(דברים שכתב בהיותו בחיים)
חרוזים הגונים, לסבא בן השמונים[]
לזכרו[]
בני משפחתו של סבא - אביו, אמו, חמשת אחיו ושתי אחיותיו הי"ד
(דברים שאמר נכדו, עמנואל שילה, בטקס זכרון ביום 15 אפריל 2010 ופורסמו בעלון "בשבע")
לודז', תל-אביב, קדומים שואה, תקומה והתנחלות חוברים בסיפורו של סבא שלי, שריד יחיד למשפחת חסידי גור שנולד בלודז', עלה לתל-אביב וסיים את חייו בקדומים. סיפור אישי יהודי וציוני שמחבר בין יום השואה ליום העצמאות.
תמצית הדברים שנכתבו עד כאן השמעו השבוע בטקס האלטרנטיבי ליום השואה והגבורה, שנמשך עד קרוב לחצות בנוכחות קהל גדול בתיאטרון תמונע בתל-אביב. נעניתי להזמנתה של שהרה בלאו, מייסדת ומנהלת הטקס בשיתוף עם אבי גיבסון בר-אל, לאייש את הצד הימני-דתי בסקאלה אידיאולוגית וסוציולוגית מגוונת של כעשרה דוברים, שבצדה הנגדי הגיעה עד כתב 'הארץ' גדעון לוי ואף שמאלה ממנו.
חמש עשרה שעות מאוחר יותר חזרנו שוב לתל-אביב, הפעם כדי לערוך מסיבה חגיגית - בעיצומו של יום השואה. ברית המילה של בן אחותי, עוד נין של סבא מרדכי, נערכה במרכז הרוחני-תרבותי 'המקום', ברחוב ברנר סמוך לאלנבי. בין המשתתפים בברית נראו כמה מהדמויות שירדו מהרי יהודה ושומרון כדי להחזיר את קול התורה לתל-אביב. המוהל היה ר' צמח הירשפלד מהיישוב כוכב השחר, שאיבד את בנו יונדב הי"ד בפיגוע הרצחני בספריית 'מרכז הרב'. וכל הצער והשמחה התחברו לי ביחד כשקראנו פעם ועוד פעם: "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי".
השואה[]
אף אחד לא נשאר בחיים מבין תשעת בני משפחת חסידי גור, שתמונתם היתה תלויה כל השנים על הקיר בבית של סבא שלי. האב והאם למשפחת שילסקי, חמשת בניהם ושתי בנותיהם, שהתכנסו כדי להצטלם יחדיו לפני 72 שנה (תרצ"ח - 1938) בעיר הפולנית לודז', נספו כולם. חלקם בגטו - ברעב ובמגפות, והשאר במחנות ובתאי הגזים.
כל המצטלמים נספו, ובכל זאת אפשר לראות בתמונה גם את מי ששרדו: סבא וסבתא שלי, האח הנוסף במשפחה ואשתו. הם היו כאן בתל אביב ולא יכלו להתייצב מול המצלמה. אבל בני משפחת שילסקי בלודז' - ה' ייקום דמם מידי המרצחים ועוזריהם - הציבו את תמונותיהם על השולחן הקטן שסביבו הצטלמו, וכך צירפו גם אותם אל התמונה המשפחתית.
לסבא לא היו ידיעות מדויקות על גורל משפחתו. הוא ידע שהוריו ואחיו מתו, אך לא ידע מתי וכיצד. את הקדיש לעילוי נשמתם הוא נהג לומר בעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי.
לודז[]
בספר שכתבה רחל זלוור-אורבך, נערה ניצולת גטו לודז' שפרסמה את זכרונותיה ביומן אישי בשם 'מבעד לחלון ביתי', מצאנו לאחר עשרות שנים את העדות הבאה: "אספר על אחיה של חברתי, רחל שילסקי. אחד מהם נפטר, ואמו ביכתה אותו מאוד. אחיו, שהיו חולים גם הם ונטו למות, אמרו לה: אמא תשאירי דמעות גם בשבילנו".
לפני שבע שנים הגיע אל אבא שלי מידע על מקום קבורתם של ארבעה מבני משפחתו של סבא - אבי המשפחה ר' שלמה-אלימלך שילסקי ושלושה מבניו, בבית העלמין היהודי בלודז'. הוא יצא מהארץ לראשונה בחייו ואמר קדיש על קברותיהם.
העלייה[]
סיפור הטרגדיה המשפחתית הנוראה הזאת יכול גם להתפרש כסיפור הצלחתה של התנועה הציונית: הבן שהקדים לעלות ארצה, נטע מחדש על אדמת המולדת את האילן המשפחתי שנגדע. אלא שבשנים האחרונות, לנוכח אוזלת היד שמגלה ישראל מול אויביה בכלל ומול האיום הגרעיני בעיקר, מתעוררת השאלה המציקה האם המנטליות של הפסיביות הגלותית לא השתלטה עלינו מחדש.
אימא[]
לאמא שלי ע"ה, שהוריה הצעירים נמלטו מגרמניה עם שני ילדים קטנים לאחר ליל הבדולח, היתה תודעת שואה מאוד מפותחת. ספרי ק' צטניק אותם קראה בילדותה נחרתו עמוק בתודעתה. כמדומני שהמחשבות על השואה, בצירוף מחלת הילדות הקשה שהותירה אותה עם יד משותקת, הם שגרמו לה להתעמק בשאלה האמונית של בעיית הרוע בעולמו של הקב"ה. בלימודי התנ"ך שלה ניתן מקום משמעותי לספר איוב. בסופו של תהליך יצאה מחוזקת באמונתה.
אמא שאפה ללדת שמונה ילדים, כמספר הילדים במשפחת סבי שנגדעה. רצתה להחזיר לעם היהודי את מה שאיבד. זה כמעט הצליח לה. מבין שמונת הילדים שילדה, אחד נפטר בגיל חודשיים.
אמא היתה טוענת שיהודים שאינם ציונים לא הפנימו את לקחי השואה. איך אפשר לא להבין שללא מדינה וצבא משלנו, הגויים פשוט ישמידו אותנו פיזית. לימים נחשפתי גם לטיעון החרדי ההפוך - שהעם היהודי צריך להיות מפוזר, כדי שאם חלילה תתרחש שואה במקום אחד, יהיה המחנה הנשאר לפליטה.
מי צודק? במידה רבה זה תלוי בנו.
בתל אביב[]
סבא האריך ימים עד גיל 89. ששים שנה הוא גר בתל-אביב, בפינסקר, בריינס וביהודה המכבי, השכים לפנות בוקר לים ולתפילת שחרית בשטיבל החסידי, ועבד כפקח ממשלתי בשוק הסיטונאי. במהלך השנים הוא ראה איך העיר העברית הראשונה שלו הופכת לעיר ללא הפסקה, מרכז לצעירים ולבליינים, זרה ומנוכרת ליהודי דתי וקשיש כמותו. עיר חילונית שרוב אדמו"ריה ורבניה עזבו אותה, וברבים מבתי הכנסת שלה מתאמצים לקבץ מניין.
קדומים[]
בעשור האחרון לחייו באו סבא וסבתא לחיות לצד בנם היחיד, אבא שלי, בקדומים שבשומרון. למרות פער הגילאים, סבא התערה במהירות בחיי הקהילה, השכים ראשון כל בוקר לדף יומי ולתפילת שחרית, השתתף בעוד שיעורים רבים וקשר קשרי חברה ורעות עם רבים. כשסבתא נפטרה, סבא החליט לקבור אותה בבית הקברות המקומי, למרות שהיה שם אז קבר אחד בלבד, באומרו שכאן עברו עליה היפות מבין שנות חייה. על הצטרפותו בגיל שמונים לקהילה התומכת והאוהבת בקדומים, הוא אמר שהוא מצטער רק על זה שלא בא מוקדם יותר.
ברוך מרדכי[]
כל השנים סבא נקרא לעלות לתורה בשם מרדכי בן שלמה אלימלך. כשמצבו הבריאותי החל להתדרדר, ביקשנו להוסיף לו שם נוסף כסגולה להחלמה, כנהוג לגבי חולה שצריך להתפלל עליו. אז סיפר לנו סבא מרדכי שבילדותו הוא נקרא ברוך מרדכי. כשהבין שנותר שריד בודד ממשפחתו הגדולה, הוא לא הרגיש את עצמו ברוך, ונשאר רק עם מרדכי. בערוב ימיו, כשהוא גר לצד בנו יחידו, מוקף באהבתם של עשרות צאצאיו, הוא חזר להיקרא ברוך מרדכי. זה גם השם הרשום על המצבה שלו בקדומים, שם נקבר לצדן של סבתא ושל אמא.
המדינה שעליה חלמו[]
אנו, היהודים תושבי יהודה ושומרון, חיים כבר שנים רבות בצל איום הגירוש המרחף מעלינו. מאז חורבן גוש קטיף, האיום הפך הרבה יותר מוחשי. ראיתי את חבל ימית בחורבנו, ראיתי את יישובי גוש קטיף בחורבנם, אבל הסיוט שהכי מדיר שינה מעיניי זה לא גורל הבית שלי בקרני שומרון ולא גורלו של בית הוריי בקדומים, אלא מה שמדינת ישראל עלולה חלילה לעולל לקברותיהם של סבא, סבתא ואמא.
אני רואה איך מדינת ישראל מושכת אליה היום את כל האנטישמיות המכוערת שממנה סבא שלי ברח - אותה אנטישמיות שאבות הציונות האמינו שהקמת המדינה היהודית תשים לה קץ. אני רואה איך על ממשלות ישראל משתלטים דפוסי התנהגות של יודנראט כנוע ומבוהל, שמשתף פעולה עם הזוממים להשמידו. ואני רואה איך חלק מהחברה הישראלית ממשיך לתכנן, ללא נקיפות מצפון, את גירושם של עוד רבבות יהודים והפיכתם לפליטים.
ואני תוהה, האם זו המדינה שעליה חלמו אבותינו? האם אנחנו לא מערערים במו ידינו - בפסיביות הזאת מול אויבינו, ובחוסר הסולידריות הזה בתוכנו פנימה - לא רק את חזון הדורות של גאולת ישראל, אלא גם את המקלט הבטוח שהעם היהודי בנה לעצמו אחרי אלפיים שנה? ואני אומר לעצמי שאסור, אסור לנו לתת שזה יקרה.