ניצולים במחנה מטהאוזן, עם חיילי צבא ארצות הברית בעת השחרור, 1945
ניצולי השואה הם היהודים אשר שרדו את הרדיפות, הגירושים ורצח העם היהודי במלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים.
משלהי מלחמת העולם השנייה ועד שנות ה-60 נקלטו בישראל למעלה מחצי מיליון עולים מאירופה, מרביתם ניצולי השואה או ילדיהם.[1]
עדכון: האם חל שינוי ביחס לניצולי השואה[]
התפתחות יחסם של החברה והממסד בארץ לניצולי השואה 2014-1944, פרופ' דינה פורת
הרצאתה של פרופ' דינה פורת, "התפתחות יחסם של החברה והממסד בארץ לניצולי השואה 2014-1944", כחלק מהכנס “דן ידין עמו”: כנס בינלאומי לכבוד פרופסור דן מכמן. ההרצאה התקיימה בכ"א בכסלו תשע"ו, 3 בדצמבר 2015, באוניברסיטת בר-אילן.
במאי 1942 (הבסיס לדעה נוצר עוד לפני תום המלחמה) אליהו דובקין, ראש מחלקת העליה (לימים: מחותמי מגילת העצמאות) אמר בפורום של תנועת העבודה: אני מוצא חיץ ביני לבין העולים (גם ששת חברי שבאו עימי) , ולא רק אני. "ליבי מלא חרדה" הוא כתב בביקור בעתלית ב-1942. דובקין אמר את דבריו בישיבת מרכז מפא"י ב-2 במאי 1942, ואפשר למצוא את הפרוטוקול בארכיון מפלגת העבודה תיק 23/42. "הם אכולי דמורלזיציה, מוכנים לכל, לגזול, לגנוב, מוכנים לכל, מזל שהם מיעוט, רוחם נשבר עליהם... מהם פחות ואחרים יותר, יש לנו בעיה איך נגש אליהם...חובה להביאם... בכל מקום אחר יאבדו... מי ירצה אותם !!"
הדברים מובאים גם בקובץ של יד ושם מ-1991, שנקרא "שארית הפליטה, 1948-1944", במאמר שלי בקובץ דינה פורת
שארית הפליטה[]
שארית הפליטה הם היהודים ששרדו את השואה, המשטר והכיבוש של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. כך נקראים במחקר ההיסטורי ניצולי השואה בשנים הראשונות לאחר סיום המלחמה, שטרם מצאו מקום התיישבות קבע ונדדו באירופה או שוכנו במחנות העקורים.
ברחבי אירופה וצפון אפריקה נמצאו לאחר המלחמה מאות אלפי פליטים יהודים, שהצליחו לשרוד את החקיקה האנטישמית של הנאצים, מחנות ההשמדה והגטאות. חלקם הסתתרו במקומות מסתור ובבתי משפחות זרות או ניצלו על ידי חסידי אומות העולם. חלק מהניצולים, בעיקר מהולנד, בלגיה, צרפת והונגריה חזרו לארצותיהם. בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים שכונו "מחנות העקורים" וניסו לדאוג לצורכיהם, אך שאלת גורלם לאחר חשיפת היקף השמדת העם היהודי בשואה הפכה לאחד הנושאים שעלו למרכז דעת הקהל בעולם, ושולבה בדיון על גורלה המדיני של ארץ ישראל שהתנהל באותו זמן. בסופו של דבר, בתהליך הדרגתי, פורקו מחנות הפליטים עד תחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, ו-250 אלף היהודים ששכנו בהם מצאו מקלט במדינות שונות. למעלה ממחצית הפליטים (136 אלף) עלו לישראל, 80 אלף נוספים היגרו לארצות-הברית, והאחרים היגרו לקנדה ולמדינות שונות במרכז ובמערב אירופה ובשאר העולם.
התמודדות נפשית[]
התמודדות נפשית של הניצולים[]
ניצולי השואה סבלו משנות והמלחמה ולאחריה באופנים רבים ושונים, גופנית, נפשית ורוחנית. אולם היו הבדלים ניכרים בעצמת הפגיעה הטראומטית בקרב ניצולים שונים. לכל אחד ואחת מהם היו סגנונות התמודדות אישיים שונים עם אירועי מלחמת העולם השנייה, בעזרתם או בלעדיהם התמודדו עם המתרחש, וגם בהמשך חייהם אחריה. השואה לא ביטלה את ההבדלים האישיותיים של הניצולים, והתמודדות אתה לא הייתה זהה. תהליך החלמתם של הניצולים היה קשה בכל אתר או מדינה, שבהם החליטו לגור.
למרבית הניצולים הייתה פגיעה טראומטית חזקה במצבם הגופני והנפשי, שבחלקה נמשכה כל ימי חייהם. היא התבטאה בין היתר בזעזוע נפשי גדול שעברו, בתחושה שהיו ב"פלנטה אחרת" שאין באפשרותם לשתף אחרים בכך, שלא הצליחו לעבד תהליכי אבלות על יקיריהם שנרצחו מכיוון שהיו עסוקים באותו זמן בהישרדות, וגם בתחושה שהם זכו בחייהם על חשבון אחרים (בשאלה ששאלו את עצמם: "למה דווקא אני שרדתי ואחרים לא?"). תקופה נוראה זו חרתה בחלק מהניצולים צלקות גופניות, נפשיות, שאופיינו לאחר מכן על ידי חוקרים בשם תסמונת מחנות הריכוז. ולצד זאת, רבים מהניצולים גילו כוחות התמודדות טובים בהמשך חייהם, שיקמו את חייהם, עברו למקום חדש, הקימו משפחה ופיתחו קריירות מצליחות.
בישראל קיימת משנת 1987 עמותת "עמך" אשר מסייעת לניצולי שואה ובני משפחותיהם להתמודד עם בעיותיהם הנפשיות והחברתיות.
הדור השני לשואה[]
תבנית:הפניה לערך מורחב הדור השני לשואה, או הדור השני, הוא השם שבו מכונים בניהם ובנותיהם של ניצולי השואה, שנולדו לאחר השואה. אף שבני הדור השני לשואה לא חוו ישירות את מוראות השואה, הרי השפעת הטראומה שעברו הוריהם ניכרת בהם במידה זו או אחרת, וזוכה להתייחסות בישראל.
הדור השני לשואה העלה מספר שאלות מחקריות ראשוניות בפסיכולוגיה, בין הבולטות שבהן: האם טראומה נפשית שחווה הורה יכולה לעבור לילדיו אף שלא היו נוכחים בעת הטראומה, וכן מה ביטוייה הנפשיים של העברה זו של תחושת הטראומה לדור שני. דפוס תקשורת אותו זיהו הפסיכולוגים כמאפיין תקשורת בין הורים שחוו טראומה לבין ילדיהם כונה בשם "קשר השתיקה". אותו "קשר שתיקה" הוא ההסכמה שבשתיקה, במשפחות של ניצולי השואה, שלא לשוחח על הטראומה של ההורה ולנתקה מחיי היום-יום במשפחה. הצורך בקשר השתיקה נובע לא רק מהצורך של ההורים לשכוח ולהסתגל לחייהם לאחר הטראומה, אלא אף מאמונתם כי תאורי הזוועות שחוו בתקופת השואה עלולים לפגוע בהתפתחות הנפשית התקינה של הילד.
הניצולים בישראל[]
בחברה הישראלית[]
תבנית:הפניה לערך מורחב בישראל חיים כיום 193,000 ניצולי שואה
כמחצית או יותר מהלוחמים במלחמת העצמאות בכוחות ההגנה ובצה"ל היו ניצולי השואה, שגויסו תחת השם גח"ל. חלק גדול מהם נהרג בקרבות. ההיסטוריונית חנה יבלונקה מעריכה כי "כמחצית מהכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה", "ובהתאם לכך היה שיעורם בקרב הנופלים".[2][3]
במחקר שנעשה על ידי ג'ני ברודסקי ופרופ' סרג'ו דלה-פרגולה על ניצולי השואה בישראל, הם העריכו כי בשנת 2003 חיו בישראל 326,900 ניצולי שואה מאירופה, 102,700 ניצולים מאגן הים התיכון, וכן 14,600 ניצולים שנולדו בשנת 1945. בנוסף קיימים בישראל 118,000 ניצולי השואה שעלו מברית המועצות.[4]
על פי חנה יבלונקה, התבצע במדינת ישראל תהליך יוצא דופן, שהפך את ניצולי השואה מקבוצת מהגרים תלושה – לדור המייסדים, ומקבוצה דחויה בציבוריות הישראלית לקבוצה מבוקשת ונצרכת, בעלת תפקיד בעיצוב דמותה התרבותית של מדינת ישראל. ניצולי השואה מכונים בלשונה "הגירה מצולקת", ואולם בשל כישוריהם, השכלתם ומקצועם היוו "גל הגירה שכל קולט מתאווה לשכמותו".
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ניצולי השואה היו קבוצה דחויה ומושתקת בציבוריות הישראלית. אומנם החל משנות החמישים התבצעה חדירה והתבססות רבה של קבוצות הניצולים השונות אל כל תחום אפשרי בחברה הישראלית, הן ברמה הציבורית והן ברמה הפרטית, אולם הם עדיין נחשבו בישראל ליהודים הגלותיים ושפופי הקומה שהלכו אל מותם "כצאן לטבח", למול האתוס של הצבר הלוחם זקוף הקומה, והדגש בזיכרון השואה הושם על זכרם של מורדי הגטאות והלוחמים הפרטיזנים שהלכו בדרך ההתנגדות. גם מרבית הניצולים העדיפו לשתוק ולא לספר על מה שעבר עליהם. הם אצרו את הידע והתחושות בלבם, חלק גדול מהם העדיף שלא לספר על העבר, אם מתוך ניסיון להשתקם ואם כשנוכחו להיווכח שגילוייהם לא עניינו את הרבים, לא בישראל ולא בארצות אחרות, וכי אלה ממילא לא ישנו את מהלך הדברים בחברה.
רק בשנות השישים, בייחוד עם פתיחת משפט אייכמן, החלו הדברים להשתנות. לפי יבלונקה, משפט אייכמן "היה שיאו הדרמטי של תהליך הלגיטימציה שהחברה הישראלית נתנה לכל קבוצות הניצולים ולסיפורם של הניצולים כפרטים" ו"הניצולים הפכו לגשר חי בין הכאן לשם".
יישובים ושכונות בישראל הוקמו על ידי ניצולי השואה או למענם. הדוגמה הבולטת ביותר הוא קיבוץ לוחמי הגטאות בגליל המערבי שהוקם על ידי ניצולי שואה. בחלק מהמקרים בא שם היישוב או השכונה לרמוז על מקורם של התושבים. דוגמה לכך הם המושב אודים ושכונת גאולים ברמת השרון.
תמיכה כלכלית בניצולים בישראל[]
ב-1952 נחתם הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה המערבית, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מרק מערב גרמני כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה.
כדי לישם את מתן התגמולים על ידי ישראל לאזרחיה ניצולי השואה נחקקו בהמשך שני חוקים: ב-1954 נחקק חוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד-1954[5] וב-1957 נחקק חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957.[6] לצורך ביצוע החוקים הוקמה במשרד האוצר הלשכה לשיקום נכים (הפועלת כיום בשמה החדש: הרשות לזכויות ניצולי השואה).
בבחירות לכנסת הרביעית ב-1959, ובבחירות לכנסת החמישית ב-1961, התמודדה "רשימת הנכים ונפגעי השואה" - בראשות מרדכי הופמן כרשימה בלתי מפלגתית של נכים ונפגעי רדיפות הנאצים. הרשימה טענה נגד הסחבת ביישום חוק נכי רדיפות הנאצים, ולמען הבטחת פיצויים ותשלומים לקרבנות השואה. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה.
מקצת הניצולים נמצאו עם הזמן זכאים לתגמולים והטבות מכוח חוקים שחוקקה גרמניה המערבית לפיצוי נפגעי המשטר הנאצי, והם קיבלו ומקבלים אותם ישירות מידי שלטונות גרמניה.
ב-2007 פורסם דו"ח מבקר המדינה, שמצא ליקויים רבים בטיפול בישראל בניצולי השואה. הדו"ח קבע כי רבים מהם אינם זכאים לתגמולים מהמדינה, והצביע על כך שהיעדר הגדרה אחידה למושג "ניצול השואה" מנע מתן טיפול וסיוע לחלקם.
ב-2007 נחקק חוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007. בעקבות חקיקתו גדל ציבור הניצולים הזכאי לתגמולים והטבות (מעבר לאלו שהפכו לנכים בעקבות השואה). על פי נתוני הרשות לזכויות ניצולי השואה עמד (ב-2011) מספר הזכאים על כ-87,000 איש.
בעקבות דו"ח מבקר המדינה מ-2007 הוקמה ב-2008 ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר.
הוועדה המליצה בין השאר על הגדלת הקצבה של הניצולים המקבלים אותה ממדינת ישראל ביחס לזו המשולמת לחלק מן הניצולים על ידי ממשלת גרמניה. הוועדה גם מתחה ביקורת חריפה על עבודת הלשכה לשיקום נכים, וקבעה כי היא מכבידה על הניצולים ללא צורך.
בישראל פועלים הוסטלים לניצולי השואה, שבחלקם נתגלתה הזנחה[7], בביקורת שערך משרד הבריאות בשנת 2011. הפרטת ההוסטלים נתונה במחלוקת ציבורית.
מדו"ח שפורסם ב-2014[8] עולה שכרבע מניצולי השואה חיים מתחת לקו העוני, וכ-66% חיים מהכנסה של עד שליש מהשכר הממוצע במשק[9].
לקריאה נוספת[]
מקורות[]
- פרימו לוי, הזהו אדם, תל אביב : הוצאת עם עובד, תשמ"ח-1998.
- עליזה אורבך, ניצולים, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע 2010.
מחקרים[]
הקליטה בחברה הישראלית[]
- עדה שיין, שלמה בר גיל, וישבתם בטח : ניצולי השואה בהתיישבות העובדת, 1955-1945, ירושלים : הוצאת יד ושם, תש"ע 2010.
- נעימה ברזל, עד כלות ומנגד: המפגש בין מנהיגי מרד הגטאות לבין החברה הישראלית, ירושלים: הספרייה הציונית, תשנ"ח.[10]
- בלה גוטרמן, חנה יבלונקה, אבנר שלו (עורכים), אנחנו פה - ניצולי השואה במדינת ישראל, ירושלים : הוצאת יד ושם, 2008
- עירית עין טל-כהן, הפיצויים מגרמניה והשלכותיהם על תחושות הקורבנות של ניצולי השואה, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ז 2007.
יצירה שלהם ועליהם[]
- רונית פישר (עורכת), ממרחבי הזיכרון : יצירות בני הדור השני והשלישי של ניצולי השואה, בית לוחמי הגטאות, 2008.
- ליאת שטיר-לבני, דברים שרואים משם לא רואים מכאן : שואה, ניצולי שואה, שיקום וקליטה בראי הקולנוע והעיתונות של ארגונים ציוניים בארץ ישראל ובארצות הברית, 1948-1945, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 2005.
- נעמה שי"ק, בגוף ראשון, סרטי עדות של ניצולי שואה, יד ושם ירושלים, 59, סתיו תשע"א, 2010, עמ' 5-4.
- יהודית שון-דר, סגולות של זיכרון, 65 שנות יצירה של ניצולי השואה, יד ושם ירושלים, 57, אביב תש"ע, 2010, עמ' 7-6.
תודעה עצמית ובריאות הנפש[]
- אריה קיזל, נרטיב ניצולי השואה בישראל: תסביך השיח המשוסע, מעגלי נפש: רבעון לפסיכולוגיה, טיפול, טיפוח רגשי וחינוך יצירתי, 6, ספטמבר 2011, עמ' 54-60.
- י. דגני, "התקווה לאורך חייהם של ניצולי שואה", בתוך: מחקרים נרטיביים בחקר השואה, 1997.
- הלל קליין, "החיפוש אחר זהות ומשמעות בקרב ניצולי השואה", בתוך: העולם אחרי השואה, 1993.
- מיכה נוימן, השפעות נפשיות של השואה, בתוך: הנ"ל, אבנר אליצור, שמואל טיאנו, חנן מוניץ (עורכים), פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, תל אביב: הוצאת פפירוס, 1995, עמ' 220-215.
- עינת דוד, תחושת קוהרנטיות ובריאות בקרב ניצולי שואה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת חיפה, 2010.
חקיקה[]
- אורי ארזי (עורך), זכויות ניצולי השואה בישראל, עמותת "אביב לניצולי השואה", ירושלים : מרכז הארגונים של ניצולי השואה -הוועדה להסברה וקשרי חוץ, 2010.
קישורים חיצוניים[]
- מירי פרייליך (עורכת), הסנה שלא אוּכּל: ניצולי השואה במדינת ישראל, מכללת בית-ברל וקרן אברט, 2011
- חנה יבלונקה, ניצולי השואה בישראל – סיכומים ראשונים, אתר "יד ושם"
- יום עיון, ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה: דילמות ופתרונות, באתר הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה
- נצחיה יעקב, הקרב על הבית, באתר ישראל היום, 29 באפריל 2011
- כאן ביתי, ניצולי השואה בישראל, באתר יד ושם
- בחרנו בחיים: ניצולי השואה ומדינת ישראל, באתר יד ושם
- סרטי עדות של ניצולי שואה באתר משואה
- סרט עדות של ניצול שואה
- גואל פינטו, נחישות חמצמצה, באתר ynet, 30 באפריל 2008
הערות שוליים[]
- ↑ חנה יבלונקה, השואה בישראל – סיכומים ראשונים 16227, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- ↑ ראו: חנה יבלונקה, ניצולי השואה במלחמת העצמאות, אוניברסיטת בן-גוריון ויד ושם.
- ↑ יוסי מלמן, גם להם מגיע אגף הנצחה, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2007
- ↑ Jenny Brodsky and Sergio DellaPergola, Health Problems and Socioeconomic Neediness Among Jewish Shoah Survivors in Israel, Myers – JDC – Brookdale Institute and The A. Harman Institute of Contemporary Jewry, The Hebrew University of Jerusalem, April 20th 2005
- ↑ חוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד-1954, באתר "נבו"
- ↑ חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, באתר "נבו"
- ↑ הועתק מהויקיפדיה העברית ליאת שלזינגר, ניצולים באפלה, באתר nrg מעריב, 29 בינואר 2011
- ↑ הועתק מהויקיפדיה העברית דליה מזורי, ניצולי השואה ב-2014: 50 אלף חיים מתחת לקו העוני, באתר nrg מעריב, 23 באפריל 2014
- ↑ נתונים כלליים - שכר ממוצע], באתר המוסד לביטוח לאומי
- ↑ ביקורת: יהודית תידור באומל, המורדים שבתוכנו, קתדרה 94, דצמבר 1999, עמ' 181-177.
קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית