נגע הצרעת

ערך זה נכתב במקורו על-ידי דניאל ונטורה בויקיפדיה העברית גירסת , 29 במרץ 2007

נגע הצרעת בהלכה הוא ענין סגולי ורוחני בלבד ללא משמעות רפואית, בשונה מהמובן הרפואי של צרעת. נגע הצרעת ומחלת הצרעת עשויים להתבטא בצורה חיצונית דומה. ההבדל בין הנגע לבין המחלה הוא בגורמים שהביאו להופעת הכתמים הלבנים בעור בשר האדם: הנגע הוא בעל משמעות רוחנית ואילו המחלה היא בעלת משמעות רפואית. יכול להיות כי מבחינה רפואית האדם טרם נרפא ואילו כאשר הוא מגיע לכהן זה קובע כי הסתיימה תקופת טומאתו וכך , לפחות מבחינת ההלכה, הוא יכול לחזור לביתו, אפילו אם הוא עוד חולה צרעת. וכן להיפך האדם יכול להירפא מבחינה רפואית והוא ממשיך להיות נגוע הצרעת.

הצרעת בהלכה

בימים עברו, לאחר שבני ישראל קיבלו עליהם את המצוות במעמד הר סיני ובעת היות בית המקדש על מכונו, אם אדם היה רואה בעור בשרו או בבגדו או בקירות ביתו, כתמים לבנים בדרגות שונות ,היה עליו לבוא אל הכהן והוא היה מאבחן האם הכתמים הלבנים מעידים על היות האדם, ברכושו או ביתו נגוע בצרעת.

במשנה דנים בנגע הצרעת בסדר טהרות מסכת נגעים בדלקמן:

מראות נגעים, שניים שהן ארבעה: בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד ההיכל; והשאת כקרום ביצה, שנייה לה כצמר לבן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, שאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה.

הסברים:

• בהרת : עזה כשלג - שהיא לבנה ביותר, שאין בלובן למעלה הימנה.
  
• שנייה לה - סיד ההיכל: לבנה כסיד הלבן שבקירות ההיכל ( בבית המקדש)- שמלבנים אותו בכל שנה קודם הפסח.
  
• השאת : קרום ביצה - לבן כקרום הביצה שתחת קליפתה. ( כלומר מדובר בקרום העוטף את החלבון}.
  
• שנייה לה: כצמר הלבן - לבנה כצמר נקי של כבש בן יומי.
  

ספר החינוך סעיף קס"ט מגדיר את המופעים של הצרעת הרוחנית בצורה הבאה: ארבעת מראות לֹ‏בֶ‏ן של הצרעת הן בעור בשר האדם. השתים הן אבות והן שאֵת ובהרת ושתים הן תולדות להן, כלומר למטה מהלובן. וכך הן מוגדרות: שאת - צמר לבן נקי, בהרת - שלג. התולדות הן : סיד ההיכל - תולדת הבהרת וקרום הביצה - תולדת השאת. הכהן הוא הקובע מתי הגיע הזמן להכריז על הסרת נגע הצרעת. והיה והנגע הוסר יש להקריב קורבן ועל האדם לטבול במים, כמקובל.

כאמור, האבחנה האם האדם, הבגד או הבית מצורעים נעשית על ידי הכהן. האבחנה באדם נקבעה בדרך הבאה:

	א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ב אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ.
– ויקרא, י"ג, א'-ג'

סוגי הצרעת הם: שאת, ספחת ובהרת. וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם:

	הכל מטמאין בנגעים, אפילו קטן בן יומו והעבדים, אבל לא גוי ולא גר תושב. והכל כשרין לראות את הנגעים וכל הנגעים אדם רואה אותם חוץ מנגעי עצמו.
– רמב"ם, הלכות טומאת צרעת, פרק כ"ז

והיה ונגע באדם נגע צרעת הוא נדרש לשבת בדד מחוץ למחנה: במדבר סיני, מחוץ לשלושת המחנות: מחנה כהונה, מחנה לווייה ומחנה ישראל, כמו שאירע למרים הנביאה, אחרי שדיברה לשון הרע על משה רבינו. ובארץ ישראל, בערים המוקפות חומה, היתה קיימת מצוות משלוח המצורע מחוץ לעיר.

לתופעת נגע הצרעת יש משמעות רוחנית וכך נאמר בספר דברים:

	השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלווים
– דברים, כ"ז, ח'

הנגע המתואר במקרא הוא למעשה פגיעה בקשר בין האדם והחברה. בגמרא, מסכת ערכין ט"ו, ב, נאמר:

	אמר ריש לקיש: מאי דכתיב " זאת תהיה תורת המצורע"? זו תהיה תורתו של מוציא שם רע.

חשיבותו של הנושא מתבטא בכך שפרשה במיקרא, בספר ויקרא, קרויה בשם: פרשת מצורע. להלן תובהר המשמעות ההלכתית של נגע הצרעת ויוצגו שלושה מקרים של הופעת הנגע במקרא: מרים הנביאה, מצורעי השומרון והמלך עוזיהו.

הלכה זו אינה נוהגת בזמן הזה.

מרים הנביאה

מרים הנביאה נענשה על שדיברה סרה במשה אחיה, משה רבינו. היא לקתה בצרעת. המקרא מספר:

	א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה--הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, יְהוָה.
– במדבר, י"ב, א'-ג')

העם - והתורה מדגישה עובדה זאת - מפגין נאמנות למנהיגה הדגולה, מרים הנביאה, ואינו מתקדם בהליכה במדבר, עד שמרים תוכל אף היא להמשיך בדרכה.

	טו וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם. טז וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם, מֵחֲצֵרוֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּמִדְבַּר פָּארָן.
– במדבר, י"ב, ט"ו-ט"ז

מצורעי שומרון

האבחנה בין המובן הרפואי לבין המובן ההלכתי, נמצאו לה סימוכים מהמסופר בספר מלכים. יתכן כי דוקא במקרה שומרון מדובר במצורעים במובן הרפואי ולא במובן ההלכתי. בעת המצור על העיר שומרון אנו קוראים:

	ג וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים, פֶּתַח הַשָּׁעַר; וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה, עַד-מָתְנוּ. ד אִם-אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה, וָמָתְנוּ; וְעַתָּה, לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם--אִם-יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה, וְאִם-יְמִיתֻנוּ, וָמָתְנוּ...
– מלכים ב', ז', ג'-ד'

. על המצורע נקבע במפורש:

	"כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"
– ויקרא, י"ג, מ"ו

רבי יהונתן אייבשיץ אומר : "מכיוון שעל המצורע לשבת בדד כיצד דיברו המצורעים זה עם זה ?" הוא ממשיך: " על כרחך שלא היו מצורעים במובן ההלכתי אלה במובן הרפואי". עולה השאלה, האם היו בשומרון כהנים בני אהרן. ואם כן ספק אם היה להם אפר פרה אדומה ולכן קשה לקבוע האם הצרעת שבאה עליהם היא נגע או מחלה, שכן באופן הביטוי החיצוני אין הבדל ביניהם. כמו כן, סביר להניח כי הכהנים לא יכלו בשומרון לבצע את האבחנה המקובלת בין הנגע לבין המחלה.

בהקשר זה נביא את דעתו של הרמב"ם. לדבריו, מכל עיר המוקפת חומה, גם שלא מימות יהושע בן נון, על המצורעים להשתלח הימנה.ברם, רוב הראשונים נוקטים כי המדובר דווקא בערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון. לדעת עקיבא איגר, נראה כי עמרי לא בנה את שומרון אלא חיזקה וביססה והיתה לה כבר חומה בעבר. בעל "ערוך לנר" טוען כי נאמר כי "עמרי הוסיף כרך בארץ ישראל". ולכן, אי אפשר לומר כי העיר מוקפת חומה מימים ימימה! לדעתו ולדעת בעל ה"אור שמח", מלכי ישראל שמלכו בשומרון חפצו להעניק לה מעמד זהה לירושלים בה מלכו מלכי יהודה- ולפי כך נהגו בה קדושה ושלחו את המצורעים מחוץ לעיר, גם אם לא ניתן היה לקבוע כי הם לקו בנגע הצרעת. בדרשת יום העצמאות מנסה הרב קלמן ב. בר לתת לסיפור המצורעים אספקט אקטואלי של ימינו ואומר:

	"בעת אשר הקמנו בעז"ה את מדינתינו אחר אלפיים שנות גלות היו שטענו, כי לא יתכן שמדינה זו היא "כסא ה' בעולם" שכן מי שבישר והקים אותה היו אנשים מצורעים ברוחניות, אנשים שלא שמרו תורה ומצוות. ולהם אף אנו נאמר, כדבר הנביא אל המלך, אין אנו רשאים להכתיב לבורא היאך דרכה של הגאולה להיות. ומה נאוו דברי המשוררת רחל, אשר בשירתה יום בשורה היא חורזת את הרעיון:"

	בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר; אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה. לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר. כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ, וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא. אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא. הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר, וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל – אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.
– "יום בשורה" - רחל

עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ

עזיהו המלך מבקש להקטיר קטורת בבית המקדש, תפקיד השמור לכהנים. הכהנים נכנסים אחריו ומנסים למנוע ממנו להקטיר את הקטורת. המלך ממשיך במעשיהו, לוקה בצרעת במצחו ונשאר מצורע עד יום מותו.

	טז וּכְחֶזְקָתוֹ, גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל, בַּיהוָה אֱלֹהָיו; וַיָּבֹא אֶל-הֵיכַל יְהוָה, לְהַקְטִיר עַל-מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. יז וַיָּבֹא אַחֲרָיו, עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן; וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַיהוָה, שְׁמוֹנִים--בְּנֵי-חָיִל. יח וַיַּעַמְדוּ עַל-עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַיהוָה--כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי-אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים, לְהַקְטִיר: צֵא מִן-הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ, וְלֹא-לְךָ לְכָבוֹד מֵיְהוָה אֱלֹהִים. יט וַיִּזְעַף, עֻזִּיָּהוּ, וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת, לְהַקְטִיר; וּבְזַעְפּוֹ עִם-הַכֹּהֲנִים, וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יְהוָה, מֵעַל, לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. כ וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל-הַכֹּהֲנִים, וְהִנֵּה-הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ, וַיַּבְהִלוּהוּ, מִשָּׁם; וְגַם-הוּא נִדְחַף לָצֵאת, כִּי נִגְּעוֹ יְהוָה. כא וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד-יוֹם מוֹתוֹ, וַיֵּשֶׁב בֵּית החפשות (הַחָפְשִׁית) מְצֹרָע--כִּי נִגְזַר, מִבֵּית יְהוָה; וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל-בֵּית הַמֶּלֶךְ, שׁוֹפֵט אֶת-עַם הָאָרֶץ.
– דברי הימים ב', כ"ו, ט"ז - כ"א

. המלך נשאר סגור בבית ( המכונה - בלשון סגי נהור - בֵּית החפשות (הַחָפְשִׁית) ) , בודד, סגור כפי שמביא תרגום יונתן, בספר מלכים, בקטע המקביל. לכן גם השליטה בפועל עוברת לבנו יותם, אשר יכל לבוא במגע עם עם הארץ.

המשיח כמצורע

נגע הצרעת כבשורה לעתיד לבוא מתבטא גם בסוגיה המוזרה שהמשיח עצמו הוא מצורע ויושב בשערי רומי, כמו שכתוב במסכת סנהדרין, צ"ח, עמוד ב':

	מה שמו ( של המשיח) רבנן אמרי חיוורא דבי רבי שמו, שנאמר "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. ( ישעיהו, פרק נ"ג, פסוק ד')"

חיוורא, לבן, בתרגום מצורע.

וממשיכה הגמרא לספר: רבי יהושע בן לוי ... פגש את אליהו על פתח מערת רבי שמעון בר יוחאי, ושוב שאלו מתי יבוא המשיח. הפעם ענה לו אליהו: לך שאל אותו בעצמו! הנה הוא יושב על פתח העיר רומי.

ומה הוא עושה שם : המשיח מחליף תחבושות למצורעים בשערי רומי. חז"ל אומרים: " על אליהו הנביא ודבריו אודות הגאולה העתידה, כי המשיח יושב בין עניים וחולים בשערי רומי. הם חובשים את כל פצעיהם בבת אחת, אך המשיח "שרי חד ואסיר חד", חובש את פצעיו אחד אחד, כל פצע בתחבושת אחרת. (סנהדרין צ"ח).

במובן מופשט יותר, אם נגע הצרעת מצביע על מתח שבין אישיותו הפנימית של האדם וחיצוניותו החברתית, ניתן להבין שהמשיח יהיה האדם שיחווה ויפנים באמת את המתח הזה ועל ידי סיבלו וניסיונו יפתור אותו.

לשפוך רוח טובה מאת: הרב יצחק חי זאגא

(מעלון פרשת השבוע - בית הרב קוק)

בפרשות תזריע מצורע, אנו לומדים על נגעי הצרעת. יש כל מיני בעיות רפואיות, ד' יצילנו, אז מדוע דוקא הצרעת מקבלת פירוט והדגשה? יתירה מכך, אם נשים לב, התורה אינה מתייחסת לצרעת כבעיה רפואית גרידא, אלא כתקלה רוחנית. אמנם לכל בעיה רפואית יש גם שורשים רוחניים נסתרים, אבל כאשר מדובר בצרעת, הענין הרוחני כה משמעותי, עד כי זה הופך לסוגיה של טומאה וטהרה. מה הענין בצרעת? כתב מרן הראי"ה קוק, בקובץ ג' פיסקה רנו', 'הולכת היא שפעתה של הנשמה העליונה.. ומתגברת בחיים, בחיי הרוח ובחיי הנפש והבשר.. כשהדיבור הרע פרץ גבוליו, כשכח הזוהמא הבשרית והצד העכור שבחיי הרוח, שלח את ארסו והרחיב את ענפיו, אין השפעתה של הנשמה העליונה מתגלה, ושמירת החן והתמימות של הדר החיים מסתלקת, ותכונות של חשכת פנים, של כיעורים, אפילו גופניים, באה ומתגלה. אלה הם תולדות הנגעים, המאלמים את הנשמה ומונעים ממנה את כח השפעתה..'. צרעת היא תוצאה של פגיעה בצינורות השפע הרוחניים, שבמרכזם עומד הפה היהודי. השפע הלבנוני האינסופי, מבקש לרדת למציאות הארצית, על ידי 'תולעת יעקב' (ישעיהו מא'), ש'כוחה בפיה' (רש"י שם), ולהסב עונג רוחני לאדם. אך הוא בעוונותיו, בדיבורו הרע הפורץ את גבולות הטבעיות הבריאה של החיים, והופך את הענג לנגע, רח"ל.

כפי שניכר מהמשך דבריו של הרב, אין הכונה אך ורק לדיבור במובן הנעת הפה, אלא דיבור במובן דברות והנהגת הדור, שכשהיא מנותקת מדבר ד', מביאה היא תוצאה הפוכה. וכפי שכתב שם הרב, 'העולם הרוס הוא ושבור, הולכי דרכי תוהו מתרבים, וגופים מתדלדלים ונשמות נאבדות, דורות מתרסקים בלחץ החיים המזוהמים והעולם נחשך, והנשמה דופקת על הלבבות המסוגלים - שפכו רוח, דברו צדק. ואיזה כח חוזר ממפלי הגויה, משאון חיי השוק בא וטופח על הפה, סוגר את הצינור המלולי, והרוח ההולך להחיות, נעצר.. וזיו החיים מסתלק, וההוד נהפך לדוה וכל פנים לירקון. וזוהי ג"כ סבת הנגעים..'. ומוסיף שם הרב, שאף שכיום אין התגלות של נגעי הצרעת, הצדיקים 'פקוחי העיניים', יודעים לראות שהמצב הוא "צרעתי", צרות והחשכה של ההתגלות הרוחנית, הטובה והמיטיבה והמענגת. ומה הפתרון? להילחם על הדיבור החיובי, על הדברות הטובה, לשפוך רוח טובה בכל מקום, מכל הלב, ובכל עוצמת החכמה הרוחנית והמעשית. לדבר צדק, להנהיג צדק, הבא ממקור הנשמה האלוקית הקדושה של כנסת ישראל, לרפא את הנגע, ולהשיב את העונג. את ההתענגות על ד'.

מתוך עלון "הסוד שיח"

קישורים חיצוניים

• פרופ שאול רגב, על נגע הצרעת, דפים לפרשת השבוע, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ה
• פרופ מישל רבה, פרשת השבוע תזריע-מצורע, עוז ושלום, תשנ"ט
• הרב יונתן גרוסמן, פרשת השבוע: פרשת תזריע, נגע הצרעת, ישיבת אור עציון בית המדרש האלקטרוני