הערך נכתב בעקבות שיעורו של הרב שמעון בן שעיה בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים - האחריות לתוכן הרשימה היא כולה על התלמיד שערך אותה.

ישראל_דגן_מצוה_גדולה_להיות_בשמחה_תמיד

ישראל דגן מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד

ישראל דגן מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד

אימרת חז"ל: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט ע"א), משקפת תכונה מיוחדת שיש לחודש אדר, המתגלה מיד עם תחילת החודש, ומאפיינת את החודש כולו. בשונה מחג הפורים שיש בו מצוות מוגדרות, באִמרה זו אין הגדרה לסוג השמחה שיש להרבות בה במהלך החודש.

הרב אליעזר חיים שנוולד באתר ישיבה סבר כי לאחר עיון במקור להלכה, נלמד שהיא איננה פשוטה כפי שהיא נראית ממבט ראשון. בין השאר הוא כתב:

הרקע: חודש אדר לעומת חודש אב[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעקבות דברי המשנה, הגמרא מביאה שתי מימרות של שני אמוראים: " אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. אמר רב פפא:הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי - לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה" (תענית כט ע"א).

נראה שהסוגיה בנויה בדירוג: המשנה עוסקת במיעוט השמחה בחודש אב, וממנה לומד רב יהודה שאם "משנכנס אב ממעטין בשמחה", יש ללמוד שגם "משנכנס אדר מרבין בשמחה". לאור מסקנתו של רב יהודה מסיק רב פפא: אם יש ייחוד לטובה באדר ופורענות באב, בן ישראל שיש לו דין עם נוכרי, כדאי לו להשתדל ולהשתמט ממנו באב ולדון עמו באדר .

מדוע מראש חודש אדר ?[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש לעיין היטב גם בדברי רש"י בפירוש דברי רב יהודה: "משנכנס אדר - ימי נִסּים היו לישראל: פורים ופסח".

בדבריו יש לדקדק בשני עניינים: מדוע היה צריך להדגיש ש"מרבין בשמחה" משום נס הפורים, הרי זה 'מִלְתא דפשיטא'? ועוד, מדוע קשר את חג הפסח ל"משנכנס אדר", לכאורה, היה מקום להזכיר את פורים בלבד ?

ה'שפת אמת' בחידושיו לש"ס ביאר את דברי רש"י האלה, בדרך הבאה : "לולי פירוש רש"י משום פורים ופסח, ויותר נראה מהא דתלי לי' באב משום שבאדר היה קיום הקרבנות והמקדש. דבאדר זמן שקלים לחדש בניסן התרומה חדשה, ונדבו בנ"י בשמחה שקלי הקודש וכמבואר כמה פעמים בפסוק כשהתנדבו בנ"י למקדש היה שמחה גדולה בעולם, וכיון שקבלו עליהם בשמחה נדבת הלשכה עדיין השמחה נמצא באדר. וכשקורין פרשת שקלים מתעורר זה".

ה'שפת אמת' מבאר את הדגשת רש"י, שהשמחה היתרה נובעת בשל פורים ופסח. אלמלא הדגשה זו היה מקום לבאר שהשמחה המרובה קשורה דווקא לענייני בניין המקדש והשמחה הכרוכה בו, הואיל ובראשית חודש אדר החלו באיסוף השקלים; שבכל שנה ושנה היו חוזרים ומזכירים את ענייני בניין המקדש, ולאחר החורבן עושים זאת על ידי קריאה ב'פרשת שקלים'. בכך ניתן גם לבאר את הניגודיות שבדברי רב יהודה, שכשם ש"משנכנס אב" ומתגבר החורבן - "ממעטין בשמחה", כך "משנכנס אדר" ומתרבה הבניין - "מרבין בשמחה" .

לקריאת השיעור כולו עיין בקישור לעיל

אין שמחה אלא בבשר ויין[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקורו של הביטוי בתלמוד בבלי:

שנאמר "ושמחת בחגך", במה משמחם? ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם - ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל - בבגדי צבעונין, בארץ ישראל - בבגדי פשתן מגוהצין. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך", ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין, שנאמר "ויין ישמח לבב אנוש".

לפי רבי יהודה בן בתירא, כל עוד בית המקדש היה קיים, השמחה הייתה בבשר, אבל מאז שנחרב בית המקדש, אין שמחה אלא ביין.

הביטוי המלא מצוי, למשל, בספר חכמת אדם לר' אברהם דנציג (תק"ח 1748 - תקפ"א 1820) - קונטרס מצבת משה:

"...לא מבעיא שלא יספדו אלא אפילו ישמחו ואין שמחה אלא בבשר ויין ואם כן כיון שכך תיקנו בפירוש ולכן מותר...".

הרמב"ם על השמחה[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשנה תורה יש התיחסות לנושא השמחה במקומות אחדים:
בהלכות יום טוב יש פירוט על דרכי השגת השמחה:

Cquote2.svg כיצד: הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות; והנשים, קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו; והאנשים, אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמיללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש--אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כרסו. ועל אלו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו ייטמאו: כי לחמם לנפשם" (הושע ט,ד); ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר "וזיריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם" (מלאכי ב,ג).(פרק ו' , סעיף י"ז Cquote1.svg

ובהלכות מגילה נקבע:

Cquote2.svg וכן חייב לשלוח שתי מנות של בשר, או של מיני תבשיל, או שני מיני אוכלין--לחברו: שנאמר "ומשלוח מנות, איש לריעהו" (אסתר ט,יט; אסתר ט,כב)--שתי מנות, לאדם אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים, משובח. ואם אין לו, מחליף עם חברו--זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים "ומשלוח מנות, איש לריעהו".(פרק ב',י"ז) Cquote1.svg

ובהלכות לולב הובא הכלל:

Cquote2.svg שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא; וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו, שנאמר "תחת, אשר לא עבדת את ה' אלוהיך, בשמחה, ובטוב לבב" (דברים כח,מז). וכל המגיס דעתו, וחולק כבוד לעצמו, ומתכבד בעיניו במקומות אלו--חוטא, ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה, ואמר "אל תתהדר, לפני מלך" (משלי כה,ו).(פרק ח',ט"ו) Cquote1.svg
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.