Family Wiki
Advertisement
המפה נטענת...

הנוכחות היהודית

בימי הביניים התקיימה נוכחות יהודית בהר ציון במשך יותר מ-250 שנה. תחילתה בשנת 1236, לפי מכתב שנמצא ב"גניזה הקהירית", לפיו סוחר יהודי ממצרים ניהל משא ומתן עם מושל העיר לחידוש הישוב היהודי בה. הסוחר השיג היתר ליהודים לעלות לרגל לירושלים ולצבע יהודי בשם "ברוך הטוב והמטיב" - לגור בה.

הרמב"ן היה בשנת 1267 בירושלים. הוא על בית הכנסת, אשר לפי השערה היה על ההר, הוא כתב את התאור הבא: "ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו (עשינו) אותו לבית הכנסת". אמנם התאור מיוחס לבית הכנסת הרמב"ן - המוכר בתוך העיר העתיקה, אך הסברה אומרת כי זהו זיהוי מאוחר, מהמאה ה-19. בנוסף לכל כי לתאור זה עונים מבנים נוספים בעיר.

על קיומה של השכונה יש עדויות גם מראשית המאה ה-14 מפי רבי אשתורי הפרחי ויעקוב (יקופו) מהעיר ורונה.

קיצה של השכונה בא כאשר הסולטן הממלוכי אל-מלכ אל-אשרף סייף א-דין


הגניזה הקהירית[]

תעודות שנמצאו בגניזה הקהירית מסייעות בקביעת מועד חידוש ההתיישבות היהודית בירושלים לאחר חיסולה בעקבות הכיבוש הצלבני משנת 1187.

בשנת 1219 הסולטאן האיובי כבש את ירושלים. הוא מצא בעיר קהילה יהודית קטנה. היא תוארה על-ידי המשורר יהודה אלחריזי, אשר בקר בעיר. קיומה מתועד גם במסמכים שנמצאו בתעודות מהגניזה הקהירית, שעיקרן בקשות ארגון התמיכה ביהודי ירושלים. מיקומה של השכונה היהודית באותה תקופה לא ידוע. הנוכחות היהודית הסתיימה בשנת 1229, כאשר העיר שבה לשליטה הצלבנית.

חודש וחצי, לאחר הכיבוש הצלבני, העידו תושבי ירושלים לשעבר בבית דינו של אברהם הנגיד בקהיר על שני חברי הקהילה כי בירושלים הם "עלו לתורה בשבת וימים טובין ובחול" - דהיינו היה בית כנסת בעיר באותה תקופה.

בשנת 1236, עדיין תחת שלטון הצלבנים, חודשה הנוכחות היהודית בירושלים. ההיסטוריון אלחנן ריינר סבור כי היהודים התגוררו כבר אז בהר-ציון. משפחת הצבעים לא הייתה חייבת לבחור מקום מגורים בירושלים במקום בו גרו היהודים בעבר, שהרי הצלבנים כבשו את העיר ושרפו את השכונה היהודית של אז‏‏[1].

ולכן, אם ההתיישבות היהודית בעיר החלה בשנת 1236, אין סיבה להניח כי היה נתק ברצף ההתיישבות היהודית החדשה עד שנת 1309, "מסתבר על כן שמקומה של השכונה היהודית ... היה בהר ציון"

ה"צבעים" גם מוזכרים בתאור ביקורו של הרמב"ן בירושלים בשנת 1267. אפשר להניח שהם היו פליטי הכובש המונגולי גזאן בשנת 1299. הם ישבו בירושלים גם קודם לכם, נסו לשכם עם ספרי התורה וחזרו לעיר, כפי שהרמב"ן כתב.

דעת רבי אשתורי הפרחי[]

רבי אשתורי הפרחי הגיע לארץ ישראל והיה בירושלים בשנת 1309. הוא מתאר את הנוכחות היהודית בירושלים אגב דיונו בהלכות פדיון פֵּ‏‏‏רוֹ‏ת מעשר שני ונטע רבעי.‏‏[2]. לפי ההלכה, המפריש פרות אלו בירושלים צריך להוציא אותן מהעיר ולאבדם מחוצה לה. פרחי קובע שהיות ו"ציון" ו"ירושלים" אינם אותו מקום, אין על תושבי ירושלים לטרוח בחובת הוצאת הפרות, די יהיה בהוצאתם מחוץ לירושלים היום העיר העתיקה.

הוא מנמק זאת במובאות מהמקרא, מספר מלכים ומספר דברי הימים ‏‏[3] . מסקנתו היא כי מדובר בשני מקומות שונים וכך הוא כתב : "האהל הוא בציון, והנך רואה, כי עוד היום (במאה ה-14)), האהל הזה קיים כבתחילת הוויתו, והיא בכיפה כנגד הר המוריה לדרום והכל קורים היכל דוד".

אחרי שהוא מגדיר את מיקום "היכל דוד" הוא ממשיך בתאור ומגיע לשכונת היהודים ובית הכנסת. היכל דוד הוא במקומו של האהל שהציב דוד המלך כאשר הביא אותו מבית אדום הגיתי, כפי שמובא במקרא:" וְהָיָה אֲרוֹן ה', בָּא עִיר דָּוִד... וַיָּבִאוּ אֶת-אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ, בְּתוֹךְ הָאֹהֶל, אֲשֶׁר נָטָה-לוֹ דָּוִד" ‏‏[4]. מקומו של ה"אוהל" שהיה ל"היכל" הוא ב"ציון", מדרום לשכונה היהודית ולבית הכנסת שלה.. המבנה מכוסה בכיפה ופונה צפונה כלפי הר הבית.

יעקוב מוורונה[]

יעקב מוורונה היה נזיר ועולה רגל איטלקי שהגיע לארץ הקודש בשנת 1335. הוא מספר על ביקורו בבית כייפא בהר ציון. וכך הוא מתאר את מה שראו עינו: "ברדתך מהר ציון (חדר הסעודה האחרונה), כשני מטווחי אבן (כששים מטר), בכיוון כנסיית הקבר (צפונה), מול המקום בו גרים היהודים נמצא בית כייפא"‏‏[5]. אלחנן ריינר במאמרו מעריך כי מדובר בדרך ההולכת על גב הר ציון מדרום לצפון. כאשר התייר מבקש לציין מבנים בולטים בשטח, הוא כותב על שכונת היהודים. יוצא כי השכונה היהודית הייתה עשרות מטרים צפונה מ"חדר הסעודה האחרונה" - היום המבנה של קבר דוד המלך.

מיקום בית הכנסת בהר ציון[]

ההיסטוריון אלחנן ריינר סבור כי בית הכנסת שעליו מספר הרמב"ן לא היה בית כנסת קדום שיהודי ירושלים חזרו אליו, אלא בית כנסת שהוכשר לתפילה במהלך ביקורו, ואשר נועד להחליף את מקום התפילה הקודם בביתם של האחים הצבעים. הצורך במבנה לבית הכנסת לא נבע מגודל הישוב היהודי בירושלים. באגרת הרמב"ן מיום י"א תשרי שנת ה"א כ"ח הוא מעיד על רכישתו, שיפוצו והכנתו של בית הכנסת במהלך חודש אלול ה'א כ"ז לקראת בואם של עולי הרגל "מדמשק וצובא וארץ מצרים וכל גלילות הארץ לראות את בית המקדש ולבכות עליו".

מקומו של בית הכנסת לא היה ידוע. המסורות המזהות אותו בתחומי הרובע היהודי - בית הכנסת הרמב"ן של היום - אינן קודמות מהמאה ה-16 והידוע שבהן מצוטטת בספרו של יהוסף שוורץ - תבואות הארץ שנדפס בירושלים בשנת תרכ"ה (1865).

ריינר הגיע למסקנה כי השכונה היהודית במרכז העיר העתיקה היא רק מראשית המאה ה-15 . ולכן בית הכנסת המתואר על-ידי הרמב"ן היה סמוך להר ציון, שבו הייתה השכונה היהודית לאחר התקופה הצלבנית. אשר לתאורו, על מבנה עם כיפה ועמודים, הרי מיקומו לא מתואר וסביר להניח כי היה במקום בו הייתה הקהילה היהודית - בהר ציון.

סופה של השכונה[]

גוהן פולונר, נוסע אנגלי שבקר בארץ ישראל בשנת 1421 כתב כי במרחק 76 צעדים ל"שער רחוב היהודים" ( הוא שער ציון) נמצא "רחוב בית הכנסת של היהודים" - כוונתו לרחוב היהודים בהווה הנמשך מדרום לצפון לכיוון השווקים. זה המקור הראשון המתאר את שכונת היהודים החדשה בתוך העיר העתיקה. קיימת עדות של השייח' מחמד אבן עביה ‏‏[6] לפיה בשנת 1474 נהרס בית הכנסת שהיה בעיר, בטענה שהוא "חדש", "עד שחזרו ולקחו להם בית כנסת מחוץ לעיר" - דהיינו חזרו לבית הכנסת בהר-ציון. זאת למעשה הטענה נגד בית הכנסת הנוכחי של הרמב"ן. בדיון שנערך במאה ה-15 הועלתה הטענה שהוא "חדש" - מכאן גם תמיכה בטענה שהוא לא בית הכנסת הקדום.

סיור בבית העלמין סמבוסקי בהר ציון[]

ס.jpg

ביום חמישי ז' אדר ב' תשע"ו - סיור בבית העלמין סמבוסקי בהר ציון (17.3.16) בשעות 10:00-13:30

הסיור בהדרכת ראשית ירושלים - המרכז לסיורים ולימודי ירושלים.

יום סיור וחסד לכבודם של עניי ירושלים- ז' באדר ב' תשע"ו למרגלות קבר דוד שבהר ציון - שוכן נטוש בית הקברות היהודי סמבוסקי. במשך למעלה ממאתיים שנה, נקברו עניי ירושלים בבית הקברות סמבוסקי. תהלוכות גניזה מפוארות ירדו אל בית הקברות ובו נגנזו ספרי התורה היקרים של העיר העתיקה. לאחר מלחמת השחרור נותר בית הקברות בשטח ההפקר. מאז ועד היום השתנו פני בית הקברות, מצבותיו נופצו ונהרסו ובור הגניזה הגדול חולל. שמות יהודי בית הקברות נמחו מעל המצבות ורובם ככולם הפכו לאלמונים.

יום ז' באדר, יום פטירת משה רבנו ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע הוא יום בו נהגו אנשי חברה קדישא לצום ולבקש מחילה מהנפטרים על שלא נהגו בהם בכבוד.

השנה נצא להשיב את כבודם של עניי ירושלים נצא למורדות הר ציון לסיור ושיקום פני המקום

כתבתו של גורן[]

facebook

76650785 727849194400682 5185846978952560640 n.jpg
75594476 727849201067348 5982869514679746560 n.jpg

סמבוסק הוא מאפה בצק פופולרי הממולא בחומוס, בשר או בגבינות, ומוגש בתחילת הארוחה כמתאבן. מקור המילה "סמבוסק" בפרסית. בטורקיה ובאסיה התיכונה קוראים לכיסן "סַמְסָה", באתיופיה – "סמבוסה" ובהודו – "סַמוֹסָה"....בירושלים יש לנו "סמבוסק" מסוג אחר ועמו נערוך היכרות הפעם.

במורד הר ציון בואכה גיא בן הינום שוכן בית עלמין יהודי עתיק המכונה 'סמבוסקי'. באשר לשמו חלוקות הדעות, יש המניחים כי זהו שמה של משפחה, שנהגה לקבור את מתיה בשיפולי הר ציון. לפי סברה אחרת דבק בו הכינוי בשל מבנהו בצורת סהרון, המזכיר מאפה לעניים הקרוי 'סמבוסק'. בהסתמך על עדויות נוסעים ותיעוד מצבות עולה כי הקבורה בבית עלמין זה החלה לכל הפחות במחצית הראשונה של המאה השבע-עשרה. בית העלמין שימש לקבורת יהודי ירושלים העניים, שידם קצרה מלקבור את מתיהם בהר הזיתים.

בשלהי התקופה העות'מאנית נהגה העדה הספרדית בירושלים להטמין גניזה של ספרי קודש ותשמישי קדושה באחת המערות בבית העלמין במחזוריות של שבע שנים. בשל הגידול הניכר באוכלוסיית יהודי העיר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, נערך הטקס אחת לשלוש שנים או כאשר עלה על גדותיו חדר הגניזה המיוחד בבית הכנסת האיסטנבולי בעיר העתיקה. ברחבי ירושלים התפרסם מועד הוצאת הגניזה, שהפך ליום חג בהשתתפות יהודי העיר, פרנסיה ורבניה. בתהלוכה מיוחדת נישאה הגניזה במסלול קבוע, שהחל ברחבת בית הכנסת האיסטנבולי, עבר בשער ציון והמשיך אל עמק קדרון, שם נטמנה במערה בקצה בית העלמין סמבוסקי למרגלות הר ציון, כמתואר בעיתונות הירושלמית:

...בחוצות ירושלים נשמע קול תשואת השמחה ומצהלות תרועת הששון...תחת פרוכת משי מרוקמת בחוטי זהב מתוחה כאוהל הובילו נכבדי העדה ספר תורת ה' קרועה, והושמה בתוך כלי חרס, לקבורה, ואחריה נשאו שלשים וששה שקים גדולים מלאים ספרי קדש קרועים לגנזם בחיק האדמה. גאון עוזינו הרב הראשון לציון הי"ו וחכמי ורבני ירושלים הלכו לפניהם ונרות דולקות בידם, והמון אדם רב מאחריהם פצחו ברנה וישירו שירי ציון בחצוצרות וכלי זמר, ומנגנים בצלצלים בתופים, בחלילים ובפעמונים, וככה התנהלו לאט עד בואם אל שער העיר [שער ציון]...משם הלכו הלאה בקול המון חוגג עד עמק יהושפט [עמק קדרון], ובקבר גדול אשר כרו לרגלי הר ציון הטמינום ויכסום בעפר.

בתקופת המנדט הוזנח בית העלמין. בקיץ תש"ג (13.7.1943) הוטמנו בו אבנים שנשרו מהכותל המערבי במהלך התיקונים בנדבכיו העליונים שערכה בו הממשלה הבריטית. אולם ב-כ"ב בכסלו תש"ו (27.11.1945) הופסקה הקבורה בו. לאחר מכן התדרדר מצבו הפיזי, מצבותיו נהרסו ונבזזו בידי שכניו הערבים והוא נותר פרוץ מכל עבר עד לשנים האחרונות, שבהן הוחל בפעולות לגידורו ושיקומו. אם כן תם, אך לא נשלם הסמבוסק...


מוקדש לעמיתי ורעי דורון הרצוג ז"ל, שחקר וכתב עליו את ספרו: סמבוסקי - סיפורו של בית העלמין היהודי בהר ציון. ירושלים 2011.

לקריאה נוספת[]

  • אלחנן ריינר, "ואיך? שהרי ירושלים לחוד וציון לחוד! - (השכונה היהודית בירושלים לאחר התקופה הצלבנית)", (בתוך) "נוף מולדתו", יוסי בן-ארצי, ישראל ברטל ואלחנן ריינר (עורכים), הוצאת מאגנס, ירושלים תש"ס עמ' 277

הערות שוליים[]

  1. ‏במקום של הרובע המוסלמי בימינו‏
  2. ‏כפתור ופרח לאשתורי הפרחי, מהדורת א.מ. לונץ, ירושלים תרנ"ט עמ' תקנ"ט תק"ט, מצוטט במאמרו של ריינר‏
  3. ‏"אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה--יְרוּשָׁלִָם: לְהַעֲלוֹת אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה', מֵעִיר דָּוִד--הִיא צִיּוֹן (ספר מלכים, א',ח',א') ו "וַיָּבִיאוּ, אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹקים, וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה-לוֹ דָּוִיד..." (ספר דברי הימים, א, ט"ו, א,)‏
  4. ‏ספר שמואל ב',ו', ט"ז-י"ז‏
  5. ‏הערות בסוגריים מצוטטות מהמאמר של אלחנן ריינר‏
  6. ‏מאמרו של ש"ד גויטיין ב"ציון" י"ג-יד" תש"ח- תש"ט‏
Advertisement