Family Wiki
Advertisement

מרווה ריחנית - תל טוואני - ניסן תשע"ב

מרווה ריחנית (Salvia_dominica) בן שיח מסועף ממשפחת השיפתניים. צבע הפרחים בהיר. מצוי כמעט בכל הארץ. ערך טבע מוגן בישראל


מרוה ריחנית היא צמח בל-יישכח: תמולל פיסת עלה שלו, והריח הנעים לא ירפה מאצבעותיך במשך יומיים. זהו שיח ירוק-עד, מסועף ומעוגל, בקוטר 70 ס"מ. הגבעול מרובע, מכוסה בשערות זקופות. העלה משולש, מאפיר, מחולק פחות או יותר, עוטה כיסוי צמרי צפוף, פניו מקומטים–מגוממים. על הגבעולים הצעירים והעלים יש שערות בלוטיות. העלים התחתונים ביציים, גדולים, לבובים, נישאים על פטוטרת. העליונים קטנים, משולשים, יושבים. מרוה ריחנית פורחת מפברואר עד מאי. הכותרת גדולה, אורכה 2 ס"מ, צבעה לבן עכור, השפה העליונה נוטה לקרם. הפרחים אופייניים לסוג (ר' להלן). הפריחה שופעת באביב, הצמח מכוסה בצפיפות במאות פרחים, והוא זועק למרחוק. הגביע מכוסה שערות לבנות ארוכות וצפופות, וגם בבלוטות. מתחת לכל דור פרחים לופתים את הגבעול שני חפים רחבים.

מרוה ריחנית גדלה בתחום מוגדר: בבתות-סְפָר, כלומר במעבר בין התחום הימתיכוני לתחום יבש יותר, ובבתות ספר. הצמח מתנהג כאילו קרא את הספרות המקצועית, ומקפיד להופיע במקום המתאים והמצופה בלבד, ובו הוא שכיח ביותר. במקומות מתאימים (למשל במזרח הגלבוע) הוא מגיע לשליטה מרשימה בנוף בכלל ובשולי דרכים במיוחד. אפשר למצאו ברוב אזורי הארץ, פרט לקצוות (חרמון ודרום הנגב, צפון מישור החוף). תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שלמזרחו של הים התיכון.

ברפואה העממית מייחסים למרוה הריחנית שפע של סגולות: תרופה לעצבים רופפים, להזעת-יתר, לכאבי-בטן, להקאות, לשיבושים בוסת, לדלקות החך והחניכיים, לנשירת שערות, לקשקשים. לכאבי שד. אני ממליץ על שימושים בדוקים יותר: מתאים לתיבול תה, אולם רק בכמות זעירה (רבע עלה לכוס), כי בושמו כה שתלטני; העפצים המתפתחים על המרוה הריחנית אכילים בצעירותם ואף טעימים מאוד – לקלף ולנגוס

כתב:מייק ליבנה

Advertisement