Family Wiki
Advertisement

לעילוי נשמת יצחק בן גבריאל פויכטונגר - נפטר י"ד אב תשע"א
מישניות אלה נאמרו גם לעילוי נשמת חותני חיים אריה כהנא בן צבי הירש - נפטר י"ב מנחם-אב תשס"ב

"פרי מגדים" - ספר הלכה המצוטט בערך זה המקור:אתר Hebrew Books

'

המשך מ:':פרק ראשון

הפרק השני דן בדיני כוונת קריאת שמע. פנחס קהתי דן במחלוקת האם מצוות צריכות כוונה, כלומר, אם אין אדם יוצא ידי חובת המצווה בעשייתה אלא אם כן כוון לקיים מצוות ה'. מי שסבור שמצצות אינן צריכות כוונה סבר כי המעשה עצמו מורה על קיום המצווה ואין צורך גם בכוונה. אבל מצוות כמו אמירת קריאת שמע צריכות כוונה ועל כך במשנה הראשונה.

באתר של ויקישיבה יש דיון בנושא :"מצוות צריכות כוונה" נביא רק את תחילתו: במקורו האריכו הפוסקים, ויש בזה ארבע שיטות [1]:

  1. מדאורייתא, מהפסוק [2] "ולעובדו בכל לבבכם" [3].
  2. מדאורייתא, מהפסוק [4] "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך"[5].
  3. רבנן תיקנו שצריך לכוון, ותקנתם מועילה שאם לא כיוון לא יצא ידי חובה אפילו מדאורייתא [6].
  4. מדרבנן הפרי מגדים [7] הסתפק האם הוא מדאורייתא או מדרבנן.

מקורות[]

משנה א':הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה[]

כאשר אדם קרא בתורה פסוקים מקריאת התורה. הרקע הוא האם עשיית המצווה פיזי זו המשמעות. והשאלה האם גם צריך כוונה. עצם עשיית המצווה אינו מספיק. במשנה זו הכוונה אם קרא לשם קריאה יצא
. משנה: הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא: אִם כִּוֵּן לִבּוֹ – יָצָא, וְאִם לָאו – לֹא יָצָא. בַּפְּרָקִים – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.(חלוקה ברורה היכן אתה בקריאת שמע - ב"פרקים" אפשר גם במקרה של כבוד)
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד; בַּפְּרָקִים – שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם {{הוא עושה עוד חלוקה מעבר לדברי רבי מאיר - ליזום שאלה רק מיראה ליזום תשובה מותר - גם בין הפרקים וגם בתוך הפרקים - זה החידוש.}

בתלמוד הבבלי נאמר:"דתניא הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו ר' אחא משום ר' יהודה אומר כיון שכוון לבו בפרק ראשון שוב אינו צריך [8] והרמב"ם פסק:"הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא אפי' היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון.

רבי עובדיה מברטנורא פירש :

  • היה קורא בתורה – פרשת קריאת שמע. והגיע זמן – קריאת שמע. אם כיוון ליבו יצא – לדברי האומר מצוות צריכות כוונה, צריך לפרש: אם כיוון ליבו – שיהא מתכוון לצאת ידי חובתו. והאומר מצוות אין צריכות כוונה מפרש: אם כיוון ליבו לקרות כנקודתן וכהלכתן, לאפוקי קורא להגיה, שאינו קורא התיבות כנקודתן, אלא קורא ככתיבתן, כדי להבין בחסרות ויתרות; דבקריאה כזו – לא יצא. ואנן קיימא לן כמאן דאמר: מצוות צריכות כונה.
  • בפרקים – לקמן במתניתין מפרש מה הם הפרקים. שואל מפני הכבוד – שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום, כגון
  • ובאמצע הפרק שואל מפני היראה – אדם שהוא ירא מפניו שהוא יהרגהו, ואין צריך לומר שמשיב לו שלום. אבל מפני הכבוד – לא.
  • רבי יהודה אומר: באמצע הפרק שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו, ומשיב שלום למי שמוטל עליו לכבדו.
  • ומשיב שלום לכל אדם – שהקדים לו שלום.
  • והלכה כרבי יהודה. ובכל מקום שאסור להפסיק – כך אסור לדבר בלשון הקודש, כמו בשאר לשונות.

משנה ב':אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים[]

מגדירה מה הכוונה "בין הפרקים". ואז בא הקביעה בין איזה חלקים של קריאת שמע וברכותיה מותר להפסיק בהם לשאול לשלום ולהשיב לשלום - כפי שאמור במשנה א'
משנה:אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים: בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִ"שְׁמַע", וּבֵין "שְמַע" לִ"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ", בֵּין "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" ל"וַיֹּאמֶר", בֵּין "וַיֹּאמֶר" לֶ"אֱמֶת וְיַצִּיב". רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּין "וַיֹּאמֶר" לֶ"אֱמֶת וְיַצִּיב" – לֹא יַפְסִיק (ולכן נאמר "אמת"). אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: לָמָּה קָדְמָה "שְמַע" לִ"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ"? אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כַּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת. "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" ל"וַיֹּאמֶר"? שֶׁ"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" נוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּילָה, "וַיֹּאמֶר" אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַיּוֹם.

רבי עובדיה מברטנורא פירש :

  • בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק - דכתיב :"וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת"[9], הלכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם לאמת . וכן הלכה:
  • והיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה - דכתיב בה:"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם" [10] , ותלמוד תורה נוהג בין ביום ובין בלילה:
  • ויאמר אינו נוהג אלא ביום - דאית ביה פרשת ציצית שאינה נוהגת בלילה, דכתיב [11] "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ ,:

סדר הקדמיות בפרשה[]

המשנה עוסקת בסדר הפרשיות. פנחס קהתי הביא שלושה הסברים:

  1. כמו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה לעיל: תחילה יש לקבל עול מלכות שמים "שמע ישראל" - האמונה ביחוד הבורא, לאחר-מכן יקבל על עצמו את עול קיום המצוות והאחרון, בפרת ציצית, קבלת עול מלכות שמים וגם עול קיום מצוות שנאמר:" לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָי; ... אֲנִי, ה אֱלֹהֵיכֶם."
  2. "והיה אם שמוע" - נוהג ביום ובלילה ומצוות ציצית רק ביום.
  3. "פרשת שמע" - כוללת שלושה דברים: ללמוד (ודברת בם), ללמד (ושננתם לבניך) ולעשות (וקשרתם ...וכתבתם), "פרשת והיה אם שמוע" - שני דברים: ללמד (ולמדם אותם את בניכם) ולעשות (וקשרתם ...וכתבתם) ו"פרשת ציצית" - רק לעשות שנאמר:"ועשיתם את כל מצוותי".

משנה ג':הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע[]

דן באופן הקריאה של קריאת שמע. מלכתחילה יש לשמוע. כן אפשר לשמוע בכל שפה. חייבת להיות "קריאה תמה" - ברורה ללא שגיאות
משנה:הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ – יָצָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא יָצָא.קָרָא וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ – רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָצָא;רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יָצָא.הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ – לֹא יָצָא. קָרָא וְטָעָה – יַחֲזֹר לִמְקוֹם1 שֶׁטָּעָה.

הרמב"ם פסק: "הקורא למפרע לא יצא (אם טעה בסדר הפסוקים). במה דברים אמורים: בסדר הפסוקים. אבל אם הקדים פרשה לפרשה, אף ע"פ שאינו רשאי, אני אומר שיצא, לפי שאינה סמוכה לה בתורה. קרא פסוק וחזר וקראו פעם שנייה הרי זה מגונה. קרא מלה אחת וכפלה כגון שקרא שמע שמע משתקין אותו.
רבי עובדיה מברטנורא פירש : רבי יוסי אומר לא יצא - דכתיב שמע, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך . ותנא קמא סבר, שמע בכל לשון שאתה שומע. והלכה כת"ק:

  • ולא דקדק באותיותיה - להוציאן בשפתיו יפה, בשתי תיבות שהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה הראשונה נגמרת, כגון על לבבך, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, אם אינו נותן ריוח ביניהם להפרידם נמצא קורא אותם שתי אותיות כאות אחת:
  • רבי יוסי אומר יצא - והלכה כר' יוסי. מיהו לכתחלה צריך לדקדק באותיותיה, וכן יזהר שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, וצריך להתיז זיי"ן של תזכרו שלא יהא נראה כאומר תשכרו בשי"ן כלומר כדי שתרבו שכר, שהרי אין ראוי לשמש את הרב על מנת לקבל פרס:
  • הקורא למפרע - הקדים פסוק שלישי לשני ושני לראשון וכיוצא בזה:
  • לא יצא - דכתיב והיו הדברים בהוייתן יהיו כלומר כמו שהן סדורין בתורה. ומיהו אם הקדים פרשת ויאמר לפרשת והיה אם שמוע, ופרשת והיה אם שמוע לשמע, נראה דאין זה חשוב למפרע ויצא, שהרי אינן סדורות זו לאחר זו בתורה :
  • יחזור למקום שטעה - אם בין פרק לפרק טעה, שאינו יודע באיזה פרק הפסיק ולראש איזה פרק יחזור, חוזר להפסק ראשון שהוא והיה אם שמוע. והרמב"ם אומר שהוא ואהבת את ה' , ואם באמצע הפרק פסק, שיודע הפרק שפסק בו, אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו פרק פסק חוזר לראש אותו הפרק. היה קורא וכתבתם, ואינו יודע אם הוא בוכתבתם של שמע או בוכתבתם של והיה אם שמוע, חוזר לוכתבתם של שמע , ואם נסתפק לאחר שהתחיל למען ירבו, אינו חוזר, שעל הרגל לשונו הוא הולך:

משנה ד':הָאֻמָּנִין קוֹרִין[]

הפועלים קוראים "שמע" בזמן העבודה או כפי שבית הלל אמר:"עוסקים במלאכתם וקוראים".
משנה: הָאֻמָּנִין קוֹרִין (רק הפסוק הראשון "שמע") בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְּרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ (על חומת אבן) , מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בִּתְפִלָּה.

רבי עובדיה מברטנורא פירש :

  • נדבך - שורה של (אבנים או לבנים בבניין) , כמו נדבכין די אבן גלל בעזרא , ואע"ג דמסתפי דלמא נפלי ולא מצו מכווני, לא הצריכום חכמים לרדת, דק"ש לא בעי כוונה אלא פסוק ראשון בלבד:
  • מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה (שמונה-עשרה) - דצלותא רחמי היא ובעי כוונה (שכן התפילה היא בקשת רחמים והם צריכים כוונה וסכנה שיפלו, ולכן ) יורדין למטה ומתפללין:

משנה ה':חתן פטור[]

כמו שהפועלים הטרודים בעבודה יכולים להגיד קריאת שמע במקומם, כך גם העוסק במצווה או הטרוד של מצווה - יכול לעשות כן. הוא טרוד במצוות "פרו ורבו" ולכן פטור. הפטור נמשך רק ארבע לילות - החתונה היא ביום חמישי בלילה.
משנה:חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁקָּרָא בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן? (הרי אתה לימדת אותנו) אָמַר לָהֶם: אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת.(הוא פטור אך לא חייב)
ה"רמב"ם" פסק בהלכות קריאת שמע:"מי שהיה ליבו טרוד ונחפז בדבר מצוה מכל המצוות, פטור מקרית שמע. לפיכך חתן שנשא בתולה--פטור מקרית שמע, עד שיבוא עליה, לפי שאין דעתו פנויה, שמא לא ימצא בתולים [12].

רבי עובדיה מברטנורא פירש :

  • חתן שנשא בתולה, פטור מקריאת שמע לילה ראשון, משום דטריד שמא לא ימצאנה בתולה - ואני שמעתי שמתירא שמא ייעשה כרות שפכה בבעילתו, וטרדא דמצוה היא , ורחמנא אמר ובלכתך בדרך, בלכת דידך הוא דמחייבת, הא דמצוה פטירת:
  • אם לא עשה מעשה - אם לא בעל עד מוצ"ש שהם ד' לילות, טריד. ומשם ואילך לבו גס בה ותו לא טריד, ואף על פי שלא עשה מעשה חייב בק"ש:

התלמוד, במסכת ברכות, הבהיר:" ההוא מבעי להו [נצרך להם] פרט לשלוחי מצוה [הפסוק "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", משמעותו הפשטנית כשאתה עסוק בעניינים שלך אז אתה חייב בקריאת שמע, ולא כשאתה עסוק בענייני מצווה. השאלה כעת מה נחשב בדיוק עסוק בעניני מצווה. [13]
יש שלוש מדרגות לגבי עסוק בענייני מצווה:

  1. - עסוק ממש במלאכת מעשה המצווה באותו זמן שקורא קריאת שמע.
  2. - טרוד בטרדה של מצווה, שאע"פ שלא מקיים אותה כעת, ולא הולך אליה, העובדה שטרדת המצווה מפריעה לכוונת קריאת שמע, מחשיבה אותו כקורא בזמן שאינו עסוק בענייני רשות שלו. סברה זו לא הבין המקשה ששאל אם כן גם בטבעה ספינתו.
  3. - שליח מצווה, שהולך בדרך לקיום מצווה. כמו מי שאין לידו שופר והוא הולך למקום שיש בו שופר. שאינו מקיים כעת מצווה וגם לא טרוד בטרדה של מצווה

משנה ו':רָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹ[]

בהקשר למשנה הקודמת,יובאו שתי משניות, בהן מתואר שרבן גמליאל נהג בהן שלא כשאר בני-אדם.אבלות מאוריתא היא ביום הראשון - לא כולל הלילה - כלומר הוא עבר רק על דברי חכמים. "אסטניס" מטריד אותו ולכן יכול לעבור על דברי חכמים.
משנה:רָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ? אָמַר לָהֶם: אֵינִי כִּשְׁאָר כָּל אָדָם, אִסְטְנִיס אֲנִי.
רבי עובדיה מברטנורא פירש :

  • רחץ לילה הראשון שמתה אשתו - ואף על פי שאבל אסור ברחיצה:
  • אסטניס אני - קר ומצונן, לשון צינה . ואיכא צערא אם לא היה רוחץ, ואין אסור בימי אבלו אלא רחיצה של תענוג:

משנה ז':רָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹ[]

הפעם אין מדובר שאשתו אלא עבדו, וגם במקרה זה בגלל ש"כשר היה". טבי הוא עבד מפורסם, הוזכר במסכת סוכה. אסור לקבל תנחומין כי יכולים ךחשוב כי הוא היה בנו
משנה:וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ – קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים? אָמַר לָהֶם: אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה.

טבי היה עבד כנעני ולכן לא היה צריך לקבל עליו תנחומין. פנחס קהתי ציטט:"בירושלמי אומרים שעבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו".

משנה ח':חָתָן, אִם רָצָה[]

בהמשך למשנה ה', עולה השאלה, האם כל חתן יכול להחמיר על עצמו. היום, החתן קורא קריאת שמע. דווקא מי שלא קורא התנהגותו מכונה יוהרה !
משנה:(תנא קמא אמר) חָתָן, אִם רָצָה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן – קוֹרֵא (הוא סבור שזו יוהרה). רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל הָרוֹצֶה לִטֹּל אֶת הַשֵּׁם – יִטֹּל.

רבי עובדיה מברטנורא פירש : לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. אם לא הוחזק חכם ופרוש בשאר דברים אין [זה] אלא גאוה שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו, ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וחזינן לקצת מרבותינו דאמרי דהאידנא כל אדם יקרא קריאת שמע בלילה הראשון, שכיון שבדורות הללו אין מכוונים כל כך בשאר ימים, אם לא יקרא בלילה ראשון מיחזי יותר כיוהרא שמראה עצמו שהוא מכוין בכל שעה אלא השתא משום דטריד במצוה:

תפילה על הנפטר אחרי הלימוד[]

אָנָּא יְיָ מָלֵא רַחֲמִים אֲשֶׁר בְּיָדְךָ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ יִהְיֶה נָא לְרָצוֹן לְפָנֶיךָ תּוֹרָתֵנוּ וּתְפִלָּתֵנוּ בַּעֲבוּר נִשְׁמַת יצחק בֶּן גבריאל וּגְמוֹל נָא עִמּוֹ בְּחַסְדְּךָ הַגָּדוֹל לִפְתּוֹחַ לוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים וָחֶסֶדוְ שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן וּתְקַבֵּל אוֹתוֹ בְּאַהֲבָה וּבְחִבָּה וּשְׁלַח לוֹ מַלְאָכֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים לְהוֹלִיכוֹ וּלְהוֹשִׁיבוֹ תַּחַת עֵץ הַחַיִּים אֵצֶל נִשְׁמַת הַצַּדִיקִים וְהַצִּדְקָנִיּוֹת חֲסִידִים וַחֲסִידוֹת לֵהָנוֹת מִזִּיו שְׁכִינָתְךָ לְהַשְׂבִּיעוֹ מִטּוּבְךָ הַצָּפוּן לַצַּדִיקִים. וְהַגּוּף יָנוּחַ בְּקֶבֶר בִּמְנוּחָה נְכוֹנָה בְּחֶדְוָה וּבְשִׂמְחָה וְשָׁלוֹם כְּדִכְתִיב יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הוֹלֵךְ נְכוֹחוֹ. וּכְתִיב יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. וּכְתִיב אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִּפְחָד וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ. וְתִשְׁמוֹר אוֹתוֹ מֵחִבּוּט הַקֶּבֶר וּמֵרִמָּה וְתוֹלֵעָה וְתִסְלַח וְתִמְחוֹל לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא וּזְכוֹר לוֹ זְכֻיּוֹתָיו וְצִדְקוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְתַשְׁפִּיעַ לוֹ מִנִּשְׁמָתוֹ לְדַשֵּׁן עַצְמוֹתָיו בַּקֶּבֶר מֵרֹב טוּב הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים דִּכְתִיב מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ וּכְתִיב שׁוֹמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה. וְיִשְׁכּוֹן בֶּטַח בָּדָד וְשַׁאֲנָן מִפַּחַד רָעָה וְאַל יִרְאֶה פְּנֵי גֵיהִנֹם וְנִּשְׁמָתוֹ תְּהֵא צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים וּלְהַחֲיוֹתוֹ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים עִם כָּל מֵתֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים אָמֵן.

אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן מְרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת הַקְּדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים אֶת נִשְׁמַת יצחק בֶּן גבריאל שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ, בַּעֲבוּר שֶׁבְּלִי נֶדֶר יִתְּנוּ צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ. לָכֵן, בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ, יְיָ הוּא נַחֲלָתוֹ, וְיָנֽוּחַ עַל מִשְׁכָּבוֹ בְּשָׁלוֹם, וְנֹאמַר אָמֵן:

המקור

הערות שוליים[]

  1. בכל זה דן המנחת חינוך י-ג [כו] ד"ה ועיין (בסוף המצווה)
  2. דברים יא-יג
  3. ספר המקנה נ"ג ביאר שזהו המקור לדעה שמדאורייתא
  4. דברים כו-טז
  5. דרך פיקודיך הקדמה ב, הובא בשדי חמד ח"ד מ-עד עמוד 145
  6. ספר המקנה נ"ג
  7. אשל אברהם או"ח ס-ג
  8. מסכת ברכות י"ג,ב
  9. ירמיהו י',י'
  10. דברים י"א, י"ט
  11. במדבר ט"ו, ל"ט
  12. פרק ד',א'
  13. י"א, א' לפי תלמוד מוסבר
Advertisement