Family Wiki
Advertisement

המשך מ:פרק רביעי

לעילוי נשמת יצחק בן גבריאל פויכטונגר - נפטר י"ד אב תשע"א
מישניות אלה נאמר גם לעילוי נשמת חותני חיים אריה כהנא בן צבי הירש - נפטר י"ב מנחם-אב תשס"ב

הפרק דן בתנהגות המתפלל בתפילת "שמונה-עשרה": לא יפסיק מפני מתן כבוד, בתפילה מקובלות הוספות בנושא הגשמים, יש למנוע טעויות משליח ציבור בכלל ושגיאות בברכת כוהנים.

משנה א':אֵין עוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל[]

דוד המלך - הקאפלה סיסטינה - צייר:Michelangelo Buonarroti (1475–1564

המשנה לימדה אותנו כי אין להפסיק את תפילת שמונה עשרה אלא רק במקרה של סכנת נפשות.

(נותנים כיוון כללי איך תפילה צריכה להראות -עם הכנעה, כובד ראש ויראה) אֵין עוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל, אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת - וּמִתְפַּלְלִים (כדי להגיע לתחושה זאת), כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם. (הכוונה לדברים רצינים אבל לא בדברים המסכנים את האדם - לא פיקוח נפש) אֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ - לֹא יְשִׁיבֶנּוּ; וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ (לא נחש מסוכן ולא עקרב) כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ - לֹא יַפְסִיק:(הזכיר את פרק שני העוסק בהפסקות בעת קריאת שמע)

רבי עובדיה מברטנורא פירש :

  • אין עומדין... מתוך כובד ראש – הכנעה ומורא ; דכתיב :" עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה..." " [1]

, ו"עבודה" זו – תפילה היא.

  • שוהים שעה אחת – במקום שבאו להתפלל.
  • אפילו המלך שואל בשלומו – ודוקא במלך ישראל, אבל מלך עובד כוכבים – פוסק, שלא יהרגנו.
  • אפילו נחש כרוך על עקבו – דווקא נחש, שרוב פעמים אינו נושך. אבל עקרב או אפעה, מן הדברים שוודאי נושכים וממיתים – פוסק.

משנה ב':מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים[]

כאן מדובר על תוספות שהזמן גרמן, כמו בקשה לגשם.

מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים (מזכיר יכולת :משיב הרוח ומוריד הגשם)- בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים (הקשר:שניהם לעולם). וְשׁוֹאֲלִין הַגְּשָׁמִים - בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים (ותן טל ומטר - מבקשים על הפרנסה. וְהַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת ( הפרשה הראשונה שאומרים ביום חול - לפי תלמוד ירושלמי צריך דעת על מנת שתהיה יכולת הבדלה ) . רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אוֹמְרָהּ בְּרָכָה רְבִיעִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּהוֹדָאָה (נכללת בברכת ההודאה):

רבי עובדיה מברטנורא פירש :

  • מזכירין גבורות גשמים - משיב הרוח שאינו לשון בקשה אלא לשון הזכרה ושבח. ומפני שהגשמים אחת מגבורותיו של הקב"ה דכתיב :"עֹשֶׂה גְדֹלוֹת, וְאֵין חֵקֶר; נִפְלָאוֹת, עַד-אֵין מִסְפָּר. הַנֹּתֵן מָטָר, עַל-פְּנֵי-אָרֶץ; וְשֹׁלֵחַ מַיִם, עַל-פְּנֵי חוּצוֹת[2] משום הכי קרי להו גבורות גשמים:
  • ושאלה - ותן טל ומטר ל' בקשה:
  • בברכת השנים - מתוך שהן פרנסה קבעו שאלתן בברכת פרנסה:
  • והבדלה - במוצאי שבת:
  • בחונן הדעת - שהיא ברכה ראשונה של חול. ובירושלמי אמרו מפני מה תקנו הבדלה בחונן הדעת שאם אין דעה הבדלה מנין. וכן הלכה:

משנה ג':הָאוֹמֵר: עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ[]

יש הוספות שמונעים משליח ציבור מלהגיד - המשתמים ככפירה וכלא נכונים. ואם שליח הציבור טעה - משתיקים אותו.

(כאן מפסיקים את שליח הציבור באמצע) - האומר: עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ (המטרה רחמים כמו על קן ציפור - המצוות אינם מרחמין או במעשה בראשית היפלה לטובה על הציבור) וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ (מברכים על הרעה כמו על הטובה) מוֹדִים מוֹדִים (כנגד המינים - כאחו מודה לשתי רשויות)- מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְטָעָה - יַעֲבוֹר אַחֵר תַּחְתָּיו. וְלֹא יְהֵא סַרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. מִנַּיִן הוּא מַתְחִיל? מַתְחִילַת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָהּ:

רבי עובדיה מברטנורא פירש :

  • על קן צפור יגיעו רחמיך - כמו שהגיעו רחמיך על צפור וגזרת לא תקח האם על הבנים כן חוס ורחם עלינו :
  • משתקין אותו - שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים והן אינן אלא גזרות מלך על עבדיו:
  • ועל טוב יזכר שמך - משמע על טובתך נודה לך ועל הרע לא נודה, והרי אנו חייבין לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה:
  • מודים מודים - דמיחזי כמקבל עליו שתי אלוהות. ומפרש בירושלמי הדא דתימא בצבור, אבל ביחיד תחנונים הם:
  • ולא יהא סרבן באותה שעה - כדרך שאר יורדים לפני התיבה שצריך לסרב פעם ראשונה אבל זה לא יסרב כשאומרים לו לך רד לפי שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך:

משנה ד':הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה[]

שליח ציבור דן בברכת כהנים ואז עליו להזהר מדברים העלולים לבלבל אותו ויביאו אותו לידי טעות.

הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה - לֹא יַעֲנֶה אַחַר הַכֹּהֲנִים - אָמֵן, מִפְּנֵי הַטֵּרוּף (בלבול). וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא - לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו (זה קוטע את הנוסח הרגיל ויטעה ב"שים שלום"). וְאִם הַבְטָחָתוֹ, שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו, וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ - רַשַּׁאי (להלכה - כי שי סידורים וחוששים פחות מטעויות):

רבי עובדיה מברטנורא פירש :

  • לא יענה אחר הכהנים אמן - בסוף כל ברכה כמו ששאר הצבור עונים:
  • מפני הטירוף - שלא תטרוף דעתו ויטעה, לפי שש"ץ הוא צריך להתחיל ברכה שניה ולהקרות להן מלה במלה ואם יענה אמן לא יוכל לכוין ולחזור לתפלתו מהר ולהתחיל הברכה שראוי שיתחיל:
  • לא ישא את כפיו - שמא לא יוכל לכוין ולחזור לתפלתו להתחיל שים שלום שתהא דעתו מטורפת מאימתא דצבורא:
  • ואם הבטחתו - כלומר אם בטוח הוא שלא תהא דעתו מטורפת מאימת הצבור

משנה ה':הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה[]

המתפלל וכל שכן שליח הציבור יזהרו מטעיות. טעות בתפילה היא סימן רע.

הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה - סִימָן רַע לוֹ . וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא - סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו (שליח ציבור מחליפים אותו). מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. (סיפור המישם את האמור לעיל) אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא - שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל חוֹלִים, וְאוֹמֵר: זֶה חֵי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם, אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי - יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל. וְאִם לָאו (התפילה לא שגורה בפיו) - יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף:

רבי עובדיה מברטנורא פירש :

  • אם שגורה תפלתי - סדורה בפי במרוצה ואיני נכשל בה:
  • שהוא מטורף - שהחולה מטורך, כמו אך טרוף טורף [3]. פי' אחר לשון טורפים לו תפלתו בפניו [4]. כלומר התפלה שהתפללו עליו מטורפת וטרודה ממנו ואינה מקובלת:

משנת ארץ ישראל / עם פירוש ספראי למשנה א'[]

(מתוך ויקי-קדומים)

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכונו את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק.

רקע - מעמד התפילה:במשנה התביעה מצומצמת: לא להתפלל אלא מתוך כובד ראש. זו ההלכה, אך חכמים דרשו מהציבור להחמיר מעבר לכך, במגמה להפוך את התפילה למעמד מכובד וראוי יותר. כבר התוספתא שציטטנו קובעת שיש להתפלל מתוך דברים של חכמה. בעולמם של חכמים פירוש הדבר לימוד תורה, כלומר שהתפילה תיפתח מתוך לימוד. כיום הדרישה מתבצעת בכך שבמהלך התפילה נאמרים פרק או שניים בהלכה, כחלק מהתפילה. ברם תפילתם של קדמונים כללה רק את אמירת תפילת שמונה עשרה, ובדרך כלל לאחר קריאת שמע, כך שלא היה מקום להכללה של פרק לימוד במעמד התפילה.

גם במדרשים ההלכה שבמדרש מנוסחת מתוך גישה מחמירה יותר: "ילמדנו רבינו, מהו שיעמוד אדם ויתפלל מתוך קלות ראש? כך שנו רבותינו: אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. אמר דוד 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' (תהלים ב יא). מעשה באדם אחד שעמד לקרות בתורה וסמך עצמו לכותל, והחזירו רבי שמואל בר נחמני אמר שלא ינהוג קלות ראש, וכן אתה מוצא באבות העולם כשהם מתפללים באימה הם מתפללים" (תנח' בובר, וירא ט, עמ' 90). כאן התביעה היא "גילו ברעדה". יתר על כן, "כובד ראש" מתבטא כאן בעמידה זקופה המוכיחה יראת כבוד.

מקורות אמוראיים נוספים מחמירים ברוח זו: "אין עומדין להתפלל כו', רבי ירמיה בשם רבי אבא, הבא מן הדרך אסור להתפלל, ומה טעם, 'לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין' (ישעיה נא כא). רבי זריקן רבי יוחנן בשם רבי אלעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי: המיצר אסור להתפלל... תני, לא יעמוד אדם ויתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטילין אלא מתוך דבר שלתורה" (ירו', ח ע"ד). כאן נאסרה תפילה הבאה מתוך טרדה, ונאמר במפורש שיש להתפלל מתוך דברי תורה. בפרק הקודם (מ"ה) שנינו שהרוכב בדרך יכול להתפלל תוך כדי רכיבה, או לכל היותר עליו לרדת מהחמור; ואילו במדרש כבר נאסר להתפלל אפילו בתום המסע, ועל אחת כמה וכמה שאין להתפלל בזמן ההליכה בדרך. מגמת ההחמרה מהמשנה למדרש המצטט אותה ברורה ביותר.

כובד ראש (או כבד ראש) הוא ההפך מקלות ראש, ומשמעו רצינות והתרכזות. בתוספתא נאמר: "אין עומדין להתפלל לא מתוך סיחה ולא מתוך השחוק ולא מתוך קלות ראש [ולא מתוך דברים בטילים], אלא מתוך דברים של חכמה. וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דברים של חכמה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין" (תוס', פ"ג הכ"א; ירו', ח ע"ג; בבלי, לא ע"א).

הנחיה דומה חוזרת לגבי כניסה לבית כנסת (תוספתא מגילה פ"ג ה"ב, ובמקבילה בתלמודים), ואף השכינה אינה שורה מתוך קלות ראש: "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (מדרש תהילים, פכ"ד ג, עמ' 204; בבלי, שבת ל ע"ב ומקבילות). כמו כן, כוס של מצווה (קידוש, הבדלה וכיוצא באלו) צריך "ושיהא מברך באימה ולא בקלות ראש" (פסיקתא רבתי, ט, לא ע"ב).

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום- חסידים אלו מקבלים את המשנה, אך מרחיבים אותה בהרבה. הם מקדישים זמן ניכר לפני התפילה כהכנה לה. להלן נרחיב בכך מעט. חז"ל הסתייגו מנוהגם של חסידים אלו, וצמצמו נוהג זה. "תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם - תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת" (בבלי, לב ע"ב).

אם כן, הלכה זו אפשרית רק בחסידים הזוכים לסיוע נסי: "מלאכתן מתברכת". מבין השיטין אנו שומעים ביקורת על הנוהג החסידי והסתייגות ברורה ממנו. בסופו של דבר אין התלמוד מסתייג מהנוהג החסידי עצמו, אך רומז לכך שהוא נועד לחסידים בלבד ולא לציבור הרחב. לאבחנה זו של קבלה והסתייגות מנוהגי החסידים נשוב להלן.

מקורות[]

תפילה על הנפטר אחרי הלימוד[]

אָנָּא יְיָ מָלֵא רַחֲמִים אֲשֶׁר בְּיָדְךָ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ יִהְיֶה נָא לְרָצוֹן לְפָנֶיךָ תּוֹרָתֵנוּ וּתְפִלָּתֵנוּ בַּעֲבוּר נִשְׁמַת יצחק בֶּן גבריאל וּגְמוֹל נָא עִמּוֹ בְּחַסְדְּךָ הַגָּדוֹל לִפְתּוֹחַ לוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים וָחֶסֶדוְ שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן וּתְקַבֵּל אוֹתוֹ בְּאַהֲבָה וּבְחִבָּה וּשְׁלַח לוֹ מַלְאָכֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים לְהוֹלִיכוֹ וּלְהוֹשִׁיבוֹ תַּחַת עֵץ הַחַיִּים אֵצֶל נִשְׁמַת הַצַּדִיקִים וְהַצִּדְקָנִיּוֹת חֲסִידִים וַחֲסִידוֹת לֵהָנוֹת מִזִּיו שְׁכִינָתְךָ לְהַשְׂבִּיעוֹ מִטּוּבְךָ הַצָּפוּן לַצַּדִיקִים. וְהַגּוּף יָנוּחַ בְּקֶבֶר בִּמְנוּחָה נְכוֹנָה בְּחֶדְוָה וּבְשִׂמְחָה וְשָׁלוֹם כְּדִכְתִיב יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הוֹלֵךְ נְכוֹחוֹ. וּכְתִיב יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. וּכְתִיב אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִּפְחָד וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ. וְתִשְׁמוֹר אוֹתוֹ מֵחִבּוּט הַקֶּבֶר וּמֵרִמָּה וְתוֹלֵעָה וְתִסְלַח וְתִמְחוֹל לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא וּזְכוֹר לוֹ זְכֻיּוֹתָיו וְצִדְקוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְתַשְׁפִּיעַ לוֹ מִנִּשְׁמָתוֹ לְדַשֵּׁן עַצְמוֹתָיו בַּקֶּבֶר מֵרֹב טוּב הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים דִּכְתִיב מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ וּכְתִיב שׁוֹמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה. וְיִשְׁכּוֹן בֶּטַח בָּדָד וְשַׁאֲנָן מִפַּחַד רָעָה וְאַל יִרְאֶה פְּנֵי גֵיהִנֹם וְנִּשְׁמָתוֹ תְּהֵא צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים וּלְהַחֲיוֹתוֹ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים עִם כָּל מֵתֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים אָמֵן.

אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן מְרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת הַקְּדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים אֶת נִשְׁמַת יצחק בֶּן גבריאל שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ, בַּעֲבוּר שֶׁבְּלִי נֶדֶר יִתְּנוּ צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ. לָכֵן, בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ, יְיָ הוּא נַחֲלָתוֹ, וְיָנֽוּחַ עַל מִשְׁכָּבוֹ בְּשָׁלוֹם, וְנֹאמַר אָמֵן:

המקור

הערות שוליים[]

  1. ספר תהילים, ב',י"א
  2. איוב ה',ט'-י'
  3. בראשית מד
  4. בגמרא ה
Advertisement