ראו גם:מסורת ודת בעליית הנוער
{הועתק מהויקיפדיה העברית)
נאו-אורתודוקסיה היא זרם אידאולוגי ביהדות האורתודוקסית שהתפתח בתחילת המאה ה-19 בעיקר בקרב יהדות גרמניה, אך גם בכמה ממדינות מערב אירופה ובחלקים של הונגריה. בין מייסדי הזרם ניתן למנות את רש"ר הירש ורבי עזריאל הילדסהיימר. תהליכי המודרניזציה במערב אירופה במאות ה-18 וה-19, כדוגמת עליית הרציונליזם, תיעוש, בירוקרטיזציה, התמחות ועיור, הציבו בפני היהודים מציאות חדשה שאיתה היו צריכים להתמודד. נוסף על אלה, היה על היהודים להסתגל לאמנציפציה. לכל אותם שינויים חברתיים, תרבותיים וכלכליים היו מספר תגובות יהודיות: תנועת ההשכלה, חילון, התבוללות, הרפורמציה הדתית והאורתודוקסיה.
התגובה האורתודוקסית למודרניזציה הייתה מגוונת וניתן לחלק אותה לשלוש: התגובה האולטרה-אורתודוקסית של החת"ם סופר, התגובה האורתודוקסית שרווחה במזרח אירופה והתגובה הנאו-אורתודוקסית.
את התגובה הנאו-אורתודוקסית ניתן לסמל בביטוי שהיה מזוהה עם רש"ר הירש (בעקבות אמרה של מסכת אבות) - "תורה עם דרך ארץ". משמע, אין סתירה בין חיים על פי התורה וההלכה לבין חיים מודרניים, השכלה ועבודה פרודוקטיבית. הרב הירש טען כי בניגוד ליהדות הרפורמית, המבקשת לשנות את היהדות בהתאם לרוח המודרנית, הרי שלדעתו מראש אין סתירה בין החיים המודרניים לתורה וניתן לשלבם יחד. כך גם העמיד עצמו מול החת"ם סופר וגישתו השוללת את המודרנה - "חדש אסור מן התורה".
החידושים במנהגים[]
רש"ר הירש יצר נוהגים חדשים, כשכיהן כרב - הוא נהג ללבוש בגדי כהונה מיוחדים, דומים לבגדי הכהונה הנוצרים. את הדרשה בבית הכנסת נשא בשפת המקום והנהיג מקהלה על טהרת הגברים. את התפילה כל נדרי, של יום הכיפורים השמיט, בגלל הפרשנות שניתנה לה, בעיקר בחוגים הנוצרים, שתפילה זו מתירה את נדרי היהודים כלפי הגויים (בהנמקה זו נפסלו היהודים לעדות והונהגה שבועת היהודים). הירש העמיד את חופת הנישואין בתוך בית הכנסת והתיר לאם הכלה לעמוד תחת החופה[1].
ההבדלים לעומת הזרמים האחרים[]
אחד ההבדלים המשמעותיים שבין הנאו-אורתודוקסיה לבין התגובות האורתודוקסיות האחרות נגעה לשאלת המטרה הבסיסית. בעוד האורתודוקסיה ביקשה שיניחו לה לנפשה, הנאו-אורתודוקסיה ביקשה בדיעבד, ובהמשך לכתחילה, לנצל את המודרניות עבור קידום החיים היהודיים והדת היהודית. עבור הירש, לתרבות אירופה לא היה ערך מכשירי אלא ערך של מהות. הנאו-אורתודוקסיה שמה משקל רב במחשבה ובפרקטיקה שהיה בהם משום עמדה חיובית כלפי המודרנה, ושמה דגש על טקסים, נימוסים ואסתטיקה של בית הכנסת. מרדכי ברויאר מציין כי הנאו-אורתודוקסיה "דקדקו לרוב עד מאוד בקיום דינים בתחום הריטואלי, כגון דיני הכשרות והצומות. החמרה זו בלטה על רקע ההקלות שנהגו בתחומים אחרים, שההלכה מחמירה בהם, כגון בעניין הפרדת המינים". ברויאר מטעים כי בכך השתקפה המגמה "לאזן ויתורים לדרישות העידן החדש בספירה החברתית על ידי הדגשת יתר של מנהגים בספירה הריטואלית".[2] כך יצא שהנאו-אורתודוקסיה הייתה נוקשה בתחום של עיקרי האמונה. באופן פרדוקסלי ניתן לומר, שהדבקות המחמירה במסורת הייתה דווקא תוצאה של אופיו המודרני של הזרם הנאו-אורתודוקסי, ולא תוצר של שמרנותו ורצונו ביציבות.
הנאו-אורתודוקסיה, מבית מדרשו של רש"ר הירש מבדילה בין "מנהג" ובין "מצווה" - מנהגים אפשר לשנות, אך מצוות לא. לפי תפיסתו של הירש ההלכה קדושה וניתנה משמיים כשהיא שלמה, לכן אין להכניס בה שום שינוי ובזה מתבדלת הנאו-אורתודוקסים מהגישות הרפורמיות היותר שמרניות, אפילו מהקונסרבטיבים המוכנים להתאים את ההלכה לרוח הזמן[3].
ראו גם[]
- אורתודוקסיה מודרנית
- חרדים מודרניים
- חרדים לאומיים