Family Wiki
Register
Advertisement
כל הפרטים הנכללים בדף זה, כמו בשאר הדפים בויקי זה, נועדו ללימוד ולמחקר - אין לעשות בהם שימוש מסחרי

אם מישהו סבור שיש בכך פגיעה בזכויות יוצרים - הוסיפו הערה בתחתית הדף והתוכן יימחק מייד

Michelangelo Mose 2007

פסל משה רבינו מאת הפסל מיכאל אנג'לו - הצבת פסלו ברומא השנת 1513 עוררה התרגשות רבה בקרב יהדות רומא - המקור:ויקישיתוף, צילם:Ulrich Mayring

משה רבינו מכונה בתואר "אדון הנביאים". במקרא מצינו כי כונה בשמות "איש האלקים" [1] ו"עבד ה'" [2] . במקומות אחדים נאמר "האיש משה". משה הוא לא רק נביא, הוא כמובן בן-אדם, איש בעל תכונות משלו, תכונות שאף קדמו להיותו נביא, והן לא נובעות מהיותו נביא, אם כי יתכן שבגלל חלק מהן הוא נבחר לנביא. בתורה משולבים לפעמים יחד דברי משה, שנאמרו מפי הגבורה, עם דברי משה עצמו, שנאמרו מתוך אישיותו הוא. כמו כן אין הפרדה ברורה בין הפעולות שעשה משה לפי מצוות ה' לבין המעשים שנעשו ביזמתו. אך קריאה מדוקדקת יכולה להפריד בין שני אלה ולעזור לנו להכיר את אישיותו העצמית של משה [3].

במסורת מוכר משה רבינו במשפט שנאמר על הרמב"ם ש"ממשה עד משה לא קם כמשה", כלומר מאז משה רבנו לא היה גדול כמשה בן מימון. יש המוצאים קשר בין הפסוק האחרון של תורת משה:" וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל" (ספר דברים, ל"ד, י"ב). לבין משנה תורה לרמב"ם המסכמת את התורה שבע"פ, בי"ד כרכים, המכונה "היד- החזקה". וכך נוצרת ההשלמה בין "התורה שבכתב" לבים התורה שבעל פה.

יום פטירתו של משה רבינו הוא ז' אדר שנת תפ"ח (2,488 לבריאת העולם), בן 120 שנה (2,368), 40 שנה אחרי יציאת מצרים (2,409). על פי המסורת זהו יום פטירתו של משה רבנו. וכך נכתב בספר דברים, לפי המסורת על ידי ממשיכו, יהושע בן נון "וימת שם משה עבד ה', ויקבור אותו בגיא, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" [4] . חברה קדישא נוהגים לקיים ביום עלייה לקברות וסעודת מצווה. הרבנות הראשית לישראל קבעה יום זה כיום זיכרון לחללי כוחות הביטחון וצה"ל אשר מקום קבורתם לא נודע.

חז"ל דרשו :" מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקב``ה, שעתיד בית המקדש להיחרב, ולהגלות את בני ישראל מארצם. שמא יבואו בתפילה ויתחננו לפני משה, ויאמרו לו: משה, עמוד בתפילה בעדנו! ועומד משה ומבטל את הגזירה".

ניתן לזהות את פועלו של משה רבינו במעשיו של הקדוש ברוך הוא לפי הפזמון מתוך הגדה של פסח: כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!

אִלוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִצְרַים וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵינוּ.
אִלוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, דַּיֵינוּ.
אִלוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, דַּיֵינוּ.
אִלוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, דַּיֵינוּ.
אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, דַּיֵינוּ.
אִלוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְלֹא הֶעֱבֵירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, דַּיֵינוּ.
אִלוּ הֶעֱבֵירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, דַּיֵינוּ.
אִלוּ שִׁקַע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, דַּיֵינוּ.
אִלוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה ולֹא הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, דַּיֵינוּ.
אִלוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, דַּיֵינוּ.
אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, דַּיֵינוּ.
אִלוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, דַּיֵינוּ.
אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵינוּ.
אִלוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה, דַּיֵינוּ.

לא זכה משה רבינו ליטול חלק בשתי האחרונות.


הולדת משה[]

030

משה בתיבה - תחריט של גוסטב דורא

Maryam and Moses painting

מרים ומשה בתיבה - ציור משנת 1900 - ויקישיתוף - Sherurcij

כאשר גזרות פרעה הוטלו של בני ישראל, רבינו בחיי כתב שהקב"ה "מכין" את גואלם של ישראל, משה רבנו ולכן : "(ו)סמך פרשת הגואל (הולדת משה) לפרשת השעבוד והגלות, להורות - שהזמין הקב"ה רפואה למכה." הפניה לערך מורחב: עמרם

משה רבינו נולד לאחר שעמרם אביו החזיר את יוכבד אִשׁתו לביתו. שהרי הוא גרש אותה בגלל הגזירה של פרעה שאסרה על הולדת בנים. הוא נולד כאשר הייתה בת מאה ושלושים שנים .

אילן היוחסין שלמשה היה כדלקמן:

בני עמרם בן קהת ודודתו - יוכבד בת לוי
מרים הנביאה אהרן הכהן משה רבינו

המהר"ל [5] סבור כי האנונימיות בתיאור הוריו של משה "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" יש לה סיבה: "ולא הזכיר הכתוב שם עמרם ושם יוכבד... רק כתב שם איש, שהוא שם לכל איש, ואינו שם פרטי מיוחד, וזה מורה על מדרגה נבדלת אלקית." עם זאת היה חשוב לציין כי הוא משבט לוי " זהו להודיע לך כי לא היה ראוי לצאת הגואל רק משבט לוי... במה שאמרו רז"ל כי שבט לוי לא נשתעבד במצרים, ולפיכך היה ראוי לצאת מהשבט הזה הגואל אותם מן השעבוד וכל זה מפני קדושת השבט הזה... מכל מקום זכות עצמם וקדושתם הועיל שלא היה ראוי שיהיו מושלים מצרים על שבט לוי הקדוש והנבדל, ואיך יהיה מושל עליהם החומר הגרוע הזה הם המצריים, עד שהיו ישראל ראויים להגאל, ואז הוציא הקב"ה הגואל משבט מושלים הוא שבט לוי אשר הוא קדוש ונבדל."

ראו גם:שעבוד מצרים

בתיה בת פרעה[]

הפניה לערך מורחב: בתיה בת פרעה

בניגוד לאנונימיות של ההורים של משה רבינו, המקרא מספר לנו על בת פרעה אשר הצילה אותו וגידלה אותו, לפחות עד גיל עשרים, כאשר נאלץ לברוח למדיין. מפשט המקראות, עולה שבת פרעה חמלה על התינוק המושלך ביאור ולכן היצילתו. לכאורה – אין כאן ענין מיוחד אלא רגש רחמים טבעי ופשוט המקנן בלב כל בר נש.

בת פרעה בוחרת של שמו של משה רבינו וכך נאמר: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" [6] . רבי אברהם אבן עזרא כתב: " שם משה, מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה מוניום. וכך כתוב בספר עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים, אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יון. אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה. ואל תתמה בעבור שאיננו משוי. כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים" - מכאן תשובה על המקור העברי של השם.

רבי עובדיה ספורנו כבר קושר את השם למדרש: וַתִּקְרָא שְׁמו משֶׁה - כלומר:" מְמַלֵּט וּמושֶׁה אֶת אֲחֵרִים מִצָּרָה. וַתּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. הַטַּעַם שֶׁקְּרָאתִיו 'משֶׁה' לְהורות שֶׁיְּמַלֵּט אֶת אֲחֵרִים הוּא, כִּי אָמְנָם מְשִׁיתִיהוּ מִן הַמַּיִם אַחַר שֶׁהָיָה מוּטָל בְּתוכָם. וְזֶה לא הָיָה כִּי אִם בִּגְזֵרַת עִירִין [7] , כְּדֵי שֶׁיְּמַלֵּט הוּא אֶת אֲחֵרִים.

במסכת סוטה (י"ב) מובאים פרטים נוספים על ילדותו של משה רבינו.

  • על שמו הראשוני שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא– תניא: 'רבי מאיר אומר: "טוב"שמו. רבי יהודה אומר: "טוביה" שמו. רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות (ראתה ברוח הקודש שעתיד [להיות הגון] לנבואה). * אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול.
  • וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור. כתיב הכא: 'ותרא אותו כי טוב הוא', וכתיב התם [8] וירא אלהים את האור כי טוב [ויבדל אלקים בין האור ובין החשך].
  • ותקח לו תבת גומא - מאי שנא 'גומא'? אמר רבי אלעזר: מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן (שדמיו מועטין, ואף על פי שהיה משתמר גופו יותר בשל [בתיבה של] עצים שקשים וחזקים), וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. לרבי שמואל בר נחמני יש הסבר אחר מדוע נבחר הגומא לאחסון משה רבינו:" אמר: דבר רך שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה (בזה הוא משתמר יפה מן הכל, לפי שהדבר הקשה - כשהמים מוליכין אותו בחזקה - הוא נתקל והוא נישוף ונשבר, אבל דבר קל - נתקל ונזדקר באבן לאחוריו).
  • ותחמרה בחמר ובזפת' - תנא: 'חמר מבפנים וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע (של זפת)'. - אפילו לזה משפחתן דאגה.

צעירותו של משה במצרים[]

משה רבינו גדל והתחנך בבית פרעה. בן עשרים שנה היה משה באותה שעה, ויש אומרים בן ארבעים [9] והוא יצא וראה את סבלות בני עמו. היכה את המצרי, הטמין אותו ביול ונאלף לברוח למדיין [(ב',י'-ט"ז)]. חז"ל מפרטים מעט על חייו בתקופה זו. רש"י כתב על ד"ה ויגדל משה " והלא כבר כתיב ויגדל הילד ( י') אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו" - דהיינו הוא קבל מינוי ממלכתי "הממונה על הבית". המפגש עם אחיו מתרחש והם שני אנשים עברים - "דתן ואבירם הם שהותירו מן המן" - ומדרש רבה כבר מספר לנו על עתידם:

  • הם היו שהותירו מן המן.
  • הם היו שאמרו (במדבר יד, ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה.
  • הם שהמרו על ים סוף.

אנו גם מודעים לקיומם של מלשינים. אם כי הפרשנים אומרים שמכך שהוזכר אחד, סימן שרק הוא היה. וכך כותב רש"י על ד"ה 'מי שמך לאיש - "ומדרשו: דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין (מלשינים) , אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל". גם רבי עובדיה ספורנו מודע לקיומם של "המוסרים" :"וַיּאמַר אָכֵן נודַע הַדָּבָר. כְּשֶׁאָמַר זֶה הַמּוסֵר אֶת דְּבָרָיו אֵלֶּה בִּפְנֵי רַבִּים, וְלָכֵן לא הָרַג אֶת הַמּוסֵר מִבְּלִי אֵין תּועֶלֶת בַּהֲרִיגָתו אַחַר שֶׁכְּבָר מָסָר" - אם כי משה רבינו לא נהג בהתאם למקובל.

וגם הצלתו ממצרים הייתה בנס שנאמר ויבקש להרג את משה - "מסרו לקוסטינר להרגו, ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה [10] ויצילני מחרב פרעה. גירסה אחרת על הצלתו במדרש רבה:"ויבקש להרוג את משה, שלח פרעה והביאו סיף שאין כמותה, נתנו עשר פעמים על צוארו, ונעשה צוארו של משה כעמוד השן ולא הזיקתו, שנאמר: [11] צוארך כמגדל השן."

הרמב"ן מתיחס להכשרתו של משה רבינו לעתיד וכתב ואחרי כן גדל - "ויהי לאיש דעת". עך כך גם נדרש מדרש רבה היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו, כאלו הוא בנה... והיה פרעה מנשקו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול...והיו שם יושבין חרטומי מצרים, ואמרו: מתיראין אנו מזה, שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך. מהם אומרים להרגו, מהם אומרים לשרפו. והיה יתרו יושב ביניהן, ואומר להם: הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת, אם יושיט ידו לזהב, יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת, אין בו דעת, ואין עליו משפט מות. מיד הביאו לפניו, ושלח ידו לקח הזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו, ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה [12] כבד פה וכבד לשון. המדרש מסביר כי נכותו של משה קבינו בלשון נבעה מרצון המלאך להציל אותו בבית פרעה.

מדרש רבה מוסיף כי בזכות משה רבינו זכו בני ישראל לשמור את השבת. לפי ד"ה וירא בסבלותם -כתב המדרש :" ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע, הוא מת! ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע, הם מתים! אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח."

בעיני המצריים[]

בימי פילון אלכסנדרוני שררה דעה כי משה רבינו היה "מצורע" וכן עמו. בתגובה עך כך כתב פילון האלכסנדרוני
"הואיל והלך וגדל בלי הרף נגמל שלא בזמן המשוער, אלא מוקדם יותר. באה אמו מיניקתו ומסרתו לזו שנתנתו, כי לא נצרך עוד לינוק והוא בריא ויפה תואר. רואה זו כי מפותח הוא מכפי גילו ומראהו מעורר חיבתה יותר מבראשונה והריהו לוקחת אותו לה לבן ... מאז אפוא נמצא ראוי לטיפול ולחינוך של בני מלכים ... מיד הגיעו אליו מורים, איש איש ממקומו. אלה באו מרצונם מן המדינות השכנות ומאזורי מצרים ואלה הוזמנו תמורת שכר רב מיוון. בתוך זמן קצר התקדם ועלה על יכולתם ובסגולות כישרונותיו קדם וידע לִקחם ... ובכן, מחכמי מצרים קיבל משה את תורת החשבון וההנדסה, את תורת המקצב, ההרמוניה והמשקל והמוסיקה כולה, הן מתוך אימון בכלי נגינה הן מתוך עיון בספרי לימוד ובמסות על נושאים מיוחדים ... מוריו היוונים לימדו אותו גם כן את חוג הלימודים הכלליים ואלה מן המדינות השכנות את כתבי אשור ואת מדע הכוכבים של הכשדים."[13] - בקיצור משה רבינו היה אדם חכם משכמו ומעלה.

צפורה ומשה רבינו[]

ראו ערך מורחב: צפורה

Sandro Botticelli 035

צפורה לנוכח משה בציורו של Botticelli, Sandro, המקור:ויקישיתוף,Eloquence

צפורה מוזכרת בפרשה בשני אירועים: היא נבחרת להיות אשתו של משה והיא מצילה את חייו. וכך נאמר בפרשה: "ותִַּקַּח צִפֹּרָה צֹר ותִַּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ" - צִפֹּרָה עושה ברית מילה בצֹר לבן שלה ובכך היא מצילה את משה רבינו מסכנת חיים שנאמר:" "ויַהְִי בַדּרֶךְ בַּמָּלוֹן ויַּפְִגּשְֵׁהוּ ד' ויַבְַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ"

הרב שמואל אליהו רבה של העיר צפת מציג את השאלה[14] של חז"ל: למה משה בעצמו לא לקחת את הצֹר כדי לעשות ברית לבנו בעצמו, הרי זוהי מצווה שנצטוו בה האבות? ועוד, איפה מצאנו שאישה עושה ברית לבן שלה? שאלה נוספת :למה הוא לוקח לו גיורת מדיינית לאישה?

התשובה טמונה בידיעה שהאישה אמורה להיות השלמה לאיש בכל מה שחסר לו. משה רבינו היה חסר בשני תחומים מרכזיים:

  • "פֶּה" - כוח הדיבור - "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" - כמו כל מי שנמצא בגלות.
  • "צֹר" - גם כאן, בברית המילה, וגם בחטא מי מריבה, משה לא נוהג נכון עם הצֹר. בחטא מי מריבה אלוקים אומר לו לדבר אל הַצּוּר והוא מכה אותו. בגלל זה הוא לא נכנס לארץ ישראל. בברית המילה

משה כמעט מת בגלל שלא השתמש בצֹר.

את ההשלמה לשני הדברים שחסרים במשה - משלימה צִפֹּרָה. וזה רמוז בשמה צִפֹּרָה, שהוא מורכב מהמילים "צֹר" ו"פֶּה".

משה רבינו והסנה הבוער מבית הכנסת בדורה אירופוס[]

Mose hasne

משה רבינו והסנה הבוער מבית הכנסת בדורה אירופוס - המקור:ויקישיתוף העלה אותם לאוסף: Ingsoc

יעל מאלי במוסף השבת של מקור ראשון גאולה הבוקעת מן הנמוך כתבה על הציור:"אנשי דורא אירופוס ציירו את משה כמנהיג חזק המקבל השראה עליונה. בדורנו, כשהמנהיגות מתמוטטת, עדי נס מציע לשרוף את האמונות הישנות ולצמוח מלמטה. מבט לשני ייצוגים של הסנה הבוער" ומפרטת, בין השאר:

  • הייצוג הוויזואלי הקדום של משה והסנה נמצא בבית הכנסת של דורא אירופוס, ומתוארך לשנת 245 לסירה. דורא אירופוס נמצאת בצפון־מזרח סוריה של היום, בלב המדבר, על שפת נהר פרת. דורא הייתה עיירה קטנה הנתונה תחת שלטון רומי. חשיבותה נבעה מכך ששכנה בצומת דרכים בינלאומי, על דרך המשי. בעיר חיו תושבים בני דתות שונות, וביניהם כ־250 יהודים שעסקו ברובם במסחר. הקהילה היהודית פרחה תחת השלטון הרומי, ובמאה השלישית הגיעה לשיא כוחה. בשנת 256 לספירה, במהלך מלחמה בין הרומים לפרסים, חרבה דורא. רבים מתושביה נהרגו, והעיר נבזזה ומעולם לא נבנתה מחדש.
  • פאנל משה והסנה נמצא בקיר המערבי, ברגיסטר העליון מימין לארון הקודש. תמונה גדולת מימדים זו היא אחת מארבע תמונות של מנהיגי האומה המעטרים את הבימה משני צידיה.
  • דמותו הגדולה והמרשימה של משה הצעיר ממלאת את חלל התמונה. למרגלותיו ניצבות שתי נעליו ולידו הסנה הבוער. הזיהוי של הסצנה ודאי, לא רק בשל הסנה והנעליים אלא גם בזכות כתובת, מחוקה בחלקה, שבה כתוב: "משה ליד הסנה הבוער באש, משה בר (עמרם) לוי". הסנה מתואר כשיח ירוק וצנוע בגודלו, להבות אדומות קטנות מציצות מבין ענפיו. דמותו של משה גדולה ומרשימה. הוא ניצב חזיתית, על רקע בהיר. קו הרקע מסומן בגובה כתפיו, אך ראשו נמצא על רקע 'לבנים' היוצרות צורת קשת החודרת אל המרחב השמימי. דוגמת הקשת יוצרת מרחב ייחודי, מעין הילה. ייתכן שהיא מרמזת שמשה אינו אדם רגיל, ובד בבד עם קיומו הגשמי הוא נמצא גם במרחב הא־לוהי (מוטיב המלבן שמעליו קימור הוא בעל משמעות מקודשת, ומסמל באמנות הקדומה את צורת המשכן והמקדש). הוא לבוש טוגה ארוכה, שאותה הוא מפשיל מעט בידו השמאלית. הטוגה מאפיינת את לבוש הפילוסוף בעת העתיקה, ובכך מסמלת את חכמתו של משה. משולי הטוגה משתלשל גדיל. ייתכן שזהו פתיל של ציצית. שני פסים כחולים מעטרים את הכתונת ומזכירים את הטלית. משה מתואר כחכם בן זמנם של מתפללי בית הכנסת.שתי ידיים מושכות את עין המתבונן. האחת היא יד ה', המושטת אל עבר ראשו של משה מעל הסנה. יד הא־ל מקבילה לראשו של משה, אך נמצאת במרחב השמימי. היד מגיעה עד קו הרקיע ונוגעת בו בקצה האצבעות. מעין 'אין מלכות נוגעת בחברתה'. הבוהן מכוונת אל עבר ראשו של משה, ומדגישה את חשיבותו. הגשמת דמות הא־ל באמצעות ייצוג של יד תואמת את הסיפור המקראי, במיוחד בהקשר לסיפורי יציאת מצרים המרבים להשתמש מילולית בדימוי היד החזקה של ה' (יד ה' מתוארת בציורים נוספים בדורא).
  • היד השנייה היא ידו של משה, המושטת בתנוחה תואמת ליד ה'. דומה שידו הגדולה של הא־ל מושטת אל עבר ידו הקטנה יותר של משה, אך הידיים אינן נפגשות. הן נמצאות במישורים מקבילים. מחוות ידו של משה עשויה להתפרש כהושטת יד אל עולם הסוד, העולם שמעבר, כהבעת פליאה מהמראה שנגלה לעיניו, או כהצגת הסנה בפני קהל המתפללים בבית הכנסת.
  • משה ניצב לפני הסנה וסמוך מאוד אליו. פניו מופנות אל המתפללים ונראה שהסנה וההתגלות המתוארת באמצעות יד ה' אינם מעוררים בו תחושת יראה ורצון להתרחקות כפי שעולה מפשט הכתובים: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ־לֹהִים". הסנה הבוער נמצא קרוב אליו ומאחוריו, אך הוא אינו מתואר כמי שחושש להיכוות מאִשו. פניו אינן מופנות כצפוי לעבר הסנה. הוא מישיר מבט ממרומי התמונה אל הצופים שמתחתיו. תנועת ידו פונה לעבר המתפללים, ובד בבד חוסמת את הגישה לסנה.
  • משה מיוצג כדמות קרובה ומוכרת לאנשי דורא. הוא 'אחד משלהם'. אך גודלו העצום, ומיקומו 'על ההר' ברגיסטר העליון מעל ראשי המתפללים, בקרבת הא־ל, מדגישים את ייחודו. דומה שהיצירה הריאליסטית והארצית משהו מבטאת גישה בלתי אמצעית אל הנשגב שבחיינו. יחד עם זאת, ועל אף שהנשגב ניתן לתיאור, הגישה אליו ניתנת רק ליחידי סגולה. לאלה שנמצאים 'מעלינו'.

ציורי בית הכנסת של דורא צוירו כעשר שנים לפני חורבן העיר. תחושת האיום הקיומי כבר הייתה נוכחת בחיי התושבים. רבים מציורי בית הכנסת ניתנים להתפרש כציורים שמטרתם לחזק את האמונה בא־ל, ובד בבד להעצים את תחושת הקהילה שביכולתה להשפיע על גורלה. משה, הרועה שזכה להתגלות הא־ל ובעקבות זאת עלה מן המדבר והנהיג עם שלם אל חירותו, מהווה דוגמה מושלמת לדרך שבה רצו כנראה מעצבי הציורים בבית הכנסת של דורא לעודד את אנשי הקהילה המקומית לקראת המלחמה שאיימה על קיומם.

תגובת משה לשליחות[]

בגיל שמונים, משה רבינו גילה את הקב"ה במראה הסנה. הוא התקרב לבדוק "מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה" [15] . הוא שמע קול קורא אליו בשמו, שהציג עצמו כאלוקי אביו ואלוקי שלושת האבות, והודיע לו שהוא עומד לשחרר את בני ישראל מעבדות מצרים ולהעלותם לארץ המובטחת. והוא מקבל תפקיד ראשי במשימה הלא קלה: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" [16].

משה רבינו לא נוטה לקבל עליו את השליחות. מצד אחד, הוא ראה את סבלם של אחיו ורוצה לעזור להם, אך מצד אחר הוא ברח ממצרים תחת איום של עונש מוות. [17]

המקרא מציג חמישה תירוצים לסירובו:

  1. "מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם" [18]
  2. "וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם." (י"ג)
  3. "וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'"[19]
  4. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי." (י')
  5. " וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח." (י"ג)


ד"ר שמעון אליעזר הלוי (שוברט) ספירו מאוניברסיטת בר-אילן במאמרו תגובת משה לשליחות בדף השבועי לפרשת השבוע שאל: "מדוע על כל טענה, שאלה ודרישה, ה' עונה לו לעניין בסבלנות מופלאה עד שבאה האִמירה האחרונה של משה: "שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח", ואז תגובת ה' משתנה באופן דרסטי: "וַיִּחַר-אַף ה' בְּמֹשֶׁה" [20] מה קרה ? במה שונים דבריו אלה מטיעוניו הקודמים ? איך אפשר להבין תגובה כזאת מצד ה' ?

ההסבר שלו כי משה רבינו היה שונה משאר הנביאים. הוא קבל לידו משימה כמעט בלתי אפשרית " להוציא עם שלם משעבוד מהרודן הכי חזק בעולם דאז. כדי להצליח בזה הוא יצטרך לא רק לשכנע את פרעה לשחרר עם שעבד שם מאות שנים, אלא לשכנע עם קשה-עורף לצאת מעבדות לחירות." בארבעת התגובות הוא מתגבר על אי-האימון מצד העם ועל ספקותיו על כישרונו. התגובה החמישית היא בעלת אופי אישי : "שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח" . רש"י כבר מרחיב את התפקיד ורואה את עתידו שלא יוכל לממש את הגאולה עד לסופה - הכניסה לארץ כנען והוא כתב : "שלח נא ביד אחר שתרצה לשלוח שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד".

מסכם ספירו:" כיוון שאני לא יכול להשלים את המשימה שהיא להכניס את בני ישראל לארץ, מוטב שלא להתחיל בה בכלל; "או הכול או כלום!" ואז: "וַיִּחַר-אַף ה' בְּמֹשֶׁה". זאת אומרת, זאת גישה פסולה לחובתנו לעבוד למען הכלל: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להִבטל ממנה" [21] .

והוא מוסיף אספקט אקטואלי לכל אדם ואדם , רש"י מציין בשם חז"ל "שכל חרון אף בתורה עושה רושם, חוץ מפה , שלא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון". אולי יכולים לומר שה"חרון אף" פה אינו באמת ביטוי של מורת רוחו של ה' ממשה, משום שה' התחשב בכל הקשיים שעמדו לפניו והבין את פקפוקיו. מטרת חרון האף היא לרמוז לדורות הבאים, שכאשר ישנה הזדמנות לקום ולעשות בעד עמנו ואלוקינו, מותר להסס רק בכדי לבדוק אם יש לנו את הכלים המתאימים לביצוע המשימה."

יציאת מצרים[]

הפניה לערך מורחב : יציאת מצרים

מבחנו המעשי הראשון של משה רבינו היה ההוצאה הפיזית של בני ישראל ממצרים. הוא סיכם עם פרעה שיותר הוא לא יבקש דבר. וכל מה שנותר לו לעשות היה להמתין. הוא מורה לבני ישראל להיכון ליציאה. הכנה זו לוותה בכל הסימנים הדרושים על מנת שהעם המצרי ייחוש כי עומד להתרחש אירוע מיוחד במינו. וכך משה מצוה על עמו: השאלת דברי ערך , לקיחת שה לבית ועריכת פסח מצרים ביום "אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה" [22] . לערב היציאה נועדו שלוש פעולות : שחיטת השה, מתן הדם על המזוזות ואכילה זבח הפסח.

לשם השלמת ההכנות ליציאה, בני ישראל נצטוו עוד: "וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ (מזבח הפסח) עַד-בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" (י')-לא להשאיר מזכרת, להיכון לדרך :" "תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם" (י"א)- ולאכול בחפזון לקראת היציאה לדרך בבוא העת.

לאחר מכת המכורות פרעה קרא למשה ןלאהרן ואמר להם: " קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם-אַתֶּם גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָֹה כְּדַבֶּרְכֶם" (ל"א) והוא מוסיף ללא היסוס:" גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם-אֹתִי(ל"ב). והתוצאה : " וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים" ( ל"ג). המצרים בקשו להיפטר מבני ישראל מהר ככל האפשר. נותרו דברים אחרונים לביצוע: הכנת צידה לדרך והשלמת הביזה מהמצרים.

והסיכום: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (מ') - לפי ברית בין הבתרים. ולעתיד לבוא :" ...הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (מ"א)

הנהגת העם במדבר[]

=ארגון המחנה והנסיעה[]

התחנות[]

האירועים המיוחדים[]

מעמד הר סיני[]

חוקת התורה[]

פטירתו של משה רבינו[]

ערך מורחב:שבעה באדר

לפי המסורת, יום פטירתו של משה רבינו היה ז' באדר תפ"ח (2488 לבריאת העולם לפי המסורת). אותו יום היה גם יום הולדתו . וכך נכתב בתוספתא למסכת סוטה

Cquote2 *ומנין שבשבעה באדר נולד משה שנאמר (דברים לא) ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום שאין ת"ל היום ומה ת"ל היום מלמד שהיום מלאו שנותיו ד"א מה ת"ל היום מלמד שהן מאה ועשרים שנה מכוונות מיום ליום ד"א מה ת"ל היום מלמד שהקב"ה משלים שנותן של צדיקים ברצון ובשמחה שנאמר (שמות כג) את מספר ימיך אמלא
  • ומנין שבשבעה באדר מת משה שנאמר (דברים לד) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום וגו' (יהושוע א) ויהי אחרי מות משה עבד ה' [וגו'] ועתה קום עבור וגו' ויצו יהושע את שוטרי העם לאמר עברו בקרב המחנה וגו' ואומר (יהושוע ד) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון וגו' צא [ממנו] שלשים ושלשה למפרע ואתה מוצא שבז' באדר מת משה._י"א,ג'
Cquote1

באוצר מדרשים הובא תיאור יום מיתתו של משה רבינו. מבת קול נודע לו "שאין לך חיים בעולם כי אם היום הזה בלבד". ובכן מה עשה באותו יום:

  • אמר ר' חלבו: באותו יום כתב י"ג תורות, ספר תורה לכל שבט ושבט. אחר-כך קרא לכל שבט ושבט, הניח את ספר התורה בארון, אנשים לבד ונשים לבד, ואמר להם:"היזהרו בכבוד התורה והמצוות.
  • א"ר יאשיה: באותה שעה עשה משה ליהושע כבוד גדול ופאר רב והיה כרוז יוצא מלפניו בכל מחנה ישראל ואומר:"בואו ושמעו דברי הנביא החדש שיקום עלינו היום". אחר-כך הביא כיסא של זהב ועטרה של מרגליות וכובע של מלכות ולבוש ארגמן והלביש בהם את יהושע. ואחר-כך יהושע דרש בפני בני ישראל ובפני משה רבו. (באגדה הובא תוכן הדרשה)
  • חמש שעות אחרונות - משה ויהושע דרשו בפני העם: משה קורא ויהושע מפרש מקרא וכאשר יהושע היה קורא, משה היה מפרש "ולא היה עליהם חלוקה זה על זה"
  • ארבע שעות אחרונות - הראו הקב"ה את הארץ (ארץישראל) ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה ונתן כח בעיניו כדי שיראה את כולה.
  • שלוש שעות אחרונות- משה בקש להשאר בעבר הירדן עם שבטי ראובן וגד. הקב"ה לא הסכים, הרי לא תוכל לעלות לרגל ומה יגידו על כך בני ישראל.
  • שעתיים אחרונות - סמאל ראש לשטנים ציפה למשה, ענה לו מיכאל שר ישראל: נפלתי במשה וקמתי בגדולתו של יהושע ובעתיד, לאחר חורבן בית ראשון ושני "ה' אור לי" - בימות המשיח - וכך עברה עוד שעה.
  • שעה אחרונה- א"ל: רבש"ע, הנה אותר ואפרח כעוף פורח בד' רוחות השמים, ומלקו מזונותיו על הארץ ושותה מים מהנהרות ובערב חוזר אל קינו. ציוה הקב"ה על יהושע:"טול מקל והך על קודקוד של הממאן לשמוע . התחיל משה לברך כל שבט ושבט בפני עצמו.
  • חצי שעה אחרונה - כיוןן שרא מידת הרחמים ותשועות גדולות ונחמות שעתיד הקב"ה לעשות לישראלעמד וברכם לשלום ונתן קולו ובכה וגם בני ישראל בכו ןזעקו זעקה גדולה ומרה.
  • רגע וחצי אחרונים - נטל מגילה כתב עליה את השם המפורש וספר ישר ומסרה ליהושע וכך סיים את כתיבת התורה.

לפי 'אוצר מדרשים' במהדורה מקוונת: כרך א', כרך ב', באתר Hebrew Books עמ' 364-368


"בין מזרח למערב[]

משה ויהושע בין מזרח למערב

"והנה, מבט במפה מגלה לנו כי את 'קברו' של משה מציינים המוסלמים במערב הירדן – באתר הנמצא ק"מ ספורים מדרום-מערב ליריחו, הנקרא בפי הערבים לא פחות מאשר 'נבי מוסא', ואילו את 'קברו' של יהושע בן נון מראים דווקא ממזרח לירדן – באתר הנמצא ק"מ ספורים מצפון-מזרח לעיירה א-סאלט על הרכס שממזרח לבקעת הירדן, והנקרא בפי הערבים לא פחות מאשר 'א-נבי יושע',או 'נבי הושע'."

עדויות היסטוריות[]

הסופר "אחד העם" נדרש בזמן ההשכלה להתיחס לשאלה, האם יש עדות היסטורית לקיומו של משה רבינו. והוא השיב על כך במאמרו 'משה: " כשאני קורא את ההגדה בליל פסח ורוחו של משה בן עמרם – זה גבּור הגבּורים – מרחפת לפני ומרוממת אותי ל"עולם העליון" – איני חש כלל באותה שעה לכל אותן השאלות והספקות...אלא מבטל אני בלבי כל אלה בבת אחת בתשובה פשוטה וקצרה : זה משה האיש הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאוּתו ומהוּתו, אינו ענין אלא למלומדים שכמותכם. אבל אנו (עם ישראל) יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה תלויה כלל בחקירותיהם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה"מדבּרות", שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה." [23]

משה רבינו: נולד כזה או הגיע במאמציו ?[]

(בעקבות שיעורו של נועם ויץ במשכן בנימין ליד ישיבת קדומים)

כתב בספר תפארת ישראל על המשניות סוף מסכת קידושין, שכאשר הוציא משה רבינו את ישראל ממצרים, תמה עליו מלך אחד מאחת האומות היאך על ידו נעשו ניסים ונפלאות כאלה מי הוא זה ואיזה הוא שזכה להוריד תורה לעם ישראל ולשהות במחיצתו של בורא עולם מאה ועשרים יום. להלחם עם מלכים אדירים ולירש את ארצם, וכו'. שלח המלך את האומן הגדול ביותר לציור שיילך ויצייר את דיוקנו של משה רבינו, לאחר מכן הראה את הציור לאיצטגיניו המכירים בחכמת הפרצוף כדי שינתחו את אישיותו של האיש הנ"ל. אמרו כל חרטומיו פה אחד אדם זה הוא אכזר מאין כמוהו, וכעסן, נואף ורוצח ובעל תאוות גדולות. המלך לא האמין למשמע אוזניו, הלך לצייר ושאל אותו אתה בטוח שזה דמות דיוקנו של משה? האם לא החסרת אף פרט? נשבע לו הצייר שהתמונה שצייר משקפת נאמנה את המציאות. הלך המלך לחרטומים ואמר להם אתם בטוחים בניתוח אישיותו של האיש? אמרו לו ללא צל של ספק. המלך הנדהם החליט שהוא הולך בעצמו לעמוד על טבעו של משה רבינו, לקח את הציור וראה שהוא תואם להפליא את המציאות. אמר המלך למשה: הנה איש האלוקים, קודם שראיתיך חשבתי שהצייר שלי שגה במלאכתו ואילו כעת אני רואה שהחכמים שלי טעו באבחנתם. אמר לו משה רבינו גם הצייר וגם החכמים צדקו בדבריהם, אלא דע לך כי לולא הייתי בטבעי באמת כפי ששמעת על מידותיי לא טוב הייתי מחיות השדה. אמנם אודה ולא אבוש כי אני התחזקתי בכל כוחותיי וכבשתי אותם בבחירתי, ובעבור זה יקרתי ונכבדתי בשמיים ובארץ. ע"כ המעשה!

וב"אי"ה" ברכות מצאנו גישה האמור כי נולד כזה:
ומשה תלה בזכות אחרים, מפני שנולד בתכונות טובות וקדושות ומהורים קדושים וחסידים, ושלשלת הקדושה מאבות עולם לא נפסקה. תלו לו בזכות עצמו, כי היתה מעלתו ביתר שאת באין ערוך מהכנתו. ומה שאמרו אחרים על משרע"ה ההיפוך, כבר נדחו מ דברי חז"ל ומפשט הכתוב "ותרא אותו כי טוב הוא" , ומן השכל הישר, שבודאי המעולה מכל נוצר הוכן בסגולה עליונה מטבעו, אלא שהוסיף רב שלמות הרבה יותר עוד מההכנה הטבעית. (א' קמ"ד)

הרמב"ם ב"שמנה פרקים" דן ב"ההפרש שבין המעולה ובין המושל ברוחו" (פרק ו)

אמרו הפילוסופים: - שהמושל ברוחו, ואם יעשה המעשים המעולים, הרי שעושה הטוב והוא מתאווה אל המעשים הרעים ומשתוקק אליהם. ויכבוש יצרו והוא מתנגד במעשהו למה שיסיתוהו כוחו ותאוותו ותכונת נפשו, ויעשה הטוב, והוא ניזק בעשותו.
אבל המעולה, נגרר במעשיו אחר תאוותו ותכונתו, ויעשה הטוב, שהוא מתאווה ומשתוקק אליו.

והסכימו הפילוסופים, שהמעולה יותר חשוב ויותר מושלם מן המושל ברוחו. אבל אמרו, שבעניינים רבים עומד המושל ברוחו במקום שעומד המעולה. ודרגתו פחותה בהכרח, להיותו מתאווה למעשה הרע. ואף על פי שאינו עושה אותו, אלא שתשוקתו אליו היא תכונה רעה בנפש.

דברי הנביאים ודברי חז"ל
וכבר אמר שלמה כיוצא בזה:
נפש רשע איוותה רע (משלי כ"א, י').
ואמר בשמחת המעולה על עשית הטוב, ובצערו של מי שאין בו מעלה עליה, הדברים האלה:
שמחה לצדיק עשות משפט ומחיתה לפועלי און (משלי כ"א, ט"ו).
זה מה שמתגלה מדברי הנביאים, הנאות למה שזכרוהו הפילוסופים.

וכאשר דרשנו לדברי החכמים בעניין הזה מצאנו להם, שמי שמתאווה לעבירות ומשתוקק אליהן, מעולה ומושלם ממי שאינו מתאווה אליהן ואינו מצטער בעזיבתן. עד שאמרו, שכל מה שיהיה האיש מעולה ומושלם יותר, תהיה תשוקתו לעבירות וצערו על עזיבתן ביתר תוקף. והביאו לזה ספורים ואמרו:
"כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו".
ולא זה בלבד, אלא שאמרו ששכר המושל ברוחו רב, לפי שיעור צערו במושלו ברוחו, ואמרו:
"לפום צערא אגרא".

ויותר מזה, שהם צוו להיות האדם מושל ברוחו ואסרו שיאמר: אני בטבעי לא אתאווה לעבירה זו, אם גם לא תאסרנה התורה, והוא אמרם:
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
לא יאמר אדם: אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז!...
אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי! (ספרא, סוף קדושים).

יישוב הסתירה - לפי המובן מגלויי המאמרים השנים, בתחילת המחשבה, הרי דבריהם סותרים זה את זה. ואין הדבר כן, כי אם אלו ואלו דברי אמת ואין מחלוקת ביניהם כל עקר.

והוא, שה"רעות" שהפילוסופים אמרו בהן, שמי שאינו מתאווה להן עולה על מי שמתאווה להן וכובש יצרו, הן הדברים המפורסמים אצל בני אדם כולם שהם "רעות".
כגון: שפיכות דמים, וגניבה, וכעס, ורכות-לבב, והזיק למי שלא הרע, והרע למיטיב, וביזוי ההורים, וכיוצא באלו.
והן התורות שאמרו עליהן החכמים עליהם השלום:
"דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכתבם". (יומא סז,ב)

ויקראו אותן כמה מחכמינו האחרונים, אשר חלו חולי-המדברים: התורות השכליות.

ואין ספק בנפש, אשר תתאווה לאחת מהן ותשתוקק אליה, שהיא נפש פחותה, ושהנפש המעולה לא תתאווה לאלו הרעות כל עיקר, ולא תצטער על הימנעה מהן.

החוקים - המצוות השימעיות - אבל הדברים שאמרו החכמים בהן, שהמושל ברוחו יותר חשוב וגמולו יותר גדול, הרי הן התורות השימעיות. וזה אמת, שאלמלא הדת לא היו רעות בשום פנים, ומפני זה אמרו, שצריך האדם להשאיר נפשו באהבתן, ולא תמנעהו מהן זולת הדת.

והתבונן בחכמתם, עליהם השלום, ובמה שהמשילו. שהרי לא אמר: "לא יאמר אדם: אי אפשי להרוג את הנפש, אי אפשי לגנוב, אי אפשי לכזב! אלא אפשי ומה אעשה וגו'". אבל מנה דברים שמעיים כולם: בשר בחלב ולבישת שעטנז.
ואלו התורות וכיוצא בהן, הן אשר קראן אלוהים: "חוקותי" (ויקרא י"ח, ד'). אמרו:
חוקים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם;
ואומות העולם משיבין עליהם, והשטן מקטרג בהם,
כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח וכו'. (יומא סז,ב)

ואותן שקראו להן האחרונים בשם "שכליות", יקראו "מצוות", לפי מה שבארו החכמים.

הנה נתבאר מכל מה שאמרנו - אלו עבירות, מי שאינו משתוקק אליהן עולה על המשתוקק אליהן ומושל ברוחו;
ואלו מהן הדבר בהפך.
וזאת היא נקודה מקורית והתאמה נפלאה בין המאמרים השנים. ולשון שניהם מוכיח על אמיתת מה שבארנו.

וכבר נשלמה מגמת הפרק הזה.

"דימויו של מנהיג"[]

אריאלה הירש כותבת במוסף השבת של מקור ראשון לערב חג השבועות תשע"א דימויו של מנהיג

והנה המבוא למאמר:דמותו של משה אבי הנביאים הציתה את דמיונם של אמנים לאורך הדורות. משה אינו 'רק' האיש שהוריד תורה לארץ והיווה את עמוד האמונה, אלא הוא גם המנהיג שהפך עם מערב-רב של עבדים (דור המדבר) לעם בעל אתוס מוגדר, חוקה מוסרית ודת מונותיאיסטית. דמותו של משה, שנאלץ במהלך המסע במדבר להתעמת פעמים רבות עם בני עמו, מסמלת בעיני רבים גם את ניצחון הנאורות והקדמה על הברבריות.

אחד הרגעים המכוננים בחייו של משה הוא מעמד מתן תורה בהר סיני, שאנו חוגגים בחג השבועות. המעמד שבו העם ראה ושמע את קול הא-לוהים קיבל ביטוי בציורים שבהם משה עולה אל הר סיני, כאשר כל העם מוגבל מלעלות בהר. תיאורים אלה מופיעים בהגדות פסח (ספרדיות בעיקר), כמו גם בציורים נוצריים.

משה זוכה לשפע של מופעים ביצירות אמנות. אנו פוגשים בדמותו המצוירת כבר במאה השלישית לספירה, בציורי קיר של בית הכנסת של דורא ארופוס שבסוריה, המתאר את לידתו ואת נסי מצרים. בהמשך הדורות הוא מופיע בקטקומבות של רומא בימי-הביניים, כמו גם בקפלה הסיסטינית בוותיקן – שבה מתוארות שש תמונות מחיי משה, במקביל לשש תמונות מחיי ישו, שמשה נתפס כדימוי קודם (פרה פיגורציה) שלו.

תיאורי משה נפוצים מאוד אצל גדולי אמני הרנסנס והבארוק – בוטיצ'לי, מיכאלאנג'לו, רמברנדט ועוד. אך דומה כי עדנה באה למשה כאשר החלו בני עמו לעסוק באמנות, ודמותו הונצחה בציורים ופסלים שנעשו במאה השנים האחרונות – מבוריס שץ, אבל פן, זאב רבן ומארק שאגאל ועד לאמנים בני זמננו ממש כמו יעקב שטיינהרט, מיכאל סגן-כהן ואחרים

את ההמשך תוכלו לקרוא בקישור לעיל

במאמר ניתן הסבר לציורים של ארבע אומנים: מיכאל אנג'לו, רמברנט, אבל פן ובוריס שץ. וכך היא מסכמת:"משה עמד בראש העם, אך העם ירא אותו. הוא לא גדל בתוך עמו ואולי זה מה שאפשר לו להיות מנהיג, כי הרי "אין נביא בעירו". איש קצוות מטיל מורא, רחום דואג ולוחם למען עמו, העם הנבחר. ככזה הוא זוכה לתיאורים רבים ברגעיו הגדולים ביותר, מתן תורה, בנוסף הוא זוכה לאמפתיה רבה עם הסתלקותו מהעולם חרף רצונו, עוד בטרם הגיע ליעדו. דמות הנביא חסר הפשרות מופיעה הן בראשית המאה העשרים אצל אמני בצלאל והן בימינו אנו, כשהיא מבטאת את היות הציונות חלק בלתי נפרד מיצירת האמנים. בעזרתם אנו עדים לחזון. וגם אם לעיתים אנו מאוכזבים משהו מהתגשמות החזון כמיכאל סגן-כהן, אנו עדיין מייחלים להתגשמות החלום.


דמותם של יוסף ומשה - מנידוי והרחקה למלכות[]

מקורות לשיעור בימי עיון בתנ"ך קיץ תשע"ג מכללת הרצוג גוש עציון (איני זוכר את שם המרצה כנראה : אביחי קלרמן)

דמותו של יוסף ומשה - מנידוי והרחקה למלכות


הערות שוליים[]

  1. ספר דברים,ל"ג, א'
  2. שם ל"ד ,ה'
  3. יצחק לוין, איש קדומים, משה דף שבועי לפרשת ואתחנן - אוניברסיטת בר-אילן
  4. ספר דברים ל"ד ה'-ו'
  5. בספרו "גבורות השם" (פרק טז)
  6. ב',י'
  7. ע"פ דניאל ד, יד
  8. בראשית א,ד
  9. מדרש רבה
  10. י"ח ד
  11. שיר השירים ז, ה
  12. שמות ד, י
  13. חיי משה, א', י"ח-כ"ג
  14. בגליון מעייני הישועה לפרשת שמות
  15. ג',ד'
  16. ג',י'
  17. רק אחרי מראה הסנה ואחרי שמשה החליט "אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל-אַחַי", אמר לו ה' "לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי-מֵתוּ כָּל-הָאֲנָשִׁים הַמֲבַקְשִׁים אֶת-נַפְשֶׁךָ" ד',ט'
  18. ג',י'
  19. ד',א'
  20. ד',י"ד
  21. אבות ב, כא
  22. י"ב ו'
  23. משה - פרויקט בן יהודה
Advertisement