Family Wiki
Advertisement

2077445368.jpg

חגי דגן כתב על הספר [http://www.haaretz.co.il/.premium-1.2396056 מקובל בלב הסערה: ר' משה חיים לוצאטו 
יהונתן גארב. הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 403 עמודים, 70 שקלים], בעיתון הארץ , 11 באוגוסט 2014

וכך הוא פותח את הסקירה:"אפתח בתיאור מדויק להפליא של העצלות מתוך הספר "מסילת ישרים" מאת רמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו, 1746-1707): אף על פי שהאדם יודע מה חובתו ו"מה שראוי לו להצלת נפשו", בכל זאת הוא מזניח זאת, "לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו, והרי הוא אומר אוכַל קמעא, או אישן קמעא, או קשה עלי לצאת מביתי, פשטתי כותנתי, איככה אלבשנה (שיר השירים ה, ג), חמה עזה בעולם, הקרה רבה או הגשמים, וכל שאר האמתלאות והתואנות... ובין כך ובין כך התורה מונחת והעבודה מבוטלת והאדם עוזב את בוראו".


בהמשך הוא התיחס לתוכנו של הספר ולאקטואליות במועד חיבורו:"הוא גילם דמות של מנהיג קהילה, שמקור הסמכות שלו הוא בראש וראשונה מה שגארב מכנה "מנהיגות מיסטית", אף כי גם מנהיגות זו חרגה מנורמות מקובלות (כך, למשל, הוא הסתייג מהפרזה בסיגופים ובצומות). כל אלה עוררו עליו את קצפו של ר' משה חגיז, שקרא "לעקור מן השורש חברה רעה זו", והכריז כי רמח"ל הוא "תועב" ו"פוקר" ואין לו חלק לעולם הבא. אחרים אף תיארו את התופעה כ"סטרא דשמאלא" (כלומר משהו השייך לעולם השטן) והאשימו את רמח"ל בכישוף ובהשבעת שדים ומלאכים. רבני ונציה אף העידו כי נמצאו "כלי משחיתו הצריכים לאותם ההשבעות": מראה מזכוכית שחורה, סכין עם כת שחורה ונר שעווה שחור. חגיז והרבנים שתמכו בו היו בעיני רמח"ל וסביבתו הקרובה שוטים, קנאים, אנשים ריב ומדון. הביקורת הזאת על דמויות בולטות בעולם הרבני של זמנו מעניינת ומעלה כמובן את השאלה הבלתי נמנעת מה נשתנה מבחינה זו.

ומסכם:"ברור שתפישות הרמח"ל קשורות לזרמים ביהדות שמבקיעים ונמשכים עד התקופה המודרנית. כך, למשל, מצביע גארב על "המיסטיקה הלאומית" שלו, שאינה אלא תודעת סגולה מרחיקת לכת והיא משתבצת בזרם הגזעני־פרטיקולריסטי (זה ניסוח שלי ולא שלו) הנמשך מן "הכוזרי", דרך הרמח"ל ועד הרב קוק. אבל האם התמדתם של רעיונות אלו הופכת אותם למודרניים? באיזה מובן?

כדאי לקרוא

Advertisement