משפט הבכורה קובע לבכור לש האב יש זכויות יתר. וזאת, על בסיס הכתוב בספר דברים: "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (כ"א,י"ז). מכאן אנו למדים שהבכור מקבל שני חלקים כאשר מחלקים את נכסי אביו הנפטר בינו ובין אחיו. הרמב"ם כתב על כך במשנה תורה :"הבכור נוטל פי שניים כאחד בנכסי אביו, שנאמר "לתת לו פי שניים" (דברים כ"א,י"ז). כיצד: הניח חמישה בנים (הירושה מחולקת לששה חלקים), ואחד מהן בכור הבכור נוטל שליש הממון (שנים מהשישה) , וכל אחד מן הארבעה הפשוטין נוטל שתות (שישית). הניח תשעה בנים (הירושה מחולקת לעשרה חלקים) הרי האחד הבכור נוטל חומש (שתי עשיריות), וכל אחד מן השמונה הפשוטים נוטל עישור. וכן על החלוקה הזאת חולקין לעולם." (ספר משפטים, הלכות נחלות ב',א')

הפירוט לפי הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

פרק ב' בהלכות נחלות כולל 16 סעיפים המבארים את משפט הבכורה. בין השאר נקבע:

  1. בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שניים, שנאמר "והיה, ביום הנחילו את בניו . . . כי את הבכור בן השנואה יכיר" (דברים כא,טז-יז).
  2. בן שנסתפק לנו אם הוא בכור או פשוט, כגון שנתערב עם אחראינו נוטל פי שניים.
  3. אין הבכור נוטל פי שניים בנכסי האם.
  4. בכור הנחלה--הוא הנולד לאב ראשון, שנאמר "כי הוא ראשית אונו" (דברים כא,יז). ואין משגיחין על האם: אפילו ילדה כמה בנים, הואיל וזה ראשון לאביו, יירש פי שניים.
  5. שלושה נאמנין על הבכור חיה (מיילדת), ואימו, ואביו.

האם אפשר לנהוג אחרת[עריכה | עריכת קוד מקור]

ד"ר אלכסנדר קליין מהמחלקה למתמטיקה ומכללת אשקלון בדף שבועי לפרשת כי תצא תשס"ז דן בנושא במאמרו :"משפט הבכורה". הוא בוחן זאת משני היבטים:

  • מעשית - אפשרי הדבר על-ידי כתיבת צווואה ויכתב שזו מתנה ולא ירושה. כל אדם יכול לחלק את רכושו כרצונו, אלא שעליו להיזהר שניסוח דבריו לא יסתור את דברי התורה.
  • עקרונית - האם זה רצוי. לכאורה לפי פשוטו של מקרא אין לנהוג כן. שרי כתוב במפורש בספר דברים :כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר (כ"א,ט"ו-ט"ז). ובמסכת בבא בתרא נאמר: תא שמע: דאמר ליה שמואל לרב יהודה: 'שיננא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא וכל שכן מברא לברתא' (חריף, לא תהיה בין המעבירים אחוזה אפילו מבן רע לבן טוב, וכל שכן מבן לבת) (קלג ע"ב).

פשרות ב"משפט הבכורה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

החתם סופר הציע להתקין צוואה שבה השווה האב את הבנים לבנות [1] לכן יש שהציעו פשרה כדי לצאת גם מדיני שמים: המוריש יחלק את רוב רכושו כאוות נפשו אך ישאיר חלק קטן סמלי שיחולק לפי דין תורה. [2]

דר' קליין מציין כי יש המבחינים בעניין דין הירושה מן התורה בין קרקעות למיטלטלים. לטענתם, אין להסתפק בירושה סמלית לפי דין תורה, אבל דרישה זו איננה תקפה אלא בזמן שעם ישראל יושב על אדמתו לשבטיו. רק אז היה אפשר להבחין בכל ירושה וירושה בהמשכיותה של שלשלת הדורות שסדר הירושה התורני בנוי עליה. אבל בימינו, כשעזבונו של האדם כולל מן הסתם מיטלטלים ונכסים פיננסיים אחרים ולא רק מקרקעין או נכסים שירש מאבותיו אלא גם, ואולי בעיקר, נכסים מסחריים שרכש בחייו, אפשר להקל עוד ולהסתפק במעשה סמלי. [3]

המציאות במדינת ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

החוק הישראלי שונה מן ההלכה, וכל הבנים יורשים בשווה. בית הדין אינו יכול לפסוק על פי דין תורה, אלא אם כן "כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך". יש מקום להצטער על שינוי זה, אבל לפי השופט אלון הבעיה היא אי-התאמת ההלכה על ידי הממסד הרבני להלך הרוח של היום, התאמה שמתאפשרת על פי ההלכה באמצעות הכלים העומדים לרשותו של הממסד הרבני, ולא אי-קיום דיני תורה על פי תוכנם המקורי. וכותב אלון:

"במספר ניכר של הוראות לא קלט חוק הירושה את עמדת המשפט העברי... ואכן כמה חברי כנסת התנגדו להוראות אלה באשר הן נוגדות את דין ההלכה. אך דומה שאם כנים אנחנו בדרישה של קליטת עקרונות המשפט העברי בהתחשב עם המציאות החברתית והשקפת העולם הרווחת בציבור הישראלי ברובו המכריע, לרבות אצל רוב המכריע של הציבור הדתי עצמו, לא נוכל לטעון בתום לב שאכן צריכות היו הוראות אלה להיקלט בחוק הירושה של הכנסת. והרי ראינו שגם במשפט העברי נקבעה שורה ארוכה של תקנות לקראת המגמה של שוויון בירושה בין שני המינים... עם קום המדינה הציעו הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל הצעות לתקנות במסגרת ההלכה... אך הצעות אלה נתקלו בהתנגדות מטעם רבנים אחרים, והדבר לא יצא לפועל. על חוסר מעשה זה מצד נושאי ההלכה אין אלא להצטער צער רב." [4]

הצעת הרב הרצוג[עריכה | עריכת קוד מקור]

בחשוון תש"ט הציע הרב הרצוג לחוקק חוק שלפיו בנו בכורו של מוריש שלא הודיע בבית דין לפני מות המוריש שהוא עומד על זכויותיו כבכור, ייראו בו מי שוויתר על זכויות הבכורה שלו. תקנה זו, הנסמכת על " קצות החושן" (חושן משפט, רע"ח יג), מאפשרת בדרך כלל לחלק את הירושה בשווה בין האחים. אם הבכור הכריז שאינו מוותר על זכויותיו, המוריש יוכל לכתוב צוואה. הצעתו לא התקבלה.

סיכום[עריכה | עריכת קוד מקור]

דר' קליין מסכם. יש שתי דרכי גישה לדין זה של הבכור:

א. דין זה מן התורה, ואין לנו רשות להרהר אחריו, היות שאין ביכולתנו לעמוד על החָכמה האלוקית, ולפיכך עלינו לקיימו כפי שהוא.

ב. דין זה אינו תואם את הלך הרוח של החברה המודרנית, אלא את מה שהיה מקובל בחברה העתיקה. הרי יש עדויות שבעבר הרחוק היה הבכור היורש העיקרי [5] בין האחים. דין זה משקף אפוא השקפת עולם שאיננה מקובלת היום. הרמב"ם נתן דעתו לכך וכתב בעניין איסור "בל תוסיף":

כיון שידוע לפני ה' יתעלה שדיני התורה הזו יש צורך בכל זמן ומקום כפי שנויי המקומות והמאורעות וחיובי הנסיבות, לתוספת במקצתן או גירעון במקצת, לפיכך הזהיר על התוספת והגירעון... מפני שזה היה מביא להפסד חוקי התורה ולסבור בה שאינה מאת ה'... ואלו היה העיון החלקי הזה (התייחסות לנסיבות והתחשבות בהן בקביעת הלכה) מותר לכל אחד מן החכמים, היו אובדים בני אדם בריבוי המחלוקות והתפצלות השיטות.[6]

נמצאנו למדים שמשפטי התורה אינם בהכרח מתאימים לכל מקום ולכל זמן, ואף על פי כן התורה אוסרת לחולל בה שינויים לא מבוקרים, שמא התנהגות כזאת תפגע קשות בתורה ובתכניה. אבל הרמב"ם סבור שבית הדין הגדול והוא בלבד מוסמך להכניס שינויים קלים וזמניים, שאינם פוגעים במוחלטות התורה אך מאפשרים התאמה לנסיבות הזמן או המקום: "כי בהסדר זה תתמיד התורה אחת, וינוהל כל זמן ומאורע כפי הראוי לו".[7] כך ביקש לעשות הרב הרצוג כשהציע לעמיתיו להכניס שינויים מסוימים בדין זה של הבכור, כל זה במסגרת ההלכה המסורתית. אלא שכנראה אין הממסד הרבני בימיו ראה את עצמו בעל סמכות דומה לזו של בית הדין הגדול.

קישןרים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • בן ציון גרינברגר, עקרונות דיני ירושה - המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו מכללת "שערי משפט" - באתר "דעת"

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. שו"ת חתם סופר חושן משפט, חלק ה סימן קנג.
  2. וכתב ר' שמעון בן צמח דוראן, הרשב"ץ (אלג'יר, המאות הי"ד-ט"ו) בעניין זה: "ובטופסי שטרות לראשונים ז"ל יש שיור (ליורשים שמדין תורה) ד' זוזי וכתב גאון ז"ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו" (יורה דעה, חלק ג, סימן קמז). וראו מאמרו של בן ציון גרינברגר: "עקרונות דיני הירושה: למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו", פרשת מטות-מסעי, תשס"ב, גיליון 82( http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/82-2.htm )
  3. דברי שו"ת מנחת יצחק בעניין זה (יורה דעה, חלק ג, סימן קלה).
  4. מנחם אלון, המשפט העברי, תולדותיו מקורותיו עקרונותיו , ירושלים תשנ"ח, כרך שלישי, עמ' 1413‑1414.
  5. אנציקלופדיה עברית , ערך "בכור", כרך ח עמ' 693‑694, אך לא ברור דיו מה היה חלקו. המקורות לכך הם חוקי ח'מורבי ותעודות שומריות מדרום בבל. ואולם בחוקי אשור ובתעודות נוזי נזכר בפירוש דין הירושה הכפולה לבן הבכור ( אנציקלופדיה מקראית ערך "בכור", כרך ב עמ' 125; ערך "אשור", כרך א עמ' 376).
  6. מורה הנבוכים ג, מא.
  7. שם שם:מא. לכאורה, דברים אלה סותרים את מה שכותב הרמב"ם במורה הנבוכים ב לט, ששם הוא מבהיר שתורתנו מושלמת לכל הזמנים ואין מקום לשינוי כלשהו. ראו יעקב לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלים תשנ"ב, עמ' 62 ואילך.
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.