משך חכמה על משמעות וַאֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים נִלְקָֽחָה ממשכן שילה שמואל א' פרק ד'

משך חכמה על משמעות וַאֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים נִלְקָֽחָה ממשכן שילה- שמואל א' פרק ד'
ראו סעיף כ"ו

כ"א. ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר(ל"ב,י"ט)

הענין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות א"י וירושלים כו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בא"י ובחו"ל [לבד מצות התלוים בארץ] וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלקים להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצות ד', דת אחד לו עם השפל שבשפלים, ומשה לא קראו התורה רק סרסור, אבל אין התיחסות התורה לו והתורה היא מחויבת המציאות כי קוב"ה ואורייתא חד וכמו שהוא מחויב המציאות כן התורה, ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות ית"ש. והנה דל השכל קצר ידו להשיג מציאות מחייב המציאות בלתי תכלית ובלתי מושג, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כונים למערכת שמים לאמר זהו המרכבה לאלקות וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו, ורקודי הנפש ורתיחות הדם נתהוה ממושג מוחשי ונראה. והמה כאשר ראו כי בושש משה נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט ע"ז כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל והוא העלם ממצרים וזה הי' גם חטא עגלי ירבעם יעוי"ש היטב למתבונן.

כ"ב. כבוע"ז צווח משה ככרוכיא, האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ד'

, עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל, חלילה גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שנוי חלילה, והראיה כי ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדבור מתיחס למשה ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם, חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה וטיטוס נכנס לקה"ק וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו.ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה, רק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם הי"ת בלבד, והכרובים חלילה אין להם עבודה ושום מחשבה וענין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סמנים וציונים להודיע אם ישראל עושין רצונם של מקום בזמן שפניהן איש אל אחיו כו' ודו"ק. ולכן אין בארון רק לוחות והס"ת והכרובים המה מבחוץ על הכפורת לא בארון רק שמורים למציאות המלאכים כמבואר במורה ח"ג פרק מ"ה.

כ"ג. וזהו ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות

[וראה כי גדל טעותן עד, אשר לא חשבוהו לספק כלל כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלקי] הבין טעותן ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, ר"ל כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית"ש, ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בד' ותורתו הטהורה. וזה דברי הגמ' בכ"מ ומכילתא שגם על עת עמידת בהר נאמר ובלבבם יכזבו לו, שעדיין לא נחקק בתוכם הציור האמתי להאמין בנמצא מחוייב המציאות בלתי מושג ובלתי מצויר, ולכך טעו בעגל. ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב"ה יישר, שאמר לו הקב"ה פסל לך שני לוחות אבנים כו' וכתבתי על הלוחות כו' אשר שברת היינו ג"כ להיות לאות על השורש שלמדת להם בשבירת הלוחות, וזה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון, ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלקים המה כמשמעו הוא בכבודו עשאן, רש"י, המה שבורים ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית"ש הקדוש, הנמצא האמיתי, הבורא הכל ית"ש וזכרו. וכמעט ע"ז נכלל כל ספר דברים להזהירם בזה כי לא ראיתם כל תמונה השמר לך כו' כו' ודו"ק.

כ"ד. ולפ"ז גם זה מכלל הטעות, שאמרו שמשה העלן מארץ מצרים, ולא משה העלן, רק היה השליח לדבר לפרעה,

אבל הקב"ה בהשגחתו הפרטית העלן, ולכך אמר הקב"ה לך רד כי שחת עמך, במה שחת, שאמרו אשר העלית מארץ מצרים. שגם אותך חשבו לאלקי וכאילו היית מעלה אותן ממצרים בכח אלקי בלתי השגחתי הפרטית. וזה רעיון יקר. ולכן בחוקת כי אמרו למה העליתונו, שניהן שוין באו אז הנחשים ונשכום יעו"ש ברש"י ודו"ק.

כה. ובזה מבואר דברי התו"כ סוף פרק א' דבר אחר משה משה, הוא משה עד שלא נדבר עמו,

הוא משה משנדבר עמו, דכוונתו אל הענין שביארתי, שלא היה למשה שום ענין או כוח להשפיע לאחר שנדבר עמו, לבד מה שרצה הקב"ה בכל פרט כפי הצורך להנהגה הנסיית לאותו שעה, אבל התורה היא מציאות זולתו. ועיין ק"א ומש"כ נראה נכון ודו"ק.

כ"ו.וזה מ"ש ואת מקדשי תראו לא מן המקדש את ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש.

יבמות ו' ע"ב, וזה אני ד' מד' אתה ירא. ולכן אמרו הפלשתים כאשר בא ארון יושב הכרובים מי יצילנו כו' שלא היו מבינים זה, לכן אמר ד' מלך ירגזו עמים יושב כרובים תנוט הארץ ד' בציון גדול כו' על כל העמים יודו שמך גדול ונורא קדוש הוא שיבינו וידעו כי רק שמך קדוש הוא כו' כו' רוממו ד' אלדינו כו' קדוש הוא שרק ד' קדוש הוא. וראה משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו כו' שלא היה להם ארון וכרובים ומקדש שקראו קודם שנבנה המשכן וכן שמואל במצפה בלא ארון ומקדש וכרובים, רק שמרו עדותיו וחוק נתן למו הוא למשה ואהרן במצוה לבנות משכן ולשמואל לבנות מקדש וכמו שמסר לדוד מגילת בהמק"ד [ירושלמי מגילה פ"ק] לכן רוממו ד' אלהינו והשתחוו להר קדשו אבל לא מן המקדש אתה ירא רק כי קדוש ד' אלדינו שהוא המקדש כל הנקראים בשמו ודו"ק.