הרב יהודה זולדן בעלון לפרשת השבוע מעט מן האור לפרשת ויגש כתב על הנושא: נאמן אדם לומר זה בכורי לפי מסכת בבא בתרא (קכ"ז ע"ב)
" 'כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים' (דברים כ"א, י"ז), מכאן אמר ר' יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור. וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור, כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה". ר' יהודה אף סובר שאב נאמן לומר על בנו שהוא ממזר (קידושין עח ע"ב), והלכה כמותו. כך יהיה אם יטען שבנו אמנם שלו, אך מאשה אחרת, גם לא יהודיה, ומכאן שהילד גוי. סמכות אב בעניינים אלה היא מרחיקת לכת, וקורה לא פעם שבמסגרת תביעות גירושין הכוללות תביעות הדדיות, לפתע מבקש הבעל לפטור עצמו ממזונות ילדיו באמצעות הכחשת אבהות, וכך חורץ את דינם כממזרים או פסולים אחרים.
על אף שבשולחן ערוך נפסק כדברי רבים מהראשונים הסוברים שנאמן האב לפסול את צאצאיו "בכל עניין", למעשה נאמנות האב הנובעת מדין "יכיר" מוגבלת מאד. עליו לנמק באופן ברור על סמך מה מבוססת הצהרתו, ובית דין לא יקבל טענה שיסודה חשד והשערה, ולא כשמולו עומדים עדים המכחישים את דבריו, או כשברור שהבעל פועל ממניע של נקמנות בעקבות סכסוך משפחתי וכד'. על פי חלק מהפוסקים האב יכול לממש את סמכותו לפסול את בנו בפרק זמן קצר מאד. משנודע לו שאשתו הרתה, או זמן קצר לאחר הלידה, ולא בחלוף זמן רב מהלידה. ובכלל נאמנות האב לומר על בנו שהוא ממזר, רלוונטית כמובן רק על ילדים שנולדו במסגרת חיי נישואין. העוקב אחרי הפסיקות במהלך הדורות עד זמננו יראה אילו מאמצים עילאיים עשו פוסקים כדי שלא להכריז על אדם שהוא ממזר, גם כשהם נסמכים על פסיקות מקלות שלא הובאו בשולחן ערוך (שו"ת ר' עקיבא איגר, מהדורה קמא סי' קכח), "בית דין הוא אביהם של יתומים" למול אב שמתאכזר ורוצה לפסול את ילדיו, או גם כשדי ברור שהיתה כאן זנות ופריצות חמורה של אשת איש. (על כל אלה בספרו של: הרב יהודה פריס, ויכר יהודה- דין "יכיר" הצהרת אבהות והשלכותיה, מעלה אדומים תשס"ט).