. שגרירויות זרות נמצאות ברובן בתל־אביב. עם זאת, נדיר שמחרימים פגישות רשמיות בירושלים עקב היעדר ההכרה בה כבירת ישראל.

תולדות המעמד החוקי של ירושלים

קביעת ירושלים כבירת ישראל

החלטת ה-5 באפריל 1920 שהתקבלה בועידת סן רמו על ידי נציגי מדינות ההסכמה, שניצחו במלחמת העולם הראשונה, ולהן הייתה הסמכות מבחינת המשפט הבינלאומי לקבל את ההחלטה, הייתה נקודת מפנה עבור העם היהודי. הוחלט לאשר את כתב המנדט על ארץ ישראל ובכך התקבלה לראשונה ההכרה בזכות ההיסטורית לבעלות יהודית על ארץ ישראל</nowiki>. החלטות סן רמו עוגנו בהסכם סוור שנחתם עם טורקיה בקיץ 1920. ההחלטה אומצה על ידי חבר הלאומים לאחר כשנתיים, ב-24 ביולי 1922. בהסכם לוזאן 1923 הטורקים ויתרו על זכויות הבעלות שלהם על השטחים במזרח התיכון מבלי שהסכם סוור שונה. ובכך נסגר המעגל </nowiki> - שטחי המזרח התיכון הועברו מהבעלים הקודם שלהם, האימפריה העות'מנית, לבעלים החדשים, משטר המנדטים של חבר הלאומים</nowiki>, שבתורו הכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי לבעלות על ארץ ישראל מן הירדן לים (סעיף 25 איפשר להחריג את עבר הירדן המזרחי משטח המדינה היהודית העתידית) והתחייב ליצור את התנאים אשר יבטיחו הקמת בית לאומי לעם היהודי. סעיף 5 קובע כי הגוף המנדטורי יהיה אחראי לכך שלא תינתן שליטה בשטח לאף גורם מדיני אחר</nowiki>. בנוסח אין סעיף המחריג את מעמדה של ירושלים.

החלטות אלו והזכויות הגלומות בהן לאוכלוסיות ועמים בשטחי המנדט שבו ועוגנו במסמך החוקתי המכונן של האו"ם - מגילת האו"ם בסעיף 80 פרק 12, משקבל האו"ם את מחויבויותיו של חבר הלאומים.

החלטה זו היא היחידה בעל תוקף מחייב במשפט הבינלאומי בנושא גבולות מדינת ישראל, והיא קודמת ועולה על [[תוכנית החלוקה]] מ[[כ"ט בנובמבר]] 1947 שהתקבלה כהמלצה בלבד, ללא תוקף משפטי מחייב{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.inn.co.il/News/News.aspx/320876|כותרת=קלף מנצח - החלטות ועידת סאן רמו|אתר=ערוץ 7|שפה=he|תאריך_וידוא=2017-12-07}}}} וכל החלטה אחרת של מועצת הביטחון או העצרת הכללית שהתקבלה מאז ועד היום כדוגמת [[החלטה 478]]<ref>{{ישראל היום|אלדד בק|"ההיסטוריה בירושלים לצדכם"|611987|29 בנובמבר 2018 15:49}}</ref>.

תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים תהיה חלק מאזור בשליטה בינלאומית (שאמור היה לכלול גם את בית לחם), באמצעות מושל זר שימונה על ידי האו"ם, ומועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור.

במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל לבין ירדן (בית לחם נותרה בידי ירדן). מדינת ישראל הכריזה על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה רק ב-17 ביולי 1948.

משכן הכנסת בירושלים

ההכרזה על העיר כעל בירת המדינה התקיימה רק ב-13 בדצמבר 1949, באמצעות הודעה שהביא ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, בפני מליאת הכנסת, שכללה בקשה מן הכנסת להעביר את ישיבותיה לירושלים [1]. הכנסת אישרה את ההודעה, וקיימה את ישיבותיה הבאות בירושלים. ההכרזה באה על רקע שתי התפתחויות בזירה הבינלאומית: כינוס ועידת יריחו שבה הכריזה ירדן על סיפוח הגדה המערבית, ובכלל זה מזרח ירושלים, ודיון בעצרת הכללית של האו"ם בדבר יישום החלק בתוכנית החלוקה שעוסק בבנאום ירושלים ובית לחם. גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים-קתולים, התנגדו לחלוקת ירושלים בין ישראל לירדן, ובפרט לקביעתה של ירושלים כבירת מדינת ישראל, ופעלו להקמת גוף בינלאומי שישלוט בעיר, ואשר בו יהיו נציגי היהדות, הנצרות והאסלאם. הדיון בעצרת האו"ם הסתיים בקבלת החלטה הקוראת לבנאם את ירושלים, אך לא נעשו ניסיונות רציניים ליישם את ההחלטה. למעשה, ישיבתה הראשונה של הכנסת ב-14 בפברואר 1949 (ט"ו בשבט תש"ט) התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים, אולם ישיבותיה הבאות של הכנסת, עד דצמבר 1949, התקיימו בבניין קולנוע "קסם" ובמלון "סן רמו" בתל אביב. גם מוסדות המדינה האחרים פעלו מתל אביב עד שהועברו בהדרגה לירושלים החל מדצמבר 1949. השגרירויות הזרות שמוקמו בתל אביב נשארו בה לאור היעדר ההסכמה הבינלאומית להכרזת ישראל על בירתה.

איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים

מיד אחרי מלחמת ששת הימים הוסיפה הכנסת סעיף לפקודת סדרי השלטון והמשפט (סעיף 11ב), המסמיך את ממשלת ישראל להחיל בצו את החוק הישראלי על שטחים בתחומי ארץ ישראל (בגבולות המנדט הבריטי). הממשלה החליטה להחיל את החוק הישראלי גם על השטח המכונה מזרח ירושלים, כלומר - על שטח עיריית ירושלים הירדנית, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים שנמצאו מעבר לקו הירוק, מצפון, ממזרח ומדרום לירושלים. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים המוחזקים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה - התנחלויות . ממשלת ישראל טענה במספר פורומים בינלאומיים כי החלת החוק על השטח אינה סיפוח, אולם לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים, ולכן דינו כסיפוח.

השגרירויות הזרות בירושלים

לאחר מלחמת ששת הימים עברו מספר שגרירויות זרות לירושלים. עד שנת 1973 שכנו בירושלים שגרירות הולנד, ארבע שגרירויות מארצות אפריקה - חוף השנהב, זאיר, קניה ואתיופיה ו-13 שגרירויות מדרום אמריקה ואמריקה המרכזית: בוליביה, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל סלוודור, גואטמלה, האיטי, פנמה, אורוגואי, ונצואלה. קביעת מקום השגרירויות לא הייתה הכרה רשמית בירושלים כבירת ישראל, אבל הייתה בה הכרה דה-פקטו בכך שירושלים היא מרכז השלטון הישראלי. בשנת 1973 עקב ניתוק היחסים הדיפלומטיים של הארצות האפריקאיות עם ישראל אחרי ועידת אלג'יר של המדינות הבלתי מזדהות, לפני וגם בזמן מלחמת יום כיפור שגרירויותיהן בירושלים ורוב רובן של נציגויותיהן בגוש דן נסגרו. הארצות מאמריקה הלטינית והולנד המשיכו להחזיק את השגרירויות בבירת ישראל לפחות עד שנת 1980. בהמשך, תחת לחץ בינלאומי, בעקבות הכרזת ירושלים כבירה מאוחדת על ידי הכנסת, הן העבירו בהדרגה את נציגויותיהן לגוש דן. האחרונות שעשו זאת היו גואטמלה ומאוחר יותר, בשנת 2006 קוסטה ריקה ואל-סלוודור. כשהארצות האפריקאיות חידשו אחרי כשני עשורים את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל, גם הן לא החזירו את השגרירים לירושלים אלא קבעו את מושביהם בגוש דן. כעת אין שגרירויות זרות בירושלים.

חוק ירושלים

ב-30 ביולי 1980 עבר בכנסת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. בתגובה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 באוגוסט 1980 את החלטה 478 שקוראת לביטול החוק. בעקבות ההחלטה, העבירו כל 13 המדינות את שגרירויותיהן מירושלים, רובן לתל־אביב. (פרגוואי ובוליביה מחזיקות שגרירויות במבשרת ציון, שאיננה נחשבת כחלק מהעיר.) הולנד השאירה בירושלים משרד של השגרירות לשירות תושבי העיר.

ב-1984, לאחר מאמצים דיפלומטיים, החזירו קוסטה ריקה ואל סלוודור את שגרירויותיהן בישראל לירושלים, אך ב-2006 החליטו שתי המדינות להחזיר את השגרירויות לתל־אביב, במטרה לשפר את יחסיהן עם ארצות ערב ולקיים את החלטות האו"ם שלאחר מלחמת לבנון השנייה.

על אף ההכרה הרשמית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל, הכרה שנובעת מחוק שעבר בקונגרס האמריקני ב-1995, החליט הבית הלבן להשאיר את שגרירות ארצות הברית בישראל בתל אביב. לארצות הברית יש קונסוליה בירושלים, אולם היא פועלת באופן עצמאי, ואינה כפופה לשגרירות בתל אביב. ירושלים כולה אינה נמצאת בתחום סמכותה של השגרירות בתל אביב, כך שתושבי ירושלים, כמו תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה (יהודה, שומרון וחבל עזה), מתבקשים לפנות לקונסוליה בירושלים כדי להסדיר את ענייניהם מול שלטונות ארצות הברית. זאת, בין אם הם מחזיקים דרכונים ישראלים או דרכונים אחרים.

עמדות מפתח ביחס למעמדה של ירושלים

עמדת ישראל

ישראל רואה בירושלים המאוחדת את "בירת הנצח של מדינת ישראל ושל העם היהודי". במילים אלה הגדירו בכירים ישראלים את ירושלים מספר רב של פעמים (כך, למשל, הגדיר יצחק רבין את מעמדה של ירושלים בנאום שנשא לרגל חתימת "הצהרת העקרונות" של הסכמי אוסלו בספטמבר 1993). משרד החוץ מחזק טענה זו באומרו: "יהודים ישבו בירושלים ברציפות משנת 1004 לפנה"ס, אז דוד המלך הכתיר את ירושלים כבירת ממלכתו. לעם היהודי יש קשר רוחני איתן לירושלים [2]."

חופש הדת והפולחן

בסעיף 3 לחוק יסוד ירושלים בירת ישראל, מתחייבת ישראל לשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות בעיר ולהימנע מכל פגיעה בחופש הגישה למקומות הקדושים וקיום הפולחן בהם. עם זאת, ישראל מגבילה לעתים קרובות את הכניסה להר הבית, ליהודים ולמוסלמים, בטענה שהדבר הכרחי לשם שמירה על הביטחון והסדר הציבורי. גורמים ישראלים (למשל, גולדה מאיר בספרה האוטוביוגרפי "חיי") האשימו בעבר את הממשל הירדני בהצרת חופש הדת ליהודים בעת שלטונו במזרח ירושלים, ובהחרבת מוסדות דת יהודיים רבים. מבין האתרים היהודים הדתיים שהוחרבו או נפגעו במהלך שלטון ירדן במזרח העיר אפשר למנות את האתרים הבאים:

• הרובע היהודי בעיר, על כל 68 בתי הכנסת שהיו בו, פוצץ והוחרב.
• מצבות בית הקברות היהודי בהר הזיתים נעקרו ושימשו כאבני בניין. בית הקברות שוקם רק לאחר מלחמת ששת הימים.

בניגוד להסכמים בנושא חופש הדת והפולחן, לא הותרה גישה של יהודים ישראלים לכותל המערבי או לאתרים יהודיים אחרים בעיר. ישראל מצדה לא התירה לאזרחים מוסלמיים של ארצות ערב לבקר במסגדים או במקומות קדושים לאסלאם בתחומי הקו הירוק.

בנייה והרחבת העיר

מאז 1967 בנתה ישראל מספר רב של שכונות ברחבי ירושלים, בפרט במזרח העיר. כולן נועדו להתיישבות יהודים. כיום 24% מהיהודים בירושלים חיים בשכונות שבמזרח העיר.

תמיכת משפטנים בשליטה הישראלית

ישנם מספר מומחים לחוק הבינלאומי הטוענים כי לישראל זכות חוקית לשלוט על יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. לטענתם, כיבוש שטח חסר-ריבונות מתוך הגנה עצמית מקנה זכות לריבונות על השטחים שנכבשו. לפי שיטה זו, מערב ירושלים נותרה חסרת ריבונות עם עזיבת הבריטים ב-1948, וישראל כבשה שטח זה כהגנה עצמית, ולכן ישראל זכאית לטעון לריבונות על מערב ירושלים. כהמשך ישיר לתפיסה זו, השטחים שנכבשו מירדן במלחמת ששת הימים נותרו חסרי ריבונות (מכיוון שירדן מעולם לא טענה לריבונות על שטחים אלו), ולכן ישראל זכאית לטעון לריבונות על יהודה ושומרון ומזרח ירושלים.

עמדת הפלסטינים

האוריינט האוס שימש בשנות ה-80 וה-90 כמטה אש"ף במזרח ירושלים

ירושלים מכונה בערבית אל-קודס (القدس). הפלסטינים רואים בירושלים המזרחית, בירתה של מדינה פלסטינית עתידית. בהצהרת העצמאות של אש"ף מ-1988 ירושלים מוגדרת כבירת פלסטין. הרשות הפלסטינית אף העבירה בשנת 2000 חוק המגדיר את מזרח ירושלים כבירת פלסטין, והחוק אושרר ב-2002 על ידי נשיא הרשות הפלסטינית דאז, יאסר ערפאת.

לפי משרד ההסברה הפלסטיני, העמדה הרשמית של הפלסטינים לגבי ירושלים מורכבת מארבע נקודות:

• מזרח ירושלים הוא שטח כבוש, לפי החלטה 242 של האו"ם, והפלסטינים רואים במזרח ירושלים חלק ממדינה פלסטינית ריבונית, לכשתוקם.
• לפי הסכמים קודמים בין ישראל לפלסטינים, מעמדה של ירושלים פתוח למשא ומתן.
• על ירושלים להישאר עיר פתוחה, נגישה ובלתי מחולקת, בכל פתרון עתידי לשאלת הריבונות בעיר.
• מדינה פלסטינית תישאר מחויבת לחופש הדת והפולחן, ותשתמש בכל האמצעים כדי לשמר ולהגן על מבנים דתיים.

בשנות ה-90 גובשה הצעה בין ד"ר מחמוד עבאס (כיום נשיא הרשות הפלסטינית) וד"ר יוסי ביילין (ששימש אז כשר המשפטים) לפיה התושבים הפלסטינים במזרח העיר יוכרו בעתיד כאזרחים של מדינה פלסטינית אך ישמרו על מעמדם כתושבי קבע בישראל. בהצעה זו לא הייתה התייחסות למעמד העיר העתיקה ולא היה בה פתרון כולל לשאלת המעמד החוקי של ירושלים, והיא נותרה בגדר טיוטה לא שלמה.

עמדת האו"ם

עמדת האו"ם בנושא ירושלים מבוססת על ההחלטה של המועצה הכללית 181 ("תוכנית החלוקה") והחלטות אחרות של המועצה הכללית ושל מועצת הביטחון שבאו בעקבותיה. בסך הכל היו 6 החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם שמגנות או שוללות את ניסיונות ישראל לאחד את ירושלים, אם כי אף אחת מההחלטות האלה לא הייתה לפי סעיף 8 במגילת האו"ם, המאפשר הפעלת כוחות צבא לאכיפת ההחלטות.

בעקבות חוק ירושלים, קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 באוגוסט 1980 את החלטה 478 שבה נאמר כי "חוק ירושלים חסר תוקף ויש לבטלו באופן מיידי." בהחלטה תמכו 14 מדינות, 0 התנגדו, ו-1 (ארצות הברית) נמנעה. ההחלטה קראה לחברות האו"ם להוציא את שגרירויותיהן מירושלים.

בעקבות ההחלטה אכן עזבו את ירושלים 13 השגרירויות שהיו בה: בוליביה, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל סלוודור, גואטמלה, האיטי, פנמה, אורוגואי, ונצואלה והולנד.

ב-1984, לאחר מאמצים דיפלומטיים, החזירו קוסטה ריקה ואל סלבדור את שגרירויותיהן בישראל לירושלים, אך ב-2006 החליטו שתי המדינות להחזיר את השגרירויות לתל־אביב, במטרה לשפר את יחסיהן עם ארצות ערב ולקיים את החלטות האו"ם שלאחר מלחמת לבנון השנייה.

כיום אין אף שגרירות של מדינה אחרת בירושלים. לפרגוואי ובוליביה יש שגרירויות במבשרת ציון, שאיננה נחשבת כחלק מירושלים. עם זאת, מקובל ששגרירי מדינות מוסרים את כתב ההאמנה שלהם לנשיא המדינה בטקס הנערך במשכן הנשיא. לפיכך, השגרירים נאלצים לנסוע מתל־אביב לירושלים לצורך טקס מסירת כתב ההאמנה.

למספר מדינות, ביניהן הולנד, בריטניה, ארצות הברית ויוון, יש בירושלים קונסוליות או משרדים דפלומטיים. למעט המשרד הדיפלומטי ההולנדי, כל המשרדים האחרים הם קונסוליות שאינן מואמנות למדינה כלשהי ואינן כפופות לשגרירויות הנמצאות בתל אביב. חלק מהקונסוליות האלה הוקמו עבור נתיני המנדט הבריטי עוד לפני 1948. כיום הן משרתות בדרך-כלל את תושבי ירושלים, וכן את תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה. המשרד הדיפלומטי ההולנדי הוקם לאחר מעברה של השגרירות ההולנדית בחזרה לתל אביב ב-1980, והוא משרת את אזרחי ישראל המתגוררים בירושלים.

עמדת האיחוד האירופי

עמדת האיחוד האירופי היא שיש למצוא פתרון הוגן לשאלת מעמדה החוקי של ירושלים, במסגרת פתרון של שתי מדינות לשני עמים, כחלק ממפת הדרכים, מתוך התחשבות בצרכים הדתיים וההשקפות הפוליטיות של כל הצדדים:

• "האיחוד האירופי מתנגד לכל צעד שיפסוק מראש מה יהיה מעמדה העתידי של ירושלים, מתוך התבססות על החלטה 242 של מועצת הביטחון, ובייחוד נשללת האפשרות של תפיסת השטח בכוח.
• "האיחוד האירופי מודאג מעמדות ישראל, המצמצמות את הסיכוי להגיע להסדר קבע בעתיד, וסותרות הן את מפת הדרכים שישראל התחייבה עליה והן את החוק הבינלאומי.
• "האיחוד האירופי קורא לפתיחה מחודשת של המוסדות הפלסטיניים במזרח ירושלים, בהתאם למפת הדרכים, בייחוד האוריינט האוס ומשרד המסחר הפלסטיני, וקורא לממשלת ישראל להפסיק כל אפליה ביחס כלפי הפלסטינים במזרח העיר, בייחוד בכל הנוגע לאישורי עבודה, גישה לשירותי חינוך ובריאות, היתרי בנייה, הריסת בתים, מיסים וניהול כספי."

ביוני 2007 נערך בפרלמנט האירופי אירוע לציון 40 שנה למלחמת ששת הימים. האירוע אורגן על ידי מרכז הקהילות היהודיות באירופה, בשיתוף גורמים נוספים. מתוך 785 חברי פרלמנט, רק כ-20 השתתפו באירוע. חלק מהנמנעים ציינו שהסיבה היא "הסכסוך המתמשך בין ישראל לפלסטינים בנוגע לשליטה במזרח ירושלים." מתוך אלה שהשתתפו, בלט נציג פינלנד האנו טאקולה, שהכריז בטקס כי "ירושלים מאוחדת, והיא שייכת לישראל."

עמדת ארצות הברית

הקונגרס של ארצות הברית העביר ב-1995 את "חוק השגרירות בירושלים" שבו נאמר: "יש להכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל, ושגרירות ארצות הברית בישראל תועבר לירושלים לא יאוחר מה-31 במאי 1999."

בעקבות החוק, ירושלים החלה להיות מוזכרת כבירת ישראל במסמכים רשמיים ואתרי אינטרנט של ממשלת ארצות הברית.

שגרירות ארצות הברית בישראל, לעומת זאת, נותרה בתל אביב. על פי החוק, רשאי נשיא ארצות הברית לדחות את ביצוע העברת השגרירות מדי שישה חודשים, וכך אמנם נעשה עד היום. דחיית החוק מוסברת על ידי הבית הלבן בכך שהחוק "משבש את סמכויות הנשיא על פי החוקה". עד שנת 2009, הודעת הנשיא על דחיית ההעברה לוותה במשפט הבא: "הממשל שלי נשאר נאמן להתחיל את תהליך העברת הקונסוליה שלנו לירושלים." עם כניסתו של ברק אובמה לתפקיד, ההודעה הונפקה ללא משפט זה‏‏.

לממשלת ארצות הברית יש קונסוליה דיפלומטית בירושלים, אולם היא פועלת באופן עצמאי, ואינה כפופה לשגרירות בתל־אביב. ירושלים כולה אינה נמצאת בתחום סמכותה של השגרירות בתל־אביב, כך שתושבי ירושלים, כמו גם תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה (בכלל זה תושבי ההתנחלויות), מתבקשים לפנות לקונסוליה האמריקאית בירושלים כדי להסדיר את ענייניהם מול שלטונות ארצות הברית. זאת, בין אם הם מחזיקים דרכונים ישראלים או דרכונים אחרים. עבור הקונסוליה נבנה כיום מבנה חדש בשכונת תלפיות, שאף הוא לא יהיה קשור לשגרירות ארצות הברית בתל־אביב.

לאזרחי ארצות הברית שנולדים בירושלים מצוין "ירושלים" בסעיף "ארץ הלידה" בדרכון, לעומת "ישראל" עבור אזרחי ארצות הברית הנולדים בישראל. תקנה של הקונגרס מ-2002 שנועדה לבטל מדיניות זו נמצאת בהליכים משפטיים, מאחר שנשיא ארצות הברית מתייחס לתקנות הקונגרס כהמלצות לא מחייבות.

ביוני 2007, עם ציון 40 שנה למלחמת ששת הימים, קיבל בית הנבחרים של ארצות הברית את החלטה מס' 152, שבה כלולים הסעיפים הבאים:

• הקונגרס מברך את אזרחי ישראל לרגל 40 שנה למלחמת ששת הימים, שבה הביסה מדינת ישראל את אויביה, שמטרתם הייתה השמדת המדינה היהודית.
• הקונגרס מברך את תושבי ירושלים ותושבי ישראל לרגל 40 שנה לאיחוד העיר ההיסטורית.
• הקונגרס משבח את מצרים וירדן, שנלחמו בישראל במלחמת ששת הימים אך לאחר מכן ניחנו בתבונה ואומץ לב ואימצו חזון של שלום ודו-קיום עם ישראל.
• הקונגרס משבח את ישראל על אופן ניהול העיר הבלתי-מחולקת של ירושלים ב-40 השנה האחרונות, תוך מתן כבוד לכל הדתות בעיר.
• הקונגרס חוזר ומציין את מחויבותו ל"תקנת השגרירות בירושלים" משנת 1995 וקורא לנשיא ארצות הברית ליישמה.
• הקונגרס קורא לפלסטינים ולארצות ערב להצטרף למשא ומתן עם ישראל על מנת לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי, כולל מימוש החזון של שתי מדינות דמוקרטיות, ישראלית ופלסטינית, המתקיימות זו בצד זו בשלום ובביטחון.

ההחלטה איננה מחייבת חוקתית אך היא משקפת את הלך הרוחות בקונגרס האמריקאי.

עמדת בריטניה

בריטניה נמנעה בהצבעה על החלטת החלוקה מ-1947, לפיה ירושלים אמורה להיות אזור בינלאומי הנשלט על ידי האו"ם. עם זאת, בריטניה כיבדה את ההחלטה, והעבירה את ארמון הנציב לרשות האו"ם, עם נסיגת כוחותיה מהעיר בסוף תקופת המנדט. בפועל, במלחמת העצמאות, נכבש החלק המערבי בידי ישראל, והחלק המזרחי, ובו העיר העתיקה, בידי ירדן. בריטניה הכירה דה פקטו בחלוקה זו, אך לא הכירה בריבונות כלשהי על ירושלים (בניגוד לקבלתה את סיפוח שאר הגדה המערבית לירדן).

לאחר מלחמת ששת הימים הביעו שגרירי בריטניה עמדות לפיהן בריטניה רואה במזרח ירושלים שטח כבוש.

ביוני 2007 ציין שדרן ספורט של ה"בי בי סי" שירושלים היא "בירת ישראל ונשמתה ההיסטורית". התבטאות זו גרמה לגל של מחאות, שבעקבותיהן הודיע ה"בי בי סי" שזו הייתה טעות, והן השדרן ומנהלי מחלקת הספורט צוטטו כשהם אומרים: "אנחנו מצטערים על טעות זו ומתנצלים עליה." ההתנצלויות פורסמו בהבלטה באתר האינטרנט של ה"בי בי סי" [3].

בריטניה מחזיקה שגרירות בתל־אביב. בירושלים ישנה קונסוליה של בריטניה שלא מסרה כתב האמנה למדינה כלשהי. הבריטים מאמינים כי זו דרכם להביע עמדה, לפיה לא אמורה להיות לאף מדינה ריבונות על ירושלים .

קישורים חיצוניים

• המערכה הדיפלומטית על ירושלים, מאת דורי גולד, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה