נעמי פרנקל ילידת ברלין נפטרה ב-20 נובמבר 2009 בגיל 91. לפני 27 שנה עברה מהפך אידיאולוגי ועזבה את קיבוץ בית אלפא לטובת קרית ארבע.
על נעמי פרנקל ז"ל[]
מאת אליקים העצני - ברשותו
הלכה מאתנו הסופרת נעמי פרנקל. בחייה חוותה, רשמה ותיארה את פרקי החיים של היישוב היהודי, ואחר כך המדינה היהודית, משנות השלושים של המאה שעברה ועד ימינו – שלושה דורות: מהפכים מדיניים, חברתיים ותרבותיים, שבכולם היתה במרכז ההווייה. ולא שנקלעה לתוכם בעל כורחה. במודע סגרה פרקים בחייה ופתחה חדשים, ובאף אחד מהם לא היתה רק מסתכלת פאסיבית מן הצד, אלא במרכז העניינים. ואת הכל רשמה והנציחה.
תולדות חייה[]
כילדה רכה, יתומה מאם, הגיעה לבדה בעליית הנוער, זמן קצר אחרי עליית היטלר לשלטון, מברלין לחוות הלימוד בירושלים. לימים, תיעדה באפוס רחב את חיי היהודים בגרמניה על רקע עליית הנאציזם, הרומן ההיסטורי הגדול "שאול ויוהנה". במשך שנים התוודעו הילדים לפרק הזה בתולדות ישראל בתסכיתי "קול ישראל" שהופקו עפ"י הספר הזה. הספר הזה הוא קלאסיקה, נכס תרבותי שתוקפו לא פג עד היום. בימים אלה מתרגמים אותו לאנגלית.
גם בקיבוץ היתה נעמי פרנקל פעילה במוסדות המרכזיים, ובין היתר של השומר הצעיר - מקורבת מאד לאדמו"ר שלהם, מאיר יערי. תחילה עברה מירושלים למשמר העמק ואח"כ לבית אלפא, שם התחתנה. בית אלפא היתה ממרכזי המרכסיזם הציוני ואת חוויית הקיבוץ בימים של ראשית המדינה הנציחה בספריה "דודי ורעי" ו"צמח בר". עד היום משמיעים את השיר "צמח בר", שצמח מתוך יצירתה. הקיבוץ וצה"ל היו באותם הזמנים שלובים יחד וגם בחייה התגשם השילוב הזה: מהקיבוץ הלכה לצה"ל, וזאת במודע. מפני שעם כל פעילותה בלב השמאל הקיצוני, ליבה לא היה שלם עם החשיבה הטוטאלית וההתנהגות הטוטליטארית. התנגדות רבה התנגד בעלה, ישראל רוזנצוייג ז"ל, מורה וסופר, שהיה אהבת חייה ונושא הערצתה, לכפייה האנטי דתית. יום הכיפורים, כך סיפרה, היה יום עבודה שדווקא בו קיימו מחאה אנטי-דתית, אך היא ובעלה הסתגרו בחדרם וקראו בחשאי את התפילות מן המחזור.
דומה שבכל חייה של נעמי, שלא היו קלים, המכה האישית הקשה ביותר היתה מות בעלה ישראל, כאב שליווה אותה כל חייה. על ידו ביקשה להיקבר.
מורשת צה"ל[]
משפחת הר-ציון אף היא מבית אלפא, ונעמי קיבלה על עצמה להעלות על הכתב את מעשי המופת של גיבור ישראל, מאיר הר-ציון, שנפצע אנושות, החלים, ובמצב של נכות קשה הקים חווה חקלאית לתפארת. "פרקי יומן" נקרא הספר, והוא מייצג את פעולות התגמול של שנות ה-50.
ראה זאת מפקד סיירת מטכ"ל וגייס את נעמי, כבר לא נערה צעירה, לשייטת 13 של חיל הים לרשום את הדיווחים הטריים מפי החיילים, מיד אחרי כל פעולה. במשך שנים תיעדה, לרוב בסיני, את חוד החנית של ההוויה הצה"לית. היא השתחררה, כבר אחר מלחמת יום הכיפורים, בדרגת רב-סרן. מה שראתה וחוותה במלחמה הזאת היה מן הטראומות הכי קשות של חייה. הרשמים והתובנות מן הזוועות קבעו בהמשך את מסלול חייה. הפרק הזה בחייה הסתיים, כאשר במקביל חלו שינויים מפליגים בראיית העם היהודי בישראל את עצמו ואת העולם, אף זאת כתוצאה מן הטראומה של יום הכיפורים.
כמה מאיתנו יודעים, למה בעצם ישראל שלאחר יום הכיפורים אינה המדינה שהיתה לפני כן, ואנחנו בעצמנו איננו עוד מה שהיינו? נעמי פרנקל ז'ל ידעה בדיוק מה קרה לנו, איך ולמה, את הגלויות ואת הנסתרות. במסגרת תפקידה הוטל עליה לרשום את "קיצור דיוני המטה" של חיל הים (בקיצור -"קד'ם מפקד") ואח"כ ערכה את הכתובים במשך שנה שלמה. פרטי המסכת הזאת הם סוד מדינה וסוד צבאי, ומי יודע אם זו אינה היצירה הספרותית הכי גדולה של הסופרת, שעוד יעברו שנים רבות עד שהציבור יוכל להעריכה. לפי תיאוריה של נעמי, לא בכל מה שנעשה במלחמה ההיא יש במה להתגאות. היא הציצה ללא מעט מעמקי תהום שיכלו להביא אנשים אחרים לכלל כפירה וייאוש. נעמי יצאה מן המבחן הזה יותר מפוכחת ופחות תמימה, אך שלמה ואף מחוזקת באמונתה הציונית.
אקטואליה[]
בשנת 2004, לרגל צאת ספרה "פרידה", פורסמה בשבועון "בשבע" כתבה של עתיה זר, שמתוכה אביא כאן קטע:
" לקח לי שנה לערוך את הקד'ם. ערכתי אותו בבונקר בקריה בת"א. לא אשכח איך באחד הימים מפקד חיל הים נעמד מאחורי והסתכל על מה שאני כותבת. פתאום הוא צעק: 'אבל זו בגידה! מה שאת כותבת זו בגידה!' בדיוק כתבתי שהרמטכ"ל דדו בא אל דיין, שר הביטחון, וביקש ממנו לבצע פעולת מנע נגד הסורים. דדו אמר לו 'אני יודע את היום ואת השעה שבה תפרוץ המלחמה' ודיין אמר לו 'יש לנו הסכם עם האמריקאים שאנחנו הפעם לא פותחים במלחמה אלא רק מתגוננים'. וזה קבע את גורל החיילים שנהרגו שם. בדיוק את זה כתבתי. מייד כשסיימתי לכתוב הייתי צריכה לחתום על התחייבות שלא לפרסם את זה, אחרת אשב 20 שנה בכלא, ובאמת לא פרסמתי. בקשתי לא מזמן אישור לפרסם, ואישרו לי. אני רוצה לכתוב על כל הדברים המכוערים שהיו והסתירו אותם כל השנים."
בימינו אלה, שבהם לחץ אמריקני גורם שוב למנהיגים ישראלים לבגוד בבוחריהם ובאידיאלים שלהם, הקטע הזה נשמע אקטואלי מאד.
בלב "הישראליות" החדשה[]
נעמי נישאה שוב, למאיר בן גור מזכיר אגודת העיתונאים, והתגוררה בקרית אונו. בחייה פתחה פרק חדש, בלב "הישראליות" החדשה, הפעם בתוך המעמד השבע – שבע חלוציות ואידיאלים, שבע מאבקים, שבע משא היהודיות ושבע-רצון מעצמו. זה היה הזמן ואלה היו האנשים שבקרבם נולדה האבחנה שעליה יש לשמעון פרס זכות-יוצרים: ישראלים מול יהודים - אנשים ממוצא יהודי שהמציאו את עצמם מחדש כישראלים - אדם חדש, שהצליח לבצע את האסימילציה, ההיטמעות, שאבותיו באירופה נכשלו בה מפני שהגויים השליכו לתוך תאי הגזים גם את היהודים הכי מתבוללים. "ציונות" בחברה החדשה הזאת פירושה ריכוז מיליוני יהודים למקום שבו יוכלו להשיל מעצמם את היהדות ולהיטמע ב"אזרחי העולם".
מפגש בחברון[]
אני פגשתי לראשונה את נעמי פרנקל בשנת 1983, אחרי שהגיעה לחברון אל הרב לוינגר וחיפשה את דרכה בקרית ארבע. ראיתי אותה בורחת מן ה"ישראליות" הזאת. אישה זו, שכל ימיה חיפשה את האמת, לא השלימה עם ציונות סינתטית שרוקנו מתוכה את נשמתה היהודית.
נפגשנו בבניין הממשל, ה"עימארה". הצטרפנו שם לשביתת שבת על רקע הפקרת הביטחון בעיר. כעבור כמה ימים לשהייתנו במקום, אכן נרצח בלב העיר חברון, בצהרי היום, אהרון גרוס, ה' ייקום דמו. נעמי סיפרה לי בקצרה את קורותיה ומה הניע אותה להגיע לחברון. אני זוכר בבירור אמירה אחת שלה: "בחברה ההיא נתייבשו מקורות היצירה שלי". האליטה השלטת שאותה ליוותה ואף היתה חלק ממנה, שכל מעייניה היו מעתה לקנות זמן איכות לחיים מתוקים תמורת ארץ מולדת, גאווה לאומית וערכים - והכל תחת דגל הרמייה של "השלום" - האליטה הזאת, על כל ההווי שלה, היתה לה לזרא.
לעומת זאת היא קיוותה למצוא מעבר לקו הירוק את הקוטב הנגדי, את אלה שאין להם צורך ורצון להתבולל ולא ראו סתירה בין היותם יהודים להיותם ציונים.
כל חייה היו מעתה חיפוש אחר הסינתזה שבין מסורת, דת ושורשים יהודיים, לבין ציונות עדכנית ומודרנית. וכפי שצפוי שיקרה למבקשי אמת, היא מצאה את מבוקשה בנקודת המפגש שבין העם לארץ, בחינת "אמת מארץ תצמח".
מכאן ואילך לא היה חסיד יותר נלהב לארץ ישראל ממנה. ליבה הלם לקראת כל בית שנבנה וליבה עמד נוכח כל בית שנהרס. וכך היא מצאה את עצמה שוב במרכז ההתהוות ההיסטורית. את מרכז חייה העתיקה לקריית ארבע, ובעלה בא אחריה. בקריית ארבע ובחברון אספה סביבה חוג לומדים ומעריצים, ובראש וראשונה מקרב הנוער. היא הילכה קסם על אנשים צעירים. מהר מאד השתלבה בחברה החדשה והיתה לאחת מאיתנו, מזוהה עם מפעל ההתנחלות וכל מה שהוא מסמל – בלב ונפש.
יצירותיה הספרותיות[]
ושוב שילמה את מלוא המחיר. החברה הקודמת שלה התנתקה ממנה וגם חבריה למקצוע החרימו אותה וניסו לנדות את יצירותיה.
שני הספרים הגדולים והחשובים שכתבה בקריית ארבע הם "ברקאי", על חייהם של יהודים ספרדים מגורשים בתורכיה וראשית הקשר ביניהם לחברון, עם הרמזים הראשונים לרכישת רובע הקראים בחברון ע"י הרב מלכיאל אשכנזי בראשית המאה ה-16, ואח"כ הספר "פרידה", על חורבן הקהילה היהודית בחברון והגישושים הראשונים לשוב אליה. שני הספרים הללו הושתקו, ואם כבר נמצא מבקר ספרותי שהתייחס אליהם, אזי רק כדי לקטול אותם.
הבעת תודה[]
כאדם שקשר את גורלו לקריית-ארבע-היא-חברון מן היום השביעי של ששת הימים, אני מבקש להביע כאן תודה והכרת טובה לנעמי ז"ל על מתנה אחת, בלתי רגילה, שנתנה לחברון, ויותר נכון – על מתנת חברון שנתנה לעם ישראל, בספרה "הפרידה".
בספר הזה היא החייתה את חברון כפי שהתקיימה מאות שנים לפני הציונות, את החיים היהודיים של קהילה ספרדית וקהילה אשכנזית בעיר, אנשים שבפועל עשו ציונות - ישבו בארץ ישראל בתנאים לא קלים וחוננו את עפרה – מבלי לקרוא לזה בשם. תיאור החיים היהודיים בחברון במשך הדורות לא נשמר, לא הועלה על ספר. הסיפור של חברון לפני חורבנה בתרפ"ט עמד להישכח. אחרוני שרידי הקהילה היו בסוף חייהם ונעמי השקיעה חודשים ושנים לאיתורם ולדיבובם. מפיהם היא הצילה תיאורי מעשים שהיו וגם סיפורים ודימויים מן העולם הפיסי והרוחני של יהודי חברון העתיקה. מעתה, מי שירצה לדעת על חיי היהודים בחברון לפני הפוגרום של תרפ"ט, בפוגרום, ואח"כ כפליטים מסביב לבית כנסת מיוחד להם בשכונת מחנה יהודה בירושלים – יש לו היכן לחפש: הכל שמור ומכונס בספר "פרידה".
לאחר שתתפוצץ בועת ה"ישראליות" עוד יבוא דור שיחפש את שורשיו, ובחיפושיו יהיה מוכרח להגיע לחברון, כי שם העמוק בשורשים. ושם הוא ימצא ויזכור את נעמי פרנקל, שמתה עלינו כעת, והיא בת 91.
נסיים במלים שלה, כפי שציטט אותן מאיר עוזיאל ב"מקור ראשון" מ-18.8.05:
"מאד סבלתי פה. עליתי לארץ מבית מאד אריסטוקראטי בגרמניה, מאד מתבולל, ולא היה לי קל להסתגל לארץ ישראל. אבל – אני אוהבת את ארץ ישראל אהבה גדולה מאד".
נעמי האהובה שלנו, יהיה זכרך ברוך.
אליקים העצני
קול הדורות האבודים של ברלין וחברון[]
מתוך מאמרו של עפרי אילני סיפורה של נעמי פרנקל | קול הדורות האבודים של ברלין וחברון
על המעבר לקרית ארבע והתקרבה לדת. "אני חושבת שבארץ קרה דבר קשה מאוד לעם היהודי. המדינה החילונית הזאת לא תתקיים לאורך זמן. אני לא מאמינה בה. אני רואה איך היא הולכת ונהרסת", היא אמרה בריאיון לדליה קרפל.
על האינתיפאדה הראשונה, אמרה פרנקל בכנס של מתנחלות כי "ילדי הערבים ונשותיהם הפכו לנשק נגדנו וכל כן יש להתייחס אליהם לא כאל ילדים ונשים, אלא כאל מי שבא להורגך".
את יחסה לחברון יחסה לחברון תיארה פרנקל בביטויים מיסטיים, כברית שבין אלוהים לנוח. "חזרתי לעמוד מול הבתים ההרוסים, והכל היה שונה והייתי שקטה. נדלקו רוחי ונשמתי, והניצוץ שהתחיל לבעור בי היה חזק מכל פחד. זכיתי לרגע זך ששוב לא ידעך. אור החמה הפציע מבין ערפילי השרב, והיה לי כמו קשת בענן וכאות-ברית בין חברון לביני". היא לא היססה לקשור בין הפרעות ביישוב היהודי בחברון לבין מעשי הנאצים: "אז שמעתי פתאום את תיפוף המגפיים ההולמים באבנים צעד-צעד. שיר שנשכח מכבר השמיע מלותיו בתוכי: ?אם הסכין תתיז דם יהודים / תיגאל גרמניה בדמים!". צלילי השיר בלבי הם קולות היהודים שנקטלו כאן... ידעתי: הפחד לא נעלם, הוא קיים ומלווה אותי מילדותי בברלין עד חברון בארץ יהודה", כתבה.