מעשה דינה בשכם, אשר במהלכו דינה בת לאה נאנסה ובעקבות זאת נהרגו תושבי שכם, הוא אירוע אשר היה מקור לסברות של פרשני המקרא. הרמב"ן מציג את השאלה המרכזית בשם רבים: "ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי" (מקור|(ספר בראשית, ל"ג,י"ג))). הרמב"ם ב"הלכות מלכים" שבספר שופטים כתב על חובותיהם של בני נח : " (הם) חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו (מצוות בני נח) , ולהזהיר את העם; ובן נוח שעבר על אחת משבע מצוות אלו, ייהרג בסיף" (ט',י"ג). והוא מצדיק את מעשי שמעון ולוי באומרו:"ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו"(י"ט).
הרמב"ן אינו מקבל הסבר זה. שהרי אם צדקו במעשיהם ניתן היה לקבוע כי "הם זכו ועשו מצווה". אבך לא כן סבר יעקב אבינו, אשר גזר על הצאצאים שלהם:"אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"(מ"ט,ז'). הוא גורס "שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין" - בתושבי שכם
הרקע למעשה[]
מנחם בן ישר מאוניברסיטת בר-אילן בדף לפרשת השבוע מציג את השתלשלות הענינים: יעקב הגיע לכנען עם משפחה ורכוש רב. הוא מבקש להקים בית. עושה זאת תחילה בעיר "סוכות" ולאחר מכן קונה "חלקת שדה" בשכם. ההתיישבות בתוך העם היושב בארץ יוצר חיכוך. וכאשר הבת של יעקב אבינו, בת 7 לפי החישוב, יוצאת לעיר ומתחברת עם בנות הארץ, הופיע "שכם" - נשיא הארץ, אשר עושה בה שלשה מעשים: " וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ"(ב'). לאחר מכן הוא מבקש מאביו, "אבי שכם" - האיש הנכבד בעיר לשכנע את יעקב אבינו כי דינה תשאר בביתו.
שכם הציג את בקשתו כי דינה תשאר בבית שכם, בתור עיסקה בין הרועים שזה עתה באו לארץ נושבת לבין איכרי שכם. נישואים "דיפלומטיים" , כמקובל, בין בן נשיא הארץ לבתו של ראש שבט מכובד ועשיר. ובהמשך - כמובן - קשרי נישואים בין שתי האוכלוסיות. יעקב מנסה לפעול נגדם ב"בְּמִרְמָה" (י"ג) - כלשון הכתוב ומציג להם דרישה:"אַךְ-בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר" (ט"ו) - דהיינו שתושבי שכם יעברו ברית מילה. להפתעתו הם מסכימים. את תושבי העיר הם משכנעים בדברים הבאים: "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת-בְּנֹתָם נִקַּח-לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם"(כ"א).
המעשה אינו נראה לאחי דינה, שמעון ולוי, שמלאו להם 13 שנה לפי מדרש תנחומא לפי ד"ה :"איש חרבו" - ר' אלעזר אומר: בן שלוש עשרה שנה היו". והם באו לשכם, כאשר התושבים עדיין נרפאו מברית המילה "וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר...וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ". בני יעקב באים אחריהם "וַיָּבֹזּוּ הָעִיר".
והם מסכם מנחם בן-ישר:"מכאן זעמם של אחי דינה על חטיפת אחותם ועינוייה: גם מעשה השפלה של גרים-זרים, גם פגיעה בכבוד המשפחה, וגם פגימה בעיקרון של אי-התערבות (התבוללות) ביושבי הארץ; כל זאת בנוסף לאלימות שבה הותקפה האחות." הוא מציג מקרה דומה שקרה ליהודה כאשר בקש את תמר לבניו.
דעת פרשנים[]
בנוסף לפירושים לעיל, דנו בנושא מפרשים נוספים:
- הרמב"ם - פוסק ששכם וכל בני עירו היו חייבים מיתה בעברם על שבע מצוות בני-נח. שכן: "...בן נוח שעבר על אחת משבע מצוות אלו, ייהרג בסיף". שכם עבר על עוון גזל, ובני עירו עברו על החיוב לדון אותו: "חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו, ולהזהיר את העם . . מפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה--שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו".
- המהר"ל - בדעה כי "מותרים ליקח נקמתם מהם". נכון כי במלחמות בין עם לעם, יש לפנות תחילה בדרכי שלום, אבל לא כאשר קדם לכך "מעשה נבלה".
- אור החיים - מעורר את השאלה: למה "...וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר"(כ"ה). למה יהרגו מי שלא חטא ? הוא מפרש כי בני העיר התנגדו למות של נשיאם ולכן "הרגום מדין רודף". הם גם היו עזרו בגזל דינה ועל גזל בני נח חייבים מיתה. זה גם מסביר למה בני יעקב בזזו את העיר:"אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ.וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (כ"ח,כ"ט) - הם גבו דמי בושת על מה שנעשה למשפחתם.
- הרבי מליובאוויטש מסביר, כי לאמיתו של דבר, פעולתם של שמעון ולוי הייתה פעולת ענישה צודקת, והם עשו זאת מתוך מסירות-נפש. לכן גם הקב"ה הסכים לפעולתם והעניק להם מכוחו, כפי שנאמר: "כי באפם הרגו איש, ודרשו על כך חז"ל: "וכי איש אחד הרגו?... אלא שלא היו כולם לפני הקב"ה אלא כאיש אחד", ומכאן שהקב"ה סייע בידם.
טענתו של יעקב כנגדם הייתה, שהיה עליהם להיוועץ בו, מצד מצוות כיבוד אב, וכן שלא הביאו בחשבון את החשש שמעשה כזה עלול לעורר את רוגזם של "יושבי הארץ", ועקב כך "ונאספו עלי והכוני"; אולם עצם המעשה נבע ממניעים קדושים וטהורים.
אפילוג[]
בסליחות ליום ג' של עשרת ימי תשובה אנו אומרים:" ...תפלטנו, היה לנו לצור מעוז לבית מצודות. לכה לנו לישועה, כלשמעון ולוי אחי דינה. ה' לשעוועתנו האזינה. (סוף סליחה ס"ה)
ילקוט מעם לועז מביא מדברי חז"ל:" שהס"מ (כינוי למלאך סמאל, השטן)) עלה לרקיע ותבע דמם של אנשי שכם שהרגום שמעון ולוי. צעקו עליו ואמרו:"מה לך ולדמים של אלו, שמאחר שמלו עצמם אינם שייכים לך עוד לך, שאין אתה ממונה אלא על ערלים" [1]
גם לרבי יהונתן אייבשיץ דעה דומה "מפני מה היו צריכים בני יעקב לנקום באנשי שכם בדרך מרמה ולהשיא להם את העצה שיימולו? וכי לא היה לאל ידם של בני יעקב הגיבורים לגבור עליהם אף בלא שהיו נימולים? התשובה היא: אילו הרגו את אנשי שכם שאינם נימולים, היה קם רעש בעולם, סערה של מחאות, לא כן, כשאנשי שכם נימולו ונודעו כיהודים, שאז היו בני יעקב בטוחים, שלא יאונה להם כל רע: על רציחת יהודים לא תבוא בעולם תגובה כלשהי" [2]
מתוך השיעור "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה" (ל"ד, כה)
|
אולם דבריו החריפים בסוף הסיפור מעוררים את הקורא לברר מחדש את פשר שתיקתו בראש הסיפור. האם שתיקתו נובעת מרוב כאב על מה שעוללו לבתו? או שמא מחמת חולשתו של ראש משפחה דאגני אל מול כוחות חזקים ממנו? ואולי משום שאין זה מכובד שהוא זה שידבר עם אונסי בתו ושוביה? ושמא יש לכך סיבה אחרת?
ולאידך גיסא, האם דברי ביקורתו החריפים כנגד שמעון ולוי צודקים? והאם יש קשר בין שתיקתו בראש הסיפור לדיבורו בסופו? הדברים שאמרנו עד כאן מביאים את הקורא בסיפורנו לשאול את עצמו: האם הסיפור מתאר את האירועים מתוך ניטרליות גמורה, תוך שהוא משאיר לנו, הקוראים, את השיפוט של הדמויות ושל המעשים? דבר זה אינו מסתבר: סיפור במקרא אינו תרגיל המציב בפני הקורא דילמות במוסר. ברור שהסיפור המקראי מכוון אותנו לשיפוט חיובי או שלילי של המסופר בו. אלא שאין הוא עושה זאת בדרך כלל באמצעים גלויים, אלא בדרכים שונות של רטוריקה ושל ארגון פנימי שהקורא הרגיש נענה להן, ומוצא עצמו מכיר אם יש בסיפור ביקורת, היכן היא נמצאת ואל מי היא מופנית. אם כך הדבר, על הקורא לשאול עצמו, כיצד שופט סיפורנו את תגובותיו השונות של יעקב? כיצד הוא שופט את מעשיהם השונים של בניו? ואת מי הוא מצדיק בוויכוח שבין יעקב לבין שמעון ולוי?= |
|
שכם או שלם - ובכן, נראה כי אין מנוס מקביעת מקום ההתרחשות של סיפורנו בעיר שכם.אולם לא כך סברו כמה תרגומים עתיקים מאוד של המקרא, ואף כמה ממפרשי הפשט המובהקים של ימי הביניים לא סברו כך (בלא שהכירו את התרגומים ההם).
השאלה היא כיצד לפרש את המילים בְ-ל"ג, יח "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם". רש"י, בעקבות תרגום אונקלוס ומדרשי חז"ל,[13] פירש כי המילה 'שלם' היא תואר:"שלם" – שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו; שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון; שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן.ולפי פירוש זה המשיך ופירש:"עיר שכם" – כמו לעיר, וכמוהו: "עד בואנה בית לחם" (רות א', יט).
ברם בתרגום השבעים, בפשיטתא ובוולגאטה אין המילה 'שלם' מתורגמת, אלא ניתנת כצורתה, ומכאן שהללו הבינו כי 'שלם' זהו שם המקום שאליו הגיע יעקב.אף בספר היובלים נתפסה המילה 'שלם' כשם העיר. כך נאמר שם (בראש פרק ל):ובשנת אחת לשבוע הששי עלה (- יעקב) שלם אשר מזרחה לשכם בשלום,[14] בחודש הרביעי. ושם חטפו את דינה בת יעקב...
רשב"ם, שלא הכיר מקורות עתיקים אלו, חלק מדעתו על פירוש רש"י:"ויבא יעקב שלם" – אל עיר ששמה שלם, כמו 'ותבאנה בית לחם'.[15]"עיר שכם" – עירו של שכם (- בן חמור), כמו "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא" (במדבר כ"א, כו), כדכתיב: "וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ" (ל"ד, ב).[16]והמפרש 'שכם' – שם העיר, טועה הוא... וגם מי שמפרש 'שלם – שלם בתורתו, שלם בממונו' – טועה הוא לפי הפשט, שאין דרך המקרא לדבר כך. אף החזקוני, החרה-החזיק אחרי רשב"ם, וכך אף ר"י אברבנאל, אך את המילים 'עיר שכם' פירש רי"א בדרך אחרת:
נראה לי שהיה 'שכם' שם המקום כולו... ובתחילת המחוז פגע יעקב בבואו מפדן ארם, ושם קרה עניין דינה, בשלם שהיה עיר ממחוז שכם.דברים אלו תואמים את האמור בספר היובלים. ובכן, שלם הייתה עיר במחוז שכם, בארץ שכם, ושלם לא הייתה אלא כפר בת של העיר הראשית שכם (ועל כן קרא חמור את שם בנו על שם עיר הממלכה הסמוכה אליו).
על פי זאת יש לפרש אף את הפסוק הבא בפרק ל"ה, ד "האֵלָה אשר עם שכם" בדרכו של ספר היובלים (לא, ב): "האלה אשר בארץ שכם".כמה שמחים היו פרשנינו הראשונים לדעת (את מה שידע כנראה בעל ספר היובלים ואולי גם המתרגמים העתיקים) כי כחמישה ק"מ מזרחית לשכם המקראית קיים עד היום כפר ששמו 'שלם' (בערבית: סאלם). אמנם שמה של העיר הזאת אינו מופיע במקום אחר במקרא (אולי משום שהייתה עיר קטנה ולא חשובה), אולם הוא מופיע במקורות מימי בית שני.[1
מבנה העלילה[]
שיעורו של הרב אלחנן סמט בימי העיון בתנ"ך - קיץ תשע"ג
