קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

הכניסה למערה - צילם:אבי דרור

יש עדויות על "מבוך גדול" וכוכים - 30 במספר - תרשים המערה מספרו של זאב וילנאי

תרשים המערה - מתוך שיקופית בהרצאתו של דר' דותן גורן

שלט כניסה למערה המקור:ויקישיתוף

מערת הנביאים היא מערת קבורה, לפי המשוער, מהתקופה הביזנטית על הר הזיתים, מדרום לכביש המוביל אל מלון שבע הקשתות. אשר מסורות קדומות ייחסו אותו כמערת קברם של הנביאים חגי הנביא, זכריה ומלאכי הנביא, שלושה נביאי המקרא האחרונים.

המערה נמצאת בתחום חלקת הקברות של עדת הפרושים בירושלים. כיום, יושבת במקום משפחה ערבית, על שטח של שנים וחצי דונם, אשר הגיע למקום רק אחרי מלחמת העצמאות. [1]

המערה נמצאת באחוזה השייכת לכנסייה הרוסית הפרבוסלבית. הגישה למערה היא דרך מדרגות חצובות בסלע המובילות אל חדר עגול. בחדר, חלל ובו תיקרה גבוהה עם פתח אשר דרכו חודר אור-יום למערה. מהחדר העגול יוצאות שתי מערות בצורת חצאי עיגול זה לפנים מזה. בקרקע הקיר של המעגל החיצוני מצויים כעשרים ושישה כוכים בהם הוטמנו ארונות קבורה סרקופאגים. במרכז מחצית המעגל החיצונית מצוי חדרון ובו כוכי קבורה נוספים.

הארכאולוגים סבורים כי המערה שימשה מקום קבורה לעולי-רגל בני המאה הרביעית - חמישית לספירה שבאו לירושלים ומתו בה. במערה מספר כתובות בשפה היוונית, באחת מהם נאמר "פה שוכב אנאמוס מפלירה וכן היה שמח בחלקך אותריוס אין אדם בן אלמוות".

מסורות יהודיות[עריכה | עריכת קוד מקור]

המסורות היהודיות על המערה מבוססות על עדויות מפי נוסעים בימי הביניים. תחילה ייחסו מייחסות את המערה לחגי בלבד, וכך הוא מופיע בתיאור מסעו של תלמידו האלמוני של הרמב"ן מראשית המאה ה-14 בתיאורו של רבי עובדיה מברטנורה, משולם מוולטרה ועוד. בתיאורים מאוחרים יותר, נוסף למערה גם מלאכי, ולאחר מכן גם זכריה.

המאבק המשפטי[עריכה | עריכת קוד מקור]

במאה ה-19 התחדשה התענינות העולם בארץ הקודש: משלחות מחקר הגיעו לכאן וכן גבר העניין הפוליטי בארץ בכלל ובירושלים בפרט. כן, גבר העניין מצד הקהילה היהודית בעיר ונדיבים יהודים מחו"ל באתן הימים הסעירו פרשת קברי המלכים והשניה היא מערת הנביאים. [1]

על רקע זה, בסוף המאה ה-19, התחולל בירושלים מאבק משפטי בין הכנסייה הרוסית לבין הקהילה היהודית בעיר על זכות השימוש במערת הנביאים. ארכימנדריט הרוסי אנטונין קאפוסטין (Kapustin) עסק ברכישות בארץ ובין השאר בשנת 1882 רכש ה את המערה מתושב א-תור. עסקה זו עוררה זעם בקרב הקהילה היהודית בירושלים, לה שימשה המערה אתר עלייה לרגל. ראשי העדה הספרדית פעלו שנים רבות למניעת מימוש העסקה . הם הצליחו ורק אחרי שמונה שנים הוא הצליח להעביר את המערה לבעלותו. המחיר ששולם עבור המערה לא היה "סכום כל כך עצום שניתן היה לגייס - עבור מערת שמעון הצדיק שילמו סכום גבוה יותר" [1].

כבר בשנת 1882 המערה הועברה לבעלות הכנסייה הרוסית [1].

בשנת 1890 בית הדין השרעי פסק שהמקום ימשיך להיות אתר עליה לרגל ליהודים אך העסקה בין הכנסייה הרוסית לבין הערבי המקומי בתוקף. עם זאת, הכנסייה הבטיחה שלא לשים במערה סימנים נוצריים ושהמערה תהיה פתוחה לתפילה לבני כל הדתות. בתקופה מסויימת אפילו נדרשו לשלם דמי כניסה ‏‏[1] . ההבטחה קוימה בצורה חלקית בלבד, שכן המערה פתוחה למבקרים, אך הוצבו בה מספר אייקונים.

הקהילה היהודית המשיכה לפקוד את המערה גם בתקופת המנדט. אחרי מלחמת ששת הימים התקיים משא ומתן בין "הכנסיה הרוסית הלבנה" לבין משרד הדתות. הושג הסכם כי המערה תשאר פתוחה ליהודית. המשפחה שנשאר במקום שומרת על המקום.

המערה פתוחה למבקרים בשעות קבועות מראש. לא כולל ימי ששי, שבתות וחגים.

הקבר נחקר על ידי הארכאולוג הצרפתי, שארל קלרמון-גנו, שגילה בה מספר כתובות בעברית ויוונית.

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • זאב וילנאי, מצבות קודש בארץ־ישראל כרך א', הוצאת ספרים אחיעבר ושות', 1985, עמודים 406-413
  • צבי אילן, קברי צדיקים בארץ ישראל, הוצאת כנה, 1997, עמוד 245
  • דותן גורן, קברי הנביאים בחסות רוסית, מקור ראשון, כ' סיון תשס"ט

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 לפי הרצאת דותן גורן "המאבק על האחיזה בקברי הנביאים" כנס יהודה ושומרון תשס"ט -אוניברסיטת אריאל
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.