משה ריישר

משה בן מנחם מנדל נוסבוים / ריישר (שם לועזי NUSSBAUM), עיתונאי, סופר וחוקר ארץ ישראל. חי במאה התשע-עשרה בירושלים וכתב על חיי היהודים בחברון ובירושלים. בספרו שערי ירושלים הוא מתאר את ירושלים בזמנו. ביקר בסוריה ובלבנון. בכתביו הוא מתיחס לנושאים מגוונים כמו: איתור כלי בית המקדש, מנהגי תשעה באב בירושלים העתיקה ומתאר את תהליך הבנייה של מגרש הרוסים.

מתולדותיו

הוריו עלו לארץ מקהילה יהודית-חסידית בריישא (en:Rzeszow), גליציה ולכן בארץ משפחתו נשאה את הכינוי "ריישר" - מי שבא מריישא. בחו"ל השם משפחה שלהם היה נוסבאום ( Nußbaum ). המקורות ההיסטוריים חלוקים בדבר אים משה נולד ברישא ועלה עם הוריו בילדותו, או שנולד בירושלים.

שנות חייו אינם ברורים בצורה וודאית. כנראה שנולד בשנת ת"ר (1840), ונפטר בערך בתר"ם (1880), בטארנוב (en:Tarnow) גליצייה, כיום בפולין.

היה שד"ר של ירושלים מטעם עצמו. הגיע לגליציה בשנת תרכ"ה בערך ושם כתב את ספרו הפופולרי "שערי ירושלים", על-פי זכרונותיו מחייו בארץ.

הספר נדפס לראשונה בורשה בתרכ"ח (1868) ומרוב חיבתו על יהודי פולין נדפס עוד 12 פעמים, במהדורות שונות. כתיבתו התיחדה בכך ששילבה בקיאות בתורה, ידיעת הארץ וחוויות אישיות וכל אלו מתוך אהבה "מדבּ‏קת" לארץ ישראל. בגלל מעלות אלו, ספריו השפיעו רבות על יהודי מזרח אירופה, עודדו אותם לתת תרומות ליהודי ארץ ישראל, אף לעלות לארץ וליישב אותה, ונחשבים כזרע לצמיחת תנועת חיבת ציון.

חיי יום - יום

התנכלויות ליהודים בירושלים

בזכרונות ר' משה ריישר המובאים בספרו של אברהם יערי הוא פונה אל "אחינו בני ישראל הקדושים" ומספר להם על גורל יהודי ירושלים עד שנת 1847, השנה בה הגיע לעיר הקונסול הבריטי ג'יימס פין. בעקבות הנהגת משטר הקפיטולציות, נטלה בריטניה תחת חסותה "רבים מיהודי ארץ ישראל" וכך זכו להגנה פיזית מהתושבים המוסלמים של העיר ומנעו התנהגות שרירותית של השלטונות הטורקיים. ריישר מבקש לספר "מִזעִיר מהגלות" שעוברת על יהודי ירושלים, חברון, צפת וטבריה. לתיאור הוא מקדים שני הערות חשובות:

• התיאור כולל גם מה "שאבותי סיפרו לי" - כלומר טווח הסקירה הוא רחב.
• למרות הייסורים, הוא לא מאבד את האופטימיות שלו ומוסיף ליד שמות הערים יבב"א, כלומר "ייבנו במהרה בימינו אמן".

הוא מתאר את ירושלים בעשרים השנים שחלפו, עד לבוא ג'ימס פיין. היה זה בזמן המלחמות בין הצבא המצרי שהגיע לארץ ישראל, מרד הערבים המקומיים ונסיונות הצבא העות'מאני להשליט סדר באזור. וזה תיאורו : "עיר ציון מִדבַּ‏‏ר היתה, ירושלים שממה, והיו בה חֹ‏רַ‏בוֹ‏ת ישנות מימי החורבן (חורבן הבית השני) , מסביב לעיר מדבר שמם ודרכים עקלקלות וקוצים וברקנים".

אבל מה שגורם לו צער ביותר הוא "הערביים השודדים הפראים". הם הוא נוהגים להתבטא: "אשלֹ‏ח יהוד", כלומר, "יהודי! פשוט ושלח לבושך". הם נהגו להפשיט יהודים מלבושם "עד בשרו" ושלחו אותו העירה ערום ויחף. ועל השלל אמרו: "הדא כסב אללאה" - כלומר: "זה הרווח הוא מאלוקים".

והדרך מירושלים לחברון, שבע שעות, וסכנה ללכת אף עם "שיירה גדולה". מכל מקום, הוא מציין כי מקובל על כל נסיעה לומר בסיומה ברכת הגומל.

גם כאשר היה יהודי הולך בעיר ירושלים היה סכנה: אם הלך בימין הדרך, הישמעאלי אמר לו פנה שמאלה, ולהיפך. ואם היה נוגע בו היה מכה אותו באכזריות. ואם היהודי היה ממלמל משהו, היה טוען כי הוא "קיללו באמונתו ובנביאו מוחמד", הביאו לדין המוסלמי ו"נתנוהו בבית האסורים בעינויים קשים". כאשר יהודי הלך בשוק, האחד מושך בפאות, השני בזקן, השלישי גוזל את כובעו והאחרון זורק בו אבן בכוונה להמיתו.

ריישר מספר על משפחה מוסלמית בשם "בשט", אשר נהגה להשכיר ליהודים דירות בשכר דירה מופקע. והם "מיוחסי הישמעאלים רשעים ושונאי ישראל מאוד". כאשר בקשו להביא משא כל שהוא מהשוק וראו יהודי, אפילו "זקן, עשיר או תלמיד חכם" או אפילו רב מכובד היכו אותו עד שהביא את המשא על גבו לביתם "והיה כצחוק בעיניהם". אישה לא יכלה לצאת מהבית מפני "הישמעאלים שטופי זימה". כאשר הלכו לכותל או לקברי צדיקים להתפלל זרקו עליהם אבנים ו"לגלגו בצחוק".

ובכל זאת הוא מסיים בסיפור אופטימי. בספרו ׳שערי ירושלים׳ הוא כותב, על תקופה מאוחרת יותר, "ואח"כ בא הרה"צ ר׳ אהרן משה מגזע צבי מבראד זצוק״ל וקנה חורבה אחת מחורבות ירושלים ושם בית מדרש גדול ולא היה לו מנין מאנשי רוסיה להתפלל עמהם עד כי בחמלת ה׳ מאז והלאה באים לירושלים מכל המדינות הקרובים והרחוקים בכל יום ויום אנשים נשים וטף להסתפח בנחלת ה׳ בהר הקודש"

הרב השחור מחברון

ר' משה ריישר ממשיך בתאור מצב היהודים בחברון. וכך הוא מסכם את מצבם בשנת 1850:

	והיהודים אשר בחברון סבלו עול גלות מהערביים והישעאלים, אשר לא האמינו בחיים ופחדו מכל עלה נדף.
– זכרונות ארץ ישראל עמוד 181

. הגורם לכך היה "ערבי אחד פניו כשולי קדירה וקראו אותו 'השחור'". וזה סיפורו:

בשנת 1827 השיח' עבד אל-רחמן (מדורה) ואחיו משתלטים על העיר ומשעבדים את יהודי חברון לבני חסותם תמורת תשלום ל"הרב השחור". הכינוי "הרב השחור" ניתן בספרי החשבונות של יהודי חברון למקבל דמי החסות מהם שהיה לשליט האזור. הפחה התורכי בירושלים ניסה להכניעו, הדבר לא עלה בידו והוא מינה אותו למושל האזור. למרות התשלום שקיבל מהיהודים, רכושם נבזז. חלקם עברו לעיר העתיקה בירושלים לרחוב שכּ‏ונה "רחוב חברון". על המתרחש בעיר בשנת 1851 מספר ספר חברון "המורד עבד-אל-רחמן מהכפר דורא משתלט על העיר ומטיל קנס ארבעים ארנקים על הרובע היהודי". רק בשנת 1855 החליטו הטורקים לשים סוף לתוהו ובוהו בהר חברון. הצבא הטורקי השתלט על העיר. שנות שלטונו הסתיימו.

מסיים ריישר "לקחו אותו לסטאמבול בשלשלאות של ברזל ועשו לו משפט מוות. כן יאבדו כל אוייבי ה'! והיהודים עשו משתה שמחה ויום טוב".

אחרי הקפיטולציות

אחרי הקפיטולציות השתנה מצב היהודים. הקונסולים בירושלים הגבירו שליטה והטילו אימה על "הערביים הפראים והישמעאלים" ועתה חירות גדולה ליהודים מכל דבר". מי שמקלל יהודי, היהודי רשאי להכות אותו עד מוות או יהיה בבית הסוהר ששה חודשים, יולקה בשלשלאות ברזל וגם ישלם קנס.

ולכן כל יום מגיעים לירושלים יהודים מכל העולם: ליטא, רוסיה, וואלין, פולין, הונגריה, גליציה וגם הספרדים. העולים בונים בתים, בתי כנסת ובתי מדרשות. מגיעות שיירות עם זהב, כסף וסחורות "באין פחד".

תיאור מקומות

הנוף בחודש ניסן

הרב משה ריישר היה נוסע בקו פולין-ארץ-ישראל-פולין ככל שהדבר התאפשר לו. בשנת ה'תרל"ט נתן ביטוי בכתב לרשמיו מארץ הקודש בספרו "שערי ירושלים". בספר, שנדפס בוורשה, היו בו י"ב שערים. "בכל שער מבואר דברים חדשים ונפלאים מענייני ארץ הקודש ומעמדה וכו'".

והנה כמה שורות מהספר הייחודי הזה, הנותן, בין היתר, תמונת מצב של אזורים בארץ-ישראל דאז, לפי חודשי השנה. ואנחנו עניניינו, כמובן, בחודש ניסן של אותם הימים.

"ניסן יתחיל האביב וימי הקיץ והקציר, ותיכף ומיד אחר חג הפסח הולכים בני-ישראל לקצור חטים לשומרם על פסח הבא. רוב התושבים ישנים בקיץ מחוץ לבתיהם, בחצריהם ועל גגותיהם מפני רוב החום... בטבריה ת"ו (תבנה ותכונן) החום רב מאוד מאוד... ורובם הולכים ללא מכנסיים ובלא אנפלאות, רק במלבושים דקים וקלים ובכל שעה הם טובלים את עצמם בים. ורוב הילודים שמה עיניהם טרוטות ורעים.

"בצפת ת"ו אחר הגשמים צומחים הרבה עצים ופרחים המפיקים ריח טוב ונחמדים למראה, ובכל מקום גדילים עשבים המועילים לרפואות... כלבים, חתולים שם אין מספר, כי שם אינם הורגים את הכלבים... והכלבים שם אינם נושכים. וברוב בתים יש נחשים הדרים שם כבן-בית וקבלה בידם שאם אחד הורג הנחש שבביתו אבד מזלו. "הישמעאלים יודעים ללחש את הנחש וללקחם בידם אף שיהיה גדול כקורת בית הבד. בפסח הם באים אל היהודים ושק מלא נחשים על כתפיהם ומנערים אותם מן השק על הארץ. גדולים מאוד וקטנים מאוד ומשחקים עימם, ובעבור זה לוקחים חתיכות מצות.

"בטבריה נמצאים עקרבים מרוב החום וכמה פעמים אשר נשכו כמה בני-אדם, ורפואתם היא שלוקחים עקרב אחד ומטגנים אותו בשמן-זית ומניחים על המקום הנשוך ומתרפא".

בספר גם סיפורים ממגידי-אמת על ניסים ונפלאות שארעו בעקבות תפילות על קברם של רבי שמעון בר-יוחאי וחוני המעגל.

עוד על טבריה: הוא מאשר שהאר"י התפלל בעיר. טבריה, מקום מושבה האחרון של הסנהדרין, מאז חורבן בית שני הייתה תמיד מרכז רוחני והוגדרה "כבירת העם היהודי במובן הרוחני" כשבע מאות שנה לא פסק בה קול תורה. כמו דברי התלמוד (מסכת ראש השנה לא, ב ) עשר גלויות גלתה סנהדרין וטבריא עמוקה מכולן אמר ר' יוחנן ומשם "עתידין להגאל" ועל פי דברי הזוהר הקדוש "תחיית המתים, תחילתה בטבריא, ובדברי המדרש לא בחר ה' מכל הימים אלא את ים כנרת.

תפארת מגרש הרוסים

אחד התאורים הידועים של משה ריישר הוא על מגרש הרוסים בימיו שהיה מתחם מרשים בגודלו ובבנייניו וכך הוא מתאר אותו:

	וגם מלך רוסיא ירום הודו קנה מאת השולטאן מקום גדול מאוד כשלושים אמות רחוק מן העיר, ובנה חומה גדולה ונאה סביב ובתוכה בנה מגדלים וחצרים גדולים וחזקים מאד, כולם מאבני מחצב מפותחים פתוחים ציצים ופרחים, ובתי תפלות ומרחצאות, רחובות ושווקים הרבה, נאים אף יפים. מי יוכל לשער כל ההון אשר עלה הבניין הזה, כי אין מספר. ועושי המלאכה היו אלף וחמש מאות, והתחלת הבניין משנת תרח"י [1868] עד הנה ועוד לא נשלם. וקורא [המלך] שם העיר "נאווע ירושלים", רוצה לומר "ירושלים החדשה", ושולח מבני אמונתו ומושיבם בתוכו.
– מ' ריישר, שערי ירושלים 1867. הודפס מחדש, דפוס ספרא, ירושלים 1967

על יהודים בסוריה ובלבנון

ידוע על ביקוריו בסוריה ובלבנון. הוא היה בלבנון בשנת תרי"ח (1858) בעיר בבעלבכ ומוסר על מספר יהודים ספרדים המתגוררים במקום. כמו כן ביקר בדמשק בקברו של הרב חיים ויטאל, עליו מסופר "וכך עשה, הלך במהרה לשם, ועשו שם תפילות גדולות ובקשות וגזרו תענית ציבור מגדול ועד קטן, ועשו תשובה גדולה ונתבטלה הגזירה. בקרבת קברו של רבי חיים ויטאל בדמשק היה מקום אחיזת הסטרא אחרא אשר מקובל מדורי דורות אצל יהודי דמשק שהוא מקום בית רמון (המוזכר בספר מלכים ב' ה י"ח'). רבי משה ריישר מצוטט בתור האומר שהוא מקום טומאה ומלא קליפות. והמכשלה הזאת היתה צער גדול לישראל, כל מי שעבר דרך שם הוכרח להשתמד רל. כי נכנס בו רוח שטות וטומאה...

מחבוא כלי המקדש

משה ריישר מספר בספרו "שערי ירושלים" על אוצרות בית המקדש אשר נטמנו בקרבת "עין כחל" בגליל. הוא מוסיף כי צבא נפוליאון בונפרטה בשנת 1799 , חיפש אחרי המטמון. וכך הוא מתאר את המקום:

"עין-כחל בקעה גדולה ועמוקה מאד ובה מעין מים טובים ועל שמו נקראת עין-כחל, שם מעט בתים תושבי ישמעאלים ערביים, ולמזרחו הר גבוה ורם ומשופע מאד ובראשו חצוב כדמות שער סתום, ואומרים כי שם נגנזו כלי בית המקדש, וכן כתוב בספר 'עמק המלך' וכן בספר 'מסכת כלים'...

ומלך צרפת נאפולעאן [=נפוליאון] זה כחמישים שנה, שהיה בארץ-ישראל, וגם אצלו היה ידוע על-ידי ספרי דברי הימים, ששם בהר עין-כחל הכלים גנוזים, וחפר את ההר כמעט עד חציו, אך לריק היה יגיעו ולשוא היה עמלו, כי לא ידע שלא יוכלו להתגלות, אליו ולא לאחר, עד שיבוא משיח בן דוד צדקינו בבי"א"

ר' חיים הורביץ מתאר, בספרו "חבת ירושלים" משנת תר"ד (1844), מאתר את אזור עין-כחל וסביבתו בזו הלשון: "עין-כחל לדרום צפת, סמוך לעכברא, בדרך שהולכים מצפת לטבריא יש בקעה גדולה ועמוקה מאד ולמטה מעין מים טובים זקוף וגבוה מאד ולמעלה בראשו חצוב מעט בעובי ההר, כדמות שער וסתום, ונקרא עין-כחל, ועוברים דרך עליו ויש שם כמה בתים. ושם נגד מזרח יש הר ואומרים שבזה ההר נגנזו כלי בית-המקדש, והלא המה בכתובים ב'מסכת כלים' של בית-המקדש".

בשנת תר"ה (1845) כותב יהוסף שווארץ בספרו "תבואות הארץ": "עד היום בדרך מטבריא לצפת, צפונית-מערבית ים כנרת, מעין גדול הנקרא עין-כחל", בלא להזכיר את אגדת מטמון כלי המקדש.

מנהגי היהודים בתקופתו

מנהגי תשעה באב בירושלים העתיקה

משה ריישר מספר על מנהגי תשעה באב בירושלים העתיקה כפי שהיו נהוגים בזמנו:

• "ר' משה ריישר כותב בספרו "שערי ירושלים": בתשעה באב יתאבלו מאד האשכנזים והספרדים, ובפרט בעיה"ק ירושלים בראותם החורבן לעיניהם, ורק לאחר התפילות והקינות בבתי הכנסת, ואחר זה ילכון רובם לכותל המערבי ויבכו על חורבן בית מקדשנו".

• "מנהג יפה אף לילך למרום מראשון מקום מקדשנו, ולעמוד אחר כתלנו. הוא כותל ...נאה אחר הטבילה ולבישת בגדים לבנים. ובבואם שמה, כורעים ...המערבי ומשתחווים בהכנעה ואומרים: אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים! "...וארבע אמות טרם יגשו חולצים המנעלים.

על מנהג נשיאת כפים

לגבי נשיאת כפיים בירושלים כותב ר׳ משה ריישר בספרו שערי ירושלים ״הכהנים ישאו ידיהם בכל יום יום...וביום השבת שתי פעמים שחרית מוסף וכן בר״ח ... רק בצפת וטבריה וחברון לא ישאו כהנים אשכנזים את ידיהם בכל יום רק בשבת בתפילת מוסף, וביו״ט בכל המוספים. והספרדים בכל מקומות מושבותיהם נושאין ידיהם בכל יום״.

ראו גם

• אתמולים - על "הרב השחור" המכונה בספרו של צבי אילן "השודד השחור מחברון"

לקריאה נוספת

ספרי משה ריישר

• משה בן מנחם מנדל ריישר, שערי ירושלים (ספר), 1867, וארשה, תרכ"ח (1875), הודפס מחדש, דפוס ספרא, ירושלים (1967).
• קדושת הארץ, ליקוטים מש"ס ומדרשים, ירושלים, תר"ל.
• אהבת ישראל, ירושלים, תרל"ג.
• המגיד מדובנא, משלי יעקב, בעריכתו, תרל"ה.

כתביו הצוטטים

• עודד אבישר (עורך), ספר חברון: עיר האבות ויישובה בראי הדורות, כתר, 1978. -שער חמישי : איגרות ורשמי ביקור - משה ריישר.
• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך א': פרק י"ד, יסורי ישיבת בארץ ישראל לפני הקפיטולציות, זכרונות ר' משה ריישר, אמצע המאה ה-19.

על דמותו

• יערי, שלוחי ארץ ישראל, עמ' 96- 97, הוצאת מוסד הרב קוק, תשנ"ז.
• זאב וילנאי, אריאל (אנציקלופדיה לידיעת ארץ-ישראל) כרך "חוקרים ותיירים", עמ' 721 - 722, תשמ"ה.
• לקסיקון האישים של ארץ-ישראל: 1799-1948/ עורכים יעקב שביט, יעקב גולדשטיין, חיים באר. תל אביב, עם עובד, תשמ"ג 1983.