עריכת הדף "מפעלי ים המלח"

[[קובץ:STS028-96-65.jpg|ממוזער|מרכז|700px|תצלום לווין משנת [[1989]] אשר מראה את בריכת האידוי ב[[ים המלח]] אשר מופעלת על ידי מפעלי ים המלח - ויקיפדיה]]
[[קובץ:סלילת כביש סדום - כורנוב 1953|thumb|ימין|335 px]]
[[תמונה:Deadseaindustries.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מפעלי ים המלח - המקור:ויקיפדיה]]

'''מפעלי ים המלח''' עוסקת בהפקת מחצבים מ[[ים המלח]] בהתאם לחןק מיוחד שהתקבל למטרה זו. החברה בשנת 1952 נוסדה על ידי [[מדינת ישראל]] והיה המשיכה את המפעל של "חברת אשלג ארץ-ישראלית" שהחלה בהפקה כבר בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20.  
החברה מפיקה היום: בעיקר אשלג (תרכובות אשלגן), ברום ומספקת את חומר הגלם להפקת מגנזיום "בחברת מגנזיום ים המלח". החברה היא אחד מיצרני האשלג והברום הגדולים בעולם. החברה היא בבעלות חברת כימיקלים לישראל.

==לפי אתר החברה==
מפעלי ים המלח היא יחידה עסקית של כיל דשנים. חברת מי"ה הינה היצרנית והספקית הרביעית בגודלה בעולם למוצרי האשלג וכן של מגוון רחב של מוצרים כימיים, בהם מגנזיום כלורי, אלומיניום כלורי אל-מימי, מלחים תעשייתיים, מסירי קרח, מלחי אמבט, מלח בישול וחומרי גלם עבור תעשיית הקוסמטיקה.

מפעלי ים המלח משרתת לקוחות ביותר מ-60 מדינות מפעולות הייצור והתמיכה שלה, המתבצעות  בישראל וספרד באמצעות איברפוטש, חברה בת בבעלות מלאה.

מתקני ים המלח שלנו הם אוצר טבע ייחודי, הממוקמים בנקודה הנמוכה ביותר בכדור הארץ, באזור מדהים ביופיו הקדמוני. כאן, אנרגית השמש מסייעת לנו להפיק באופן אחראי אשלג טהור ומינרלים נוספים ממערך בריכות האידוי הסולרי הגדול בעולם. בדומה לכך, מכרות איברפוטש מהוות את אחד ממקורות האשלג החשובים באירופה, ובאופן נוח הם נמצאים קרוב לאחד מאזורי האשלג החשובים במדינות האיחוד האירופי.

== Fertilizers at a Glance ==
מתוך [http://www.icl-group.com/iclgroup/Pages/ICLFertilzrs.aspx אתר הבורסה:] 
<div style="direction: ltr;">
2008 Revenues: $4.3 billion (including ~$338 million in internal sales)<br />
% of ICL Revenues: 57%  (external sales)
Operating Income: $2.2 billion (adjusted)<br />
Revenues by product segments (external sales): 62% potash; 38% fertilizers and phosphates<br />
Market Leader: 9% of worldwide  production of potash, 2nd largest producer in Western Europe and 3rd largest producer<br /> of PK fertilizes and the largest in Europe.
Major Markets:  Europe, Brazil, India, China and Israel<br />


'''Products'''

Potash: 5 million tons produced in 2008 (~9% of world production)<br />
Phosphate rock: 3.1 million tons produced in 2008, ~84% used in the manufacture of phosphate fertilizers and <br />phosphoric acid 
Phosphoric acid (fertilizer grade - P2O5)<br />
PK fertilizers (compound potash and phosphate fertilizers)<br /> 
Liquid and fully soluble fertilizers (MKP and others) <br />
Animal Feed additives<br />
</div>

==תולדות החברה==
'''ראו ערך מורחב''':[[חברת אשלג ארץ-ישראלית]]

הפקת מחצבים מים המלח החלה כבר בבסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי חברת האשלג הארץ ישראלית  שפעלה על פי זיכיון של [[המנדט הבריטי]] ו[[ממלכת ירדן]]. "חברת האשלג" בעלת הזיכיון החלה בהפקת האשלג בחוף הצפוני של ים המלח. האשלג שהופק מהבריכות הוסע במשאיות לתחנת הרכבת בירושלים ומשם לנמלי הים ולחו"ל.

בראשית [[1934]] הוחלט להתחיל בהפקת אשלג בדרום ים המלח, בסדום, היכן שהיום מצויים מפעלי ים המלח. המקום החדש היה במרחק "שמונה שעות שייט ב[[סירה|סירת]] המנוע של החברה"<ref>מקור: '''ישראל אבן נור''' </ref> ביום [[1 במאי]] 1934 הפליגה הסירה "קלירוהי" מן החוף הצפוני של ים המלח, עם עשרים עובדים, אל החוף הדרומי של הים, לרגלי [[הר סדום]], על מנת להקים מחנה עבודה במקום. הסירה משכה אחריה אסדות משא שעליהן: חומרי בניין, מכונית, צרכי אוכל ומים. כאשר הגיע הסירה מול [[עין גדי (שמורה)|עין גדי]] התחוללה סערה בים וחלק מהאסדות אבדו. לחוף סדום הגיעו אחרי שלושים שעות. למעשה זו הייתה דרך התחבורה היחידה בין המפעל הדרומי שעמד לקום לבין המפעל הצפוני: מקור האספקה ויעד ייצוא של האשלג. 

ישראל אבן-גור כותב כי פלוגת העבודה של "הקיבוץ המאוחד" הגיעה למחנה העבודה בסדום ב-[[13 באפריל]]  [[1936]]. הספינה "מסדה" הביאה אותם לסדום וספינה נוספת בשם "גברת לוט" ניווטה אותם ל[[מזח]] בסדום. הידיעות על מאורעות הדמים חייבו את העובדים בתחילה להתרכז בבנית ההגנה על המקום. אך העבודה העיקרית הייתה בבנית המפעל. שותפים לבנייה היו [[מהנדס]]ים, מודדים, חשמלאים ופועלים. נבנתה סוללה, עליה הונחו [[מסילת רכבת|פסי הרכבת]]<ref>את הסוללה ניתן לראות עד היום בצד הדרך לסדום</ref>. על הסוללה הונחה קרונית ופסי הברזל והאדנים הובלו עליה. העבודה הבאה הייתה יציקת בורות לשם בניית [[תחנת כוח|תחנת הכוח]] במקום. לכאן הובאו "מכונת ענק מארץ האיים ([[הממלכה המאוחדת|בריטניה]])". היה חשוב לבנות מבנה מוצק עבור מכונות אלה. קבוצה אחרת בנתה את הקירות לברכות הקרנליט. השתמשו במאות קורות מ[[עץ (חומר גלם)|עץ]], מחודדות בקצה, למען יהיו יציבות באדמת סדום המלוחה. לאחר שהקימו שתי שדרות מקבילות של עמודי עץ, שפכו ביניהם [[אבן גיר|אבני גיר]] שהובאו מן ההרים מסביב, ללא מלחים וללא אדמת סחף רכה.

על העבודה היה ממונה מהנדס בריטי בשם טולוק מ"בעלי החברה", [[קולונל]] בדרגתו ה[[צבא]]ית, אשר שרת ב[[הודו]] כמהנדס מסילות ודרכים. הוא כבר שהה באזור ים המלח עשר שנים והיה בעל הניסיון. היה לו חזון לראות את העיר [[צוער (אתר מקראי)|צוער]]<ref>העיר היחידה מבין ערי סדום שלא נהרסה בימי אברהם אבינו - מזהים אותו עם העיירה הערבית בדרום ים המלח בצד הירדני השם א' צפי. ראו [[ספר בראשית]] י"ט, כ"ג, "כב מַהֵר, הִמָּלֵט שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר, עַד-בֹּאֲךָ שָׁמָּה; עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הָעִיר, צוֹעַר.  כג הַשֶּׁמֶשׁ, יָצָא עַל-הָאָרֶץ; וְלוֹט, בָּא צֹעֲרָה. 
מהעיירה קבל המפעל בסדום אספקה של מים מתוקים עד ל[[מחלמת העצמאות]]</ref> נבנית מחדש ואז לשוב לבריטניה. אבן-גור מספר על ה[[מערה]] המצויה במקום ואיך הורחבה והוסבה למגורי הפועלים. היה זה המקום היחידי שבו שררה קרירות בשעות היום. בסוף 1936 היו כבר מוכנות ה[[בריכה|בריכות]] הגדולות עם מלחי ים המלח, מוכנות להפקה ולמשלוח לשווקי [[אירופה]]. 

ב[[מלחמת העצמאות]] נותק המפעל ממרכז הארץ לאחר שהמפעל בצפון ים המלח ננטש על עובדיו היהודים ונהרס על ידי הערבים. הדרך לסדום הייתה בשבילי עפר מבאר שבע, עד לסלילת כביש האספלט למקום.

=== הקמת המפעל מחדש ===
עם קום המדינה החליטה ממשלת ישראל בשנת 1952 להקים את מפעלי ים המלח, והחברה החלה את פעילותה עם רכישת הציוד של חברת האשלג שהפסיקה פעילותה עקב אי עמידה בתנאים שהציבה הממשלה. בו בזמן הושלם הכביש המחבר את המפעל בסדום אל [[באר שבע]].

בשנת 1961 התקבל  חוק במסגרתו קיבלה החברה מהמדינה זיכיון להפקת מחצבים בים המלח באופן בלעדי ושימוש בשטחי עזר בהיקף של כ-600 קמ"ר מאזור [[סדום]] ועד לאזור [[מצדה]]. זיכיון זה הוארך עד לשנת 2030. ב-1968 הוקמה החברה הממשלתית "כימיקלים לישראל" שאיגדה מספר מפעלי תעשיות כימיות בישראל וביניהם מפעלי ים המלח. בשנת 1999 מכרה את השליטה בחברת האם "החברה לישראל" לידיים פרטיות. בכך הפכו מפעלי ים המלח לחברה בבעלות פרטית.

בשנת 1987 הקימה החברה מסוע באורך של יותר מעשרה קילומטרים, שהוביל את התוצרים מים המלח לכיוון תחנת רכבת המשא במישור רותם, סמוך ל[[דימונה]].

==זורים מלח על הפצעים במרכז המבקרים החדש בים המלח==
[[קובץ:2089064069.jpg|ממוזער|מרכז|800px]]
מאת: משה גלעד [https://www.haaretz.co.il/.premium-MAGAZINE-1.10721161 הארץ 6 אפריל 2022] {{ש}} 
[[קובץ:פרומו מרכז המבקרים עש משה נובומייסקי , ים המלח|מסגרת|150px|ימין|]]
'''מיצגים טכנולוגיים חדשניים מקבלים את פני המבקרים במרכז החדש שהוקם בים המלח, אולם הם מספרים את ההיסטוריה המורכבת של המקום מנקודת מבט ורודה של בעלי הבית — מפעלי ים המלח. מה החליטו להסתיר, והאם בכלל ניתן להקים מוזיאון מנקודת מבט עסקית שלעתים סוטה מהאמת ההיסטורית?''' {{ש}}
דמותו של מייסד חברת האשלג הארץ־ישראלית, ממנה צמחו המפעלים בים המלח, התפוגגה במרוצת עשרות השנים האחרונות ונעלמה כמעט לחלוטין מן ההיסטוריה הישראלית. מרכז המבקרים החדש בסדום נקרא על שמו של משה נובומייסקי ומחזיר לו ולשותפיו לעשייה את הכבוד האבוד.

האתר החדש והמסקרן הוקם במקצועיות גדולה, תוך שימוש בשחזור מדוקדק ובטכנולוגיות התצוגה המתקדמות ביותר. שחזור של מחנה עבודה קשוח לצד מפעל תעשייתי בלב המדבר בו רוב השנה הטמפרטורות נושקות ל–40 מעלות, אינו משימה קלה. הפיכתו למקום שנעים לבקר בו היא אתגר ממשי, ובכל זאת נעים מאוד לבקר במרכז החדש בסדום. יש בו אמצעי המחשה כמותם לא ראיתי בשום מקום אחר בישראל. יש בו תצוגת תלת־ממד מרשימה שממחישה את היווצרות השבר הסורי־אפריקאי, הפלגתי שם בעזרת משקפי מציאות מדומה על ים המלח וזכיתי להסבר מפורט על תנאי החיים של החלוצים במקום שקשה לחיות בו. אבל מעבר לכל אלה התעוררו במהלך הסיור במרכז המבקרים החדש גם הרבה סימני שאלה ותהיות.
משה נובומייסקי. נעלם כמעט לחלוטין מההיסטוריה הישראלי
סיפורו החשוב והדרמטי של ים המלח מסופר מנקודת מבט ברורה של בעלי הבית — מפעלי ים המלח. החיבור בין חברה כלכלית שפועלת למטרות רווח לבין יצירת תוכן למבקרים הוא תמיד בעייתי. מרכז המבקרים החדש שוכן בתחום המפעלים, מספר את תולדותיהם, מציג את ההיסטוריה שלהם ואת מקימי התעשייה במקום הכי נמוך בעולם.
כשקוראים נבואות מהעבר על עתידו של ים המלח, כמעט קשה להאמין
"הנופים האלו פראיים וחווייתיים. אנשים מתעלפים אחרי יום סיור"
הקמתו של המרכז מומנה בידי מפעלי ים המלח ICL בתקציב שעמד על כ–60 מיליון שקל. השותפים הפעילים ולמעשה יוזמי ההקמה, הם אנשי המועצה לשימור אתרים — עמותה שמשאביה אינם רבים והיא נסמכת על תקציבי ממשלה זעומים. שותפים נוספים הם המועצה האזורית תמר ומשרד ירושלים ומורשת. אך כאשר כל זה נעשה מול אחת הבעיות הסביבתיות הקשות ביותר בישראל — מתעוררים סימני השאלה.

הקמתו של המרכז מומנה בידי מפעלי ים המלח בתקציב של כ–60 מיליון שקל. השותפים ויוזמי ההקמה הם אנשי המועצה לשימור אתרים — עמותה שמשאביה אינם רבים והיא נסמכת על תקציבי ממשלה זעומים

מפלס ים המלח יורד ב–1.2 מטר בשנה. המפעלים בקצה הדרומי של הים אחראים בערך לרבע מירידת המפלס, ורוב ירידת המפלס נובעת ממיעוט המים שזורמים בירדן דרומה מהכנרת. מרכז המבקרים החדש שוכן בסדום, דרומה מאזור המלונות וסמוך לבריכות התעשייתיות מהן מפיקים המפעלים אשלג, מגנזיום וברום. חלקו הדרומי של ים המלח השתנה לחלוטין במאה השנים האחרונות. כמעט מאומה לא נותר מן המצב הטבעי.

מרכז המבקרים היפה הוא מקרה מובהק בו החתול מספר על נפלאות השמנת. במקרים רבים עושה המרכז צדק היסטורי עם דמויות מקופחות וגם מציג בכבוד את הקשיים שליוו את המפעל הציוני. אין בו ביקורת או פתרונות לבעיות של ים המלח, הם הרי לא יגיעו מאלה שמנצלים את הימה להפקת רווחים — בדיוק כמו שבמרכז המבקרים של תנובה (אני משער, לא הייתי בו) לא יציגו את סכנת הכולסטרול באכילת חמאה.

<!-- [[קובץ:איל זיו שימור אדריכל - השימור - מחנה העובדים בסדום כולל תולדות האתר מימי המנדט|מסגרת|מרכז|800px]]
 -->

==אבני דרך הסטוריות==
לפי אתר החברה
[[קובץ:DSW_OLD.jpg|200px|thumb|ימין|איסוף האשלג בשנת 1947 - אתר החברה]]
 
ההסטוריה של מפעלי ים המלח מתחילה בתחילת המאה ה-20, עם המאמצים הראשונים להפיק מינרלים מים המלח. אחרי קום המדינה, נמשכה הפקת המינרלים מים המלח עם הקמת מפעלי ים המלח בע"מ כחברה ממשלתית בראשית שנות ה-50.

1819  גיי לוסק: ניתוח ראשון של מי ים המלח 

1902  חזון הרצל: "...מי המינרלים העשירים בברום, גופרית ותרכובות זרחניות..." 

1911  נובומייסקי (מהנדס כרייה רוסי) מבקר בפלשתינה ומתוודע לפוטנציאל של ים המלח בתחום הפקת מינרלים בעזרת אנרגית השמש 

1920  נובומייסקי מבקש משלטונות המנדט הבריטי להעניק לו זיכיון להפקת מינרלים מים המלח 

1930  הקמת חברת האשלג הארץ-ישראלית בע"מ – המפעל הראשון בחוף הצפוני של ים המלח בקלי"ה 

1932  תחילת ייצור אשלג 

1934  הקמת המפעל בחוף הדרומי של ים המלח, באיזור סדום 

1936  המפעל נכנס לפעולה ומייצר 80,000 טון אשלג בשנה 

1952  הקמת מי"ה כחברה בבעלות ממשלתית להפקת אשלג ומינרלים אחרים מים המלח 

1966  שטח בריכות האידוי מגיע ל-135 קמ"ר 

1975  ייצור אשלג עולה על 1 מיליון טון בשנה 

1980  מי"ה מתחילה בבניית מתקנים המיישמים את תהליך הגיבוש הקר 

1986  ייצור אשלג עולה על 2 מיליון טון בשנה 

1994  הקמת תחנת הכוח של מי"ה 

1998  מי"ה רוכשת את השליטה במפעלי ייצור האשלג בספרד, ומקימה חברה חדשה – איברפוטש. 

1999  קבוצת עופר רוכשת את השליטה בחברה לישראל, השולטת במי"ה 

2001  איחוד פעילויות השיווק של מי"ה ורותם אמפרט נגב כדי להקים את כיל דשנים 

2002  כיל דשנים רוכשת את ההשליטה בקליבלנד פוטש – מפעלי ייצור האשלג בבריטניה 
 


על הפקת האשלג, קשיים בהפקה, מגזרי פעילות וסוגיות מעוררות מחלוקת - ראו בערך בויקיפדיה העברית  - הקישור מטה.

==ראו גם==
* [[Dead Sea album Pictures 1934-1937]]


== הערות שוליים ==
<references/>

== לקריאה נוספת ==
* ישראל אבן-גור, '''יתד לישוב היהודי בסדום, , 1934- 1936''', (בתוך) [[אברהם יערי]], [[זכרונות ארץ ישראל]] - כרך ב': פרק קי"ח.

==קישורים חיצוניים==
*[http://www.dswsalts.com/ מפעלי ים המלח (באתר כיל דשנים)]
*[http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=10256&kwd=5409 תעשייה - מפעלי ים המלח]
* {{ויקיפדיה|מפעלי_ים_המלח}}
[[קטגוריה:תעשיית ארץ ישראל]]
[[קטגוריה:אוצרות הטבע של ארץ ישראל]]
[[קטגוריה:בקעת ים המלח]]
[[קטגוריה:קטעי וידאו - תולדות המדינה]]