Family Wiki
Advertisement

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

May be nurit

אולי נורית צולם בקדומים פברואר 2012

נורית (שם מדעי: Ranunculus) היא סוג של צמחים במשפחת הנוריתיים המונה מעל 400 מינים ונפוץ בכל היבשות. רוב מיני נורית הם רב-שנתיים, בעלי פרחים אדומים, צהובים או לבנים. כל המינים בעלי טעם חריף ורעילים מאוד לצאן ולאדם כשהם טריים. עם זאת, הרעל מתפרק בייבוש ולכן מספוא שהוכן מן הצמחים אינו רעיל. מינים אחדים משמשים כצמחי נוי, ואחרים ברפואה עממית.

הנורית פורחת בחדשי האביב, סוף פברואר עד סוף מרץ. ניתן לזהותה לפי ברק עלי הכותרת שלה ולפי עלי הגביע הצמודים אליהם.

שם הפרח

מקור שם הפרח מערבית, נוּ‏ר בערבית, אש.

לפי משפחת הראובני, שם הפרח הוא "ניצנים"‏‏[1]. הם פירשו את הפסוק משיר השירים (ב' י"ב): "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ" ניצנים משורש נ.צ.צ ואכן עלי הנורית מתאפיינים בכך שהם נוצצים והנוריות מסמלות את פריחת ראשית האביב. יתרה מזו שם הפרח בשומרית ואכדית נִיסוּ‏נֻ ומכאן גם שמו של חודש ניסן.


ההבדל בין הפרחים האדומים

מעט יחסית הם פרחים אדומים, ובולטים בהם הכלנית (כלנית מצויה), הנורית (נורית אסיה) והפרג (פרג אגסני). בגלל הדמיון בין הפרחים, ובפרט עקב הצבע האדום החזק שלהם, רבים מתבלבלים ביניהם

IsraelRedFlowers001

מימין לשמאל: כלנית מצויה, נורית אסיה, פרג אגסני צילם:MathKnight - הויקיפדיה העברית

  • הכלנית המצויה היא הראשונה לפרוח (מתחילה בסוף דצמבר או תחילת ינואר) ולה לפחות 5 עלי כותרת, עליהם יש בדרך כלל טבעת לבנה סביב בסיס האבקנים השחור. לכלנית אין עלי גביע, אך שושנת עלים נמצאת מספר סנטימטרים מתחת לפרח.
  • אחריה מבחינת סדר הפריחה באה הנורית אסיה. גם לנורית לפחות 5 עלי כותרת אדומים ואבקנים שחורים, אך לה יש עלי גביע ואין לה טבעת לבנה. בדרך כלל, עליה נוצצים יותר מזו של הכלנית ולעתים קרובות קרועים ובלויים יותר עקב פעילות החרקים האגרסיבית בתקופת פריחתה (סוף חודש פברואר ורוב חודש מרץ, תלוי במזג האוויר).
  • אחרון לפרוח הוא הפרג אגסני שיוצר גם הוא מרבדים אדומים באביב (חודשי מרץ, אפריל, מאי ולעתים תחילת יוני). הפרג שונה מהכלנית והנורית. יש לו רק 4 עלי כותרת ובבסיסם כתמים שחורים גדולים.

בפעילויות טבע לילדים נהוג להסביר הבדלים אלה באמצעות אגדה על שלוש נסיכות יפות שמגיעות לנשף וכולן לובשות שמלה אדומה. כל נסיכה נוקטת בטקטיקה שונה (צעיף לבן, נצנצים או עגילים שחורים) כדי להיבדל מרעותה.
(מה ויקיפדיה העברית)

מאת : אמוץ דפני

נורית אסיה דפני

צילום: נעם עביצל

נוּרִית אַסְיָה - בישראל גדלים כמה מיני צמחים הפורחים זה אחר זה באדום לוהט, החל מאמצע החורף ועד סוף האביב: כלנית מצויה, נורית אסיה, צבעוני ההרים, דמומית ארץ-ישראלית ומיני הפרג. בניגוד לכלנית ולפרג, לנורית עלי גביע מתחת לעלי הכותרת האדומים. צמחים אלו מצטיינים בפרחים גדולים ובאוכלוסיות צפופות הצובעות את השדות באדום שאי-אפשר להתעלם ממנו. כל המינים האלו מואבקים על ידי חיפושיות פרחים שעירות (וצבעוניות) האוכלות בפראות משפע האבקה, ורבות מהן נשארות ללינת לילה בפרח הנסגר והמגן עליהן.

הערבים קוראים לנורית בשם "פרח חודש ניסן". תחילת האביב מצוינת בשיר השירים בתיאור: "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" ( ב', י"ב). נגה הראובני קובע: "הניצנים הצוהלים באדום נוצץ. הלא הם הפרחים הידועים לנו מלשון התלמוד בשם "נוריות" − על שום אודם האש − הנור − אשר לעלי ניצתם". אחרים סבורים, "שהכוונה כנראה לפרחי השדה הגדולים ומנצנצים בגווניהם העזים, מהם יש לציין את הפרחים האדומים של הכלנית, הנורית, הפרג והצבעוני". אם נדייק מבחינה בוטנית, הרי הכלנית מתחילה לפרח בעיצומו של החורף והפרג בעיקר בסוף האביב ולפיכך נשארנו, לפי דעה זו, עם שני מועמדים, הנורית והצבעוני. לדעת הלשונאים אין קשר בין ניסן לניצן, על אף הקשר המפתה באמצעות הפרחים. הפירוש המילולי למילה ניצן, לפי המילון, הוא "קודקוד הצמיחה בגבעולי הצמחים בעלי הזרע", וזו הופעתה היחידה של מילה זו בתנ"ך.

שימוש

הקטע הבא לא נכלל בספר עקב מגבלת 200 המלים לכל צמח: נורית אסיה היא צמח רעל הנחשב כמרחיק מזיקים עקב רעילותו. בסוריה ובטורקיה נהגו לייבש את הצמח בין הדפים של כתבי היד והספרים כדי לשמור עליהם מפני מזיקים. במרוצת הדורות נחשב הצמח כשד המגן על הספרים, די היה לציין את שם הצמח-שד ((kabikaj בראש כתב היד ובסופו (הו הנורית הו הנורית!) כסגולה לשמור עליו הן מחרקים והן מפני בני אדם חמדניים.

מתוך: אמוץ דפני ונעם עביצל "מכותרת ועד צמרת- 200 מלים על 200 צמחים" הוצאת פרדס. חיפה לרכישה: contact@pardes.co.il על אודות הספר: http://www.pardes.co.il/…



הערות שוליים

  1. נגה הראובני, בסוד אילן ושיח, תל אביב, תשי"ז, עמוד 67‏.
Advertisement