Family Wiki
Advertisement

בחתונה של יפעת


דפנה[]

דפנה – בתנו הבכורה נולדה בירושלים בתשעה באב תש"כ. היה זה בבית חולים "שערי צדק" הישן – היום מבנה רשות השידור. האחות בחדר הלידה הייתה כנראה רגילה לאבות הנבוכים הממתינים בפעם הראשונה ליד חדר הלידה וכך היא השמיעה לי באוזן פעמים אחדות " "יש לך בת". עד שהיה לה ברור שאני הבנתי זאת. בישרתי על כך למשפחה. כבר עבדתי בבנק לאומי, כך שהיה לנו אמצעים כדי לקנות את צרכי התינוקת החדשה. האימא של רבקה, סבתא טובה ז"ל, הגיעה חיש מהר מנחלים עם עופות וביצים, כמקובל. כל זה בתחבורה ציבורית: מהבית במושב נחלים לכביש הראשי ברגל, משם באוטובוס לרמלה ולירושלים ושוב באוטובוס לשיכון רסקו. היום קשה להאמין איזה מאמץ היה כרוך בזה. סבתא טובה עשתה כן, פעמים רבות, מבלי לחשוב אפילו שאפשר לנהוג אחרת. יהי זכרה ברוך.

רצינו לעשות לדפנה אמבטיה. נסעתי עם הווספה לטיפת חלב ובקשתי כי אחות תבוא להדריך את רבקה. האחות שאלה אם יש מישהי בבית ואמרתי " האימא שלה" האחות שאלה האם לא ניתן לקבל מהאימא עזרה? האחות אמרה לי שאם היא גידלה שלוש בנות בעבר היא יכולה גם לעשות אמבטיה לבת שלך. כך חטפתי מקלחת קרה. האחות השיבה לי, בחור צעיר, סמוך על סבתא, אינטואיציה כמו שלה גם לנו אין. אסיים את הסיפור, שפעם התבקשתי לשעות אמבטיה לדפנה. היה זה הפעם הראשונה והאחרונה ואחת יותר מדי שרחצתי את ילדי. איני זוכר האם היא התקררה או נכוותה אבל הצעקות הגיעו לשכנים..

בשיכון רסקו, מעוז החילוניות, לא היו מוסדות חינוך דתיים. גם הבטיחו לנו שלא יהיו.. בית כנסת קטן היה בקומת מרתף של בנין. אני התפללתי בשטיבל של פליטי העיר העתיקה בקטמון. (קיים עד היום). גיליתי אז חידוש מבריק: בשבת בבוקר אפשר ליישון עד מאוחר ועדיין למצוא מניין לתפילת שחרית. היו לנו שכנים חביבים: מעלינו משפחה ספרדית מסורתית, אשר לימדה אותנו כי בראש השנה לא נוהגים לישון בצהרים. בראש השנה הם נהגו כך שלא יכולנו להירדם בצהרים. משפחה אשכנזית חביבה, אשר בעלת הבית התחברה לרבקה והן רחשו זה לזה ידידות רבה. הבן שובב, אשר היה לימים היה אישיות רדיופונית ידועה.

עברנו לבני ברק, לדירה ברחוב ישעיהו הנביא 12. היה זה בתקופה של "פשיטות רגל" בבניה והבניין היה שייך לכונס נכסים. בתהליך הרכישה היו לי לא מעט פרפורי בטן, שמה נצא קרחים מהדירה בירושלים, שנמכרה ב-20.000 לירות ומהדירה בבני ברק שטרם נמסרה לנו – במחיר של 30.000 לירות. בזמן הביניים גרנו בנחלים. את הווספה מכרתי מייד לחלקים ב-100 לירות, פשוט אחרי שהתרגלתי לנסוע ברחובות ירושלים, הנסיעה בתל אביב הייתה סכנת נפשות.

דפנה למדה בבני ברק בבית ספר "משואות", המשיכה בתיכון העירוני, אז לא היו אולפנות. בתיכון העירוני לימדה אותה אנגלית המורה לאנגלית שלי מ"כפר בתיה". במרוצת השנים הוא כבר למדה איך ללמד. היא שמחה לשמוע כי התלמיד שהוצא מהכיתה ב"כפר-בתיה" , כאשר החלה ללמד אנגלית, בסופו של דבר למד אנגלית ואפילו סיים לימודים באוניברסיטה. דפנה הייתה ב"שירות לאומי" במושב אלייכין ליד הדודה שלה, חמי פלג מכפר הרואה. כך הכירה גם את "ישראל השנייה". בסיום השירות החלה ללמוד בסמינר למורות שנפתח אז בפתח תקוה - "מכללת אורות".

Haim e dafna 1.jpg

חיים ודפנה לוי[]

יום אחד, בתנו בכורה, בשרה לנו כי מצאה את בחיר ליבה: בחור חמוד מבת-ים שהיה מרכז אזורי בתנועת הנוער "בני עקיבא". שמחנו, הגיע הזמן כי להקים דור חדש במולדת, דור המכיר את ה"גלות" רק מהכתובים. כמובן רצינו לדעת מיהו החתן, ואכן כעבור זמן קצר הופיע בביתנו בבני ברק, חיים לוי, בנם של יעקב ז"ל ושל אלגריה, אז, תלח"א : בחירה טובה, זיווג נאה ואכן היה לנו נחת. רצינו לדעת מי המשפחה השותפה להקמת הבית החדש. הגענו לביקור בביתה של האימא, אלגריה, אשר מגדלת חמישה ילדים, לבד, כבר למעלה מעשר שנים.

היה לי גיס בירושלים , שלמה אבורביע ז"ל, אשר מוצאו היה מהסביבה בה היה חי אביו של חיים – מרוקו הספרדית. שלמה יצא בשליחות חינוכית לשם. הוא היה מספר על עושר החיים התרבותיים והיהודים בגלות זאת. הייתה לי עוד הזדמנות להכיר את הרקע של המשפחה, כאשר קבוצת משקיעים מצפון אפריקה הקימה את בנק "אוניקו" והיה לי קשר עימם מטעם בנק לאומי. וכמובן הכרתי את חבר הכנסת דניאל לוי, אשר בדמותו הזכיר לי את אבי ז"ל. על רקע זה בא המפגש שלנו עם אלגריה בבתינו בבני ברק. היא הייתה מלאת שמחה על כך שהיא זוכה לחתן בן נוסף. כל חייה היו מוקדשים לגידול ילדיה. וכמובן השיא של שאיפותיה היה נישואי הילדים והולדת הנכדים. נוכחנו בכך כאשר בקרנו בחתונות של הבנים האחרים. בשבת חתן היינו אורחים בביתה בבת-ים ונהננו מהשולחן הערוך, ממאכליה המיוחדים ומהחביבות ששרתה על פני כולם. היו עוד שמחות ותמיד היא הקרינה: אדיבות, קורת רוח וכבוד.

בשנים הבאות שמענו על כישוריה בתור אימא לרבים, אשר באו לביטוי בהיותה בצרפת. היה זה במפגש מיוחד שנערך בבת-ים עם בוגרי מוסד הילדים מהעיר שטרסבורג בצרפת. בעלה המנוח, יעקב לוי ז"ל היה מנהלו של המוסד ואלגריה מנהלת משק הבית. באירוע זה שמענו רבות על פועלו של אבא של חיים שלא זכינו להכירו. במוסד מעין זה, המוכר לי אישית, קיימת חלוקת עבודה: המנהל אחראי על החינוך, הלימודים ועל ארגון הבית. כל זה מסגרת חשובה. אך עדין המקום נשאר המקום בגדר "מוסד" ועבור הילדים "אם הבית" היא המעניקה את החום האנושי. היא, האימא, לכל דבר, בנוסף לאחריותה למשק הבית. במפגש עם הבוגרים היה נעים לשמוע את הזכרונות של הבוגרות ואת היד החמה של אלגריה. יצאנו מהמפגש מאושרים. אכן היה לנו, מזל (ונטורה) שחתננו לחיים היה ממשפחת יעקב ואלגריה לוי.

עברו שנים והמחלות החלו לתקוף את אלגריה יקירתנו. קומתה כפפה, פחות מהמצופה בגילה, רוחה נשארה איתנה – אפילו עברה לגור בישוב חדש, אפרת, ליד משפחת בתה האהובה, דינה הניג. היא המשיכה להקפיד על הופעתה, על בקוריה אצל בניה ונכדיהם וכן להשתתף באירועים משפחתיים – כולל הטיולים שהמשפחה המורחבת הקפידה לערוך בחול המועד. האופטימיות בצל המחלות הייתה נסוכה על פניה, גם בזמנים הקשים. את זה לא נשכח. יהי זכרה ברוך.

אפיקי חינוך[]

באמצעות המעקב אחרי משפחת לוי נוכל לעקוב אחרי מגוון אפיקי החינוך הקיימים במערכת..

חיים לוי למד בישיבת ההסדר "הר עציון" . במסגרת הישיבה למד הוראה ב"מכון יעקב הרצוג להכשרת מורים". בשנות ה-90 הצטרף המכון לתהליך האקדמיזציה של המכללות להוראה, הוסמך להעניק תואר ראשון בהוראה (B.Ed.) והפך למכללת יעקב הרצוג. זו הייתה הפעם הראשונה ששיעורי גמרא ישיבתיים הוכרו לקבלת נקודות זכות אקדמיות. חיים סיים לימודי תואר שני ב"טורו קולג ישראל". היום, חיים לוי, הוא מנהל בית ספר " נועם" בנתניה. בית הספר הוקם ומנוהל על ידי עמותה הקובעת את תוכן הלימודים, מסגרת שעות הלימוד, שכר הלימוד ומשפיע על בחירת המורים – כמעט, בית ספר פרטי לכל דבר, כמובן כפוף למגבלות המוסדיות.

אולי מעט על רשת – רשת בתי ספר ממלכתיים בעלי דגש תורני - "נועם": הרעיון להקמת בתי ספר אלה הבשיל בישיבת 'מרכז הרב'. המטרה הייתה להקים בתי ספר תורניים, שישימו דגש על לימודי קודש יותר מאשר בחינוך הממלכתי דתי. היה אז מצב מביך: לבוגרי הישיבה לא היה לאן לשלוח את הילדים: חלקם שלחו לחינוך העצמאי כדי לקבל את הצד התורני, ואת הצד הציוני השלימו בבית. אחרים, שלחו את בניהם לחינוך הממלכתי-דתי כדי לקבל את הצד הציוני, ואת הצד התורני השלימו בבית. אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה. היה צורך במוסד שישלב את הציוני והתורני, וכך הוקמה הרשת. התפתחות בתי הספר 'נועם' לוותה בחבלי לידה קשים.היו מחלוקות קשות בתוך קהילות ברחבי הארץ. אנשים נקרעו בין הממ"ד לתורני. כמה עשרות שנים עברו מאז התקופה הקשה של ההתחלה, וכיום מחזיקה הרשת 30 בתי ספר של 'נועם', ועשרים מוסדות 'צביה' – אולפנות וישיבות תיכוניות הפזורים ברחבי הארץ.

חיים ודפנה היו שנים אחדות בבית ספר יהודי באינדיאנפוליס בארצות הברית ונוכחו לראות איך פועל בית ספר פרטי. המעניין שהיה בו, שכל מורה היה צמוד לכיתה משעת בוא התלמידים לבית הספר, בערך 8:00 עד עזיבתם בשעה 16:00 , כולל הפסקות. אחריות המורה לתלמידים היה מירידתם מהאוטובוס עד לעלייתם לאוטובוס בסוף היום. השכר היה בהתאם אך המאמץ היה ניכר. לא פלא שהמורים התחלפו בקצב מהיר. אגב, להבדיל ממדינת ישראל, ממשלת ארה"ב לא השתתפה במימון לימודי בית הספר, מאיר כי חוקת המדינה קובעת שבית ספר שאינו פתוח לכלל הציבור אינו זכאי לתמיכה ציבורית. בבית ספר זה למדו רק תלמידים יהודים. הדבר הכביד כספית על ההורים והדבר מסביר, בין השאר, את בעיית החינוך היהודי בגולה.

דפנה למדה במכללת "אורות". מכללת "אורות ישראל" היא מכללה תורנית אקדמית לחינוך המעניקה תארי B.Ed M.Ed. המכללה משלבת לימודים אקדמיים עם לימודים תורניים ברמה גבוהה. מכללת אורות זכתה להכרה בקרב הציבור הממלכתי דתי בישראל כמכללה, המקנה כלי הוראה, ברמת מיומנות גבוהה וכמספקת אווירת לימודים רצויה. בוגרות המכללה מוכרות כבעלות הכשרה מקצועית גבוהה, ומתאפיינות בהתנהגות בעלת צביון ייחודי, שיש בו שילוב של תורה ומצוות, מידות טובות, אהבת הזולת, העם והארץ. (מתוך אתר האינטרנט). בסיום הלימודים החלה ללמד בבית ספר ממלכתי דתי.

במרוצת השנים דפנה עברה להיות רכזת ב"אגודה להתנדבות בעם" המטפלת בהצבת בנות בוגרות האולפניות לשירות הלאומי. התפקיד מחייב גישה חינוכית מתאימה לנערות בוגרות, אשר לראשונה יוצאות מה"בועה" הדתית אל החיים החילוניים – עם כל המשתמע מכך. כמובן, במקצוע זה נידרש מהמרכזות גישה מיוחדת לשם השגת אימון הבנות בגיל ההתבגרות תוך יצירת קשרי עבודה נאותים עם הממנוים עליהן.

ברשימת מוסדות החינוך שמשפחת לוי נוטלת חלק בהן אוכל להוסיף את האולפנה לבנות "צפירה", בה למדה יפעת. היא המשיכה בשירות לאומי כקומונרית ב"בני עקיבא" בת-ים וזכרון יעקב תוך מתן ושיעורי עזר לתלמידי בית ספר. עתה היא מתחילה את הלימודים באוניברסיטת בר-אילן : גיאוגרפיה וכמובן, מינהל חינוכי. יעקב ויהונתן למדו בישיבה תיכונית, ללא פנימייה, בקרית הרצוג בבני ברק. יעקב ממשיך בישיבת הסדר ב"שפיר". ואחרונות חביבות, יערה ויובל, הלומדות בבית ספר ממלכתי תורני חדש בגבעת שמואל.

משפחת לוי[]


חתונת הכסף" של חיים ודפנה לוי[]


בס"ד
"
ערב טוב, ידידים, חברים ובני משפחה יקרים!
הערב, אנחנו עסוקים ב"כסף". כולם אוהבים כסף...והערב אנו זוכים לחגוג עם חיים ודפנה האהובים את "חתונת הכסף" שלהם. 25 שנה, ולאו מילתא זוטרא היא. רבע מאה עברה לה וזו תקופה לא קצרה.
כבר בספר בראשית הוזכר ה"כסף. כאשר אברהם אבינו עלה ממצרים נאמר: " וְאַבְרָם כָּבֵד מְאד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (י"ג,ב'). וכן בפרשת חיי שרה, אברהם אבינו, רוכש את מערת המכפלה מהסוחר הממולח , כפי שנאמר:"וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל-עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקל אַבְרָהָם לְעֶפְרן אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עבֵר לַסּחֵר". (כ"ג,ט"ז).

כפי שפתחתי בראשית דברי בני אדם אוהבים "כסף", חולמים עליו בלילות. למשל, בחלום אנשים מוצאים מטבעות נוצצים על הקרקע ומפוזרים ומלקטים אותם. אנשים מסתבכים ב"כסף" ובגללו. ישנו המושג של "בצע כסף" כפי שמובא בשירת דבורה.
עוד אומרים על ה"כסף" שהוא יענה על הכול, כפי שכתב שלמה המלך: " וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת-הַכּל: (קוהלת י יט). – גם לחיוב וגם לשלילה. כי בני אדם מתענים לעבוד עבורו ולהשתעבד לו. עוד כתב המלך שלמה:" אהֵב כֶּסֶף לֹא-יִשְׂבַּע
כֶּסֶף ..." " (ה',ט').

ועוד אמר שלמה המלך :"טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן-הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ-לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם: י כִּי אִם-יִפּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת-חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ:(ד, ט'-י').
נהדר לחגוג את חתונת הכסף. זכות גדולה היא למשפחתנו. והלוואי ונזכה לשמחות כאלה

הכסף היא מתכת יקרה, אם כי פחות מזהב, ובמתכת זו מייצרים כלים נאים ושימושיים ואפילו יקרים. בתחרויות ספורט מעניקים פרסים –גביעי כסף מרשימים. וזוג שהגיע ל-25 שנות נישואים חוגג את "חתונת כסף". השיער החל להכסיף והמשקל מכביד.

כמה נהדר שדור ההמשך ארגן את האירוע: יפעת, יעקב, יהונתן, יערה ויובל (לכל מי שטרח ותרם והגיע לכאן) ותבורכו בברכה: "...בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ: (קכ"ח, ג)

תודה מיוחדת לכל מי שטרח ותרם והגיע לכאן.

                                                                   סבא וסבתא
                                                                     מאחלים כל טוב ברכות לרוב
                                                                        ותמשיכו לחגוג אתכם
                                                                            הרבה חגיגות וחתונות לרוב

לחגיגת 50 שנה[]


בס"ד י'א באב תש"ע
אימא :דפנה בתנו קידומת החליפה
והערב יובל אנו חוגגים לה
והנה לפניכם ההתחלה בירושלים
בשנת תש"ל, ביום שלישי, ט' באב נולדה הילדה בבית חולים שערי צדק בירושלים (היום משכן רשות השידור). ביום בו עתידה לבוא הגאולה. האימא הגיע לבית חולים בלילה והאבא בבוקר עם הווספה רץ לבית חולים לשמוע את הבשורה. נרגש עלה לקומה השנייה, המתין ליד חדר לידה ואחות יצאה לקראתו. היא הבחינה בהתרגשות והכתיבה: "נולדה לך בת 3,060 ק"ג ועכשיו רוץ לבשר לעולם". טלפון לא היה ומברקים נשלחו ליעדם.

בתור ילדה סקרנית היה חבל לה לפספס את האירוע. לאוויר העולם לצאת הקדימה, החלטנו לקרוא לה בשם דפנה (ולא גאולה, כי זה שם חמוד ונאה שכנראה מהשמים יאה .

אבא:סבתא טובה עלתה מייד לירושלים, עם תוצרת המשק ושאר אביזרים שלתינוקת דרושים. סבא עסק בנושא אחר: האם ניתן לקרוא לילדה בשם חסידה, פרומה או דתייה כמו הסבתות היקרות. ניסינו להציע שני שמות לילדה, אך לסבא זה לא נראה. עד לשבת נחמו נפלה ההכרעה ושמה בישראל היה דפנה. לא העדפנו שם אחר.

בגיל מוקדם היא כבר צברה אוצר מילים מכובד, מכל אשר שמעה בבית. וכך היה עלינו להיזהר בלשוננו. אבא נהג ללכת לכתבנית בשם רותי כדי שתדפיס לו את עבודת הגמר באוניברסיטה. וכך כאשר דפנה נשאלה אפוא אבא, היא השיבה:"אצל רותי".
אימא: בגיל שלוש הלכה לגן של הגננת רבקה. נכנסה לגן ברצון ללא בעיות. כאשר אימא עזבה לא היו בכיות. אך היה ברור לנו כי בשכונה שגרנו, שכונת רסקו, לא יהיה גן ילדים דתי ולא בית ספר דתי וכן היה ברור לנו כי אנחנו עומדים לעבור דירה.
ביום ראשון, י"ז באדר תשל"ד, נולד האח של דפנה, עמי. מהרגע הראשון היא קבלה אותו בשמחה והיא בת שלוש שנים ותשעה חודשים.

כעבור זמן מה אכן עברנו מירושלים לבני-ברק. דפנה מצאה חברות חדשות ועימם הלכה לגן הילדים, לבית ספר עממי, לתיכון ואפילו לתנועת עזרא.
 
בגיל 6 בדרך לבית הספר חצתה את הכביש ונהג אוטובוס (לימים תושב קדומים) פגע בה במעבר חצייה. הוא הביא אותה אלינו הביתה על ידיו והתנצל. בחנינה שניתנה אחרי מלחמת ששת הימים בוטלה התביעה נגדו אך חברת דן שלחה לנו שיק בסך 700 ₪ ושטיח יפה נפרש בסלון ביתנו.

אבא:ביום רביעי, ערב סוכות תשל"ו, הצטרף למשפחה צביקה. כאן כבר יכולנו לבוא לקראת הסבים בבחירת השם, השם של הסבא צבי.
באביב של אותה שנה פרצה מלחמת ששת הימים. המתח היה רב. המילואים גויסו מהצפון ועד הדרום ואפילו אבא היה בהג"א בני ברק. ולכן זכה לקבל את אות המלחמה. בזכות אבינו שבשמים ניצלה המדינה וניגפו האויבים שזממו להרסה. צבא הגנה לישראל נלחם כהלכה וחלקי ארץ ישראל שבו לרשותנו חזרה.

בקיץ נסענו לראות את המקומות הקדושים המשוחררים. עלינו לירושלים, בקרנו בעיר העתיקה, התרגשנו בכותל, עלינו להר הצופים וראינו את הר הבית ואת הר הזיתים . נסענו לחברון, בדרך עצרנו בבריכות שלמה ובקרנו במערה המכפלה. היה זה הסיור הראשון שלנו בשומרון ויהודה. דפנה הייתה צעירה מדי כדי להתרגש אך יש לציין כי היא ועמי התנהגו למופת. הם קבלו דוגמא אישית ומאז הם מטיילים בארץ לאורכה ולרוחבה.ביום שלישי, ה' באב תשכ"א הצטרף למשפחה אייל. הוא נפטר ממחלה בגיל 20. יהי זכרו ברוך.
אימא:בשלוה עברו עוד שנתיים ועוד שנתיים והנה הנערה כבר בת מצווה.
כפי שסיפרנו קודם, דפנה הייתה חניכה בתנועת עזרא, ומאוד אהבה חיי חברה. גם הייתה למדריכה בתנועה, השתתפה בטיולים ובמחנות קיץ.
כאשר הייתה בכיתה ח' פרצה מלחמת יום הכיפורים, מלחמה קשה עם הרבה אבדות בצפון: אזור רמת הגולן ובדרום: תעלת סואץ בחצי האי סיני. מדינת ישראל הייתה במצב קשה ומסוכן. ושכנינו הסורים כבר היו בדרך לעיר טבריה. בדרום נכבשו המוצבים שלנו על שפת תעלת סואץ ורבים מחיילינו נפלו בקרב או בשבי. אך גם כאן בחסדי ה' נעצרו האויבים והניצחון היה בידינו.
הימים והשנים חולפים, הלימודים מסתיימים עם בחינות הבגרות. המסלול הבא הוא "שרות לאומי". דפנה בחרה לעשות את השירות בעבודה סוציאלית ביישוב אליכין ליד כפר הרואה. היא ליוותה משפחות במצוקה ועם חיי הסבל שלהם התמודדה. מאד הצטערה שהמדינה לא סייעה (כך היה בתקופה ההיא). התוכנית של דפנה ללמוד: עובדת רווחה, נגנזה. והוחלפה ללימודי חינוך וכך החלה ללמוד חינוך מיוחד במכללת "אורות".
אימא: אי-שם בשנות השמונים, דפנה ארגנה לנו את "חתונת הכסף". באחד הערבים הוציאה תמונות מהאלבום העתיק שלנו ותכננה להכין אלבום חדש ויפה לקראת האירוע הזה. יום קודם רציתי להראות למישהו תמונה מסוימת והנה האלבום כמעט ריק. שאלתי את הילדים: אפוא כל התמונות ? דפנה מסכנה הודתה ב"פשע" וגם חטפה על הראש, לא תיארתי לעצמי מה הולך להיות.
הם דאגו כי נצא מהבית. החלטנו לבקר בנחלים את ההורים. הגענו אליהם בדיוק כאשר התכוננו לצאת. שאלתי את אימא ז"ל לאן אתם הולכים. התשובה הייתה שאנו נוסעים לבקר משפחה בבני ברק. איזה משפחה ? האם אני מכירה אותם ? לא חשוב. אנחנו מוזמנים... הייתה התשובה. כמובן בהמשך הערב נודעה התעלומה...
ולא נותר לנו אלא לברך את דפנה בעלת השמחה
בברכות, שמחות ומשאלות שתתגשמנה כל התקוות
שיתקבלו תפילות ואמירות תהילים...
והמון תודה על כל מה שהם עושים
שפע נחת מבני הנעורים
תודה לה' יתברך שמשפתנו תבורך
שירבו השמחות ממש בקרוב מאד.
ותקוים הברכה: "וראה בנים לבניך שלום על ישראל"
בבריאות ואריכות ימים עד מאה ועשרים...


אפיקי חינוך[]

באמצעות המעקב אחרי משפחת לוי נוכל לעקוב אחרי מגוון אפיקי החינוך הקיימים במערכת..

חיים לוי למד בישיבת ההסדר "הר עציון" . במסגרת הישיבה למד הוראה ב"מכון יעקב הרצוג להכשרת מורים". בשנות ה-90 הצטרף המכון לתהליך האקדמיזציה של המכללות להוראה, הוסמך להעניק תואר ראשון בהוראה (B.Ed.) והפך למכללת יעקב הרצוג. זו הייתה הפעם הראשונה ששיעורי גמרא ישיבתיים הוכרו לקבלת נקודות זכות אקדמיות. חיים סיים לימודי תואר שני ב"טורו קולג ישראל". היום, חיים לוי, הוא מנהל בית ספר " נועם" בנתניה. בית הספר הוקם ומנוהל על ידי עמותה הקובעת את תוכן הלימודים, מסגרת שעות הלימוד, שכר הלימוד ומשפיע על בחירת המורים – כמעט, בית ספר פרטי לכל דבר, כמובן כפוף למגבלות המוסדיות.

אולי מעט על רשת – רשת בתי ספר ממלכתיים בעלי דגש תורני - "נועם": הרעיון להקמת בתי ספר אלה הבשיל בישיבת 'מרכז הרב'. המטרה הייתה להקים בתי ספר תורניים, שישימו דגש על לימודי קודש יותר מאשר בחינוך הממלכתי דתי. היה אז מצב מביך: לבוגרי הישיבה לא היה לאן לשלוח את הילדים: חלקם שלחו לחינוך העצמאי כדי לקבל את הצד התורני, ואת הצד הציוני השלימו בבית. אחרים, שלחו את בניהם לחינוך הממלכתי-דתי כדי לקבל את הצד הציוני, ואת הצד התורני השלימו בבית. אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה. היה צורך במוסד שישלב את הציוני והתורני, וכך הוקמה הרשת. התפתחות בתי הספר 'נועם' לוותה בחבלי לידה קשים.היו מחלוקות קשות בתוך קהילות ברחבי הארץ. אנשים נקרעו בין הממ"ד לתורני. כמה עשרות שנים עברו מאז התקופה הקשה של ההתחלה, וכיום מחזיקה הרשת 30 בתי ספר של 'נועם', ועשרים מוסדות 'צביה' – אולפנות וישיבות תיכוניות הפזורים ברחבי הארץ.

חיים ודפנה היו שנים אחדות בבית ספר יהודי באינדיאנפוליס בארצות הברית ונוכחו לראות איך פועל בית ספר פרטי. המעניין שהיה בו, שכל מורה היה צמוד לכיתה משעת בוא התלמידים לבית הספר, בערך 8:00 עד עזיבתם בשעה 16:00 , כולל הפסקות. אחריות המורה לתלמידים היה מירידתם מהאוטובוס עד לעלייתם לאוטובוס בסוף היום. השכר היה בהתאם אך המאמץ היה ניכר. לא פלא שהמורים התחלפו בקצב מהיר. אגב, להבדיל ממדינת ישראל, ממשלת ארה"ב לא השתתפה במימון לימודי בית הספר, מאיר כי חוקת המדינה קובעת שבית ספר שאינו פתוח לכלל הציבור אינו זכאי לתמיכה ציבורית. בבית ספר זה למדו רק תלמידים יהודים. הדבר הכביד כספית על ההורים והדבר מסביר, בין השאר, את בעיית החינוך היהודי בגולה.

דפנה למדה במכללת "אורות". מכללת "אורות ישראל" היא מכללה תורנית אקדמית לחינוך המעניקה תארי B.Ed M.Ed. המכללה משלבת לימודים אקדמיים עם לימודים תורניים ברמה גבוהה. מכללת אורות זכתה להכרה בקרב הציבור הממלכתי דתי בישראל כמכללה, המקנה כלי הוראה, ברמת מיומנות גבוהה וכמספקת אווירת לימודים רצויה. בוגרות המכללה מוכרות כבעלות הכשרה מקצועית גבוהה, ומתאפיינות בהתנהגות בעלת צביון ייחודי, שיש בו שילוב של תורה ומצוות, מידות טובות, אהבת הזולת, העם והארץ. (מתוך אתר האינטרנט). בסיום הלימודים החלה ללמד בבית ספר ממלכתי דתי.

במרוצת השנים דפנה עברה להיות רכזת ב"אגודה להתנדבות בעם" המטפלת בהצבת בנות בוגרות האולפניות לשירות הלאומי. התפקיד מחייב גישה חינוכית מתאימה לנערות בוגרות, אשר לראשונה יוצאות מה"בועה" הדתית אל החיים החילוניים – עם כל המשתמע מכך. כמובן, במקצוע זה נידרש מהמרכזות גישה מיוחדת לשם השגת אימון הבנות בגיל ההתבגרות תוך יצירת קשרי עבודה נאותים עם הממנוים עליהן.

ברשימת מוסדות החינוך שמשפחת לוי נוטלת חלק בהן אוכל להוסיף את האולפנה לבנות "צפירה", בה למדה יפעת. היא המשיכה בשירות לאומי כקומונרית ב"בני עקיבא" בת-ים וזכרון יעקב תוך מתן ושיעורי עזר לתלמידי בית ספר. עתה היא מתחילה את הלימודים באוניברסיטת בר-אילן : גיאוגרפיה וכמובן, מינהל חינוכי. יעקב ויהונתן למדו בישיבה תיכונית, ללא פנימייה, בקרית הרצוג בבני ברק. יעקב ממשיך בישיבת הסדר ב"שפיר". ואחרונות חביבות, יערה ויובל, הלומדות בבית ספר ממלכתי תורני חדש בגבעת שמואל.

משפחת לוי[]


</poem>

"הכתובה"[]

כתובה לרגל החגיגה

"כתובה" לנכתבה לרגל האירוע

תמונות מהטקס[]


אחותי[]

שולי_רנד-אחותי_מהאלבום_נקודה_טובה

שולי רנד-אחותי מהאלבום נקודה טובה

( כתב אחיה,עמי, לניגון של שולי ראנד)
 
מעכשיו, מרגע זה ממש
אגיש לך פרח של תקווה חדש
היום הזה הוא מרגש,
השיר הזה הוא בשבילך ,לכבודך,
כולנו יחד פה איתך.

ועכשיו כשאת מולי יושבת
על העבר והעתיד חושבת
איך הזמן מהר חלף
ןחמישים כבר על הסף,כה נכסף
ומצפה לגאולה.

אחותי, היום הזה גדול הוא לכולם
ראי סביב כאן התכנסו ובאו
לברך
אחותי, ימים גדולים באים אליך
ימים של שפע וברכה
ורוב שלום ורוב שמחה

ועכשיו, יאיר אורך ,דפנה
נאמר לא-ל הטוב , ממש תודה
על מה שעד עכשו היה
ולכל הטוב שכבר מוכן באריזה
מזל טוב שפע וברכה

אחותי, היום הזה גדול הוא לכולם
ראי סביב כאן התכנסו ובאו
לברך
אחותי, ימים גדולים באים אליך
ימים של שפע וברכה
ורוב שלום ורוב שמחה

שמחה תהא במשפחתינו
נזכור תמיד את מי שמעלינו
וכך שטופים באמונה
נוביל בנינו לחופה
לבנות עוד אבן לחורבה

אחותי, היום הזה גדול הוא לכולם
ראי סביב כאן התכנסו ובאו
לברך
אחותי, ימים טובים באים אליך
ימים של שפע וברכה
ורוב שלום ורוב שמחה

הילדים[]

Advertisement