Getimg (1).jpg

נתיבות התורה הוא אחד מ-33 "הנתיבים" הכלולים בנתיבות עולם."נתיבות עולם" הוא ספר שכתב המהר"ל מפראג, העוסק בענייני מידות ומוסר, אשר יצא בשנת 1595. שמו של הספר מגיע מהפסוק: "כֹּה אָמַר יְהוָה עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם...(ספר ירמיהו, ו' ט"ז) ונקרא כך משום שיש בו 33 "נתיבות" (שבילים), כשכל נתיב עוסק במידה אחת בנפש. בספר מבאר המהר"ל את עניינה של כל מידה, משמעותה וחשיבותה, על פי דברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים.

הספר נתיבות עולם הוא ספר מוסר ובו המהר"ל מפרט את מידות הנפש השונות, מבארם ומסביר את חשיבותם, על פי דברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים. שמו של הספר נגזר מדברי ירמיהו הנביא (לעיל), שבו הנביא קורא לדרך הטובה בשם "נתיבות עולם".

בספר זה מחלק המהר"ל את תכונות הנפש ל-32, ומגדיר את מהותן והשוני ביניהן. לכל חלק מוקדש נתיב, ובו הסבר והדרכה לתיקון "מידה" זו על פי דברי חז"ל. בנוסף לאלו, נכתב הנתיב הראשון, "נתיב הלימוד תורה (להלן)", המבאר את מהות ומעלת התורה ולימודה, כהקדמה לעיסוק בתיקון המידות שבנפש, "כי אם אין תורה- אין דרך ארץ" (כדברי המחבר בהקדמה לספר).

שיטת המהר"ל היא שהוא מביא פסוק או אימרת חז"ל, וממנו הוא ממשיך את דבריו. התפיסה שלו היתה ללמוד בצורה מסודרת. חשוב לו שסדר הלימוד יהיה מסודר. היה באמסטרדם והכיר את חיבורי חכמי ספרד, ממנה הוא למד את השיטה: ללמוד בצורה מסודרת.

הערך נכתב בעקבות שיעורו של הרב שמעון בן שעיה בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים - האחריות לתוכן הרשימה היא כולה על התלמיד שערך אותה.

להלן פרק ג'

מבוא[עריכה | עריכת קוד מקור]

הנה התבאר לך, כי מפני שצריך אל האדם הכנה לקבל השכל, לכך ראוי שיהיה אל האדם המדות אשר להם יחוס אל השכל, ולכך אמרנו כי הענוה ביחוד היא הכנה אל התורה השכלית, כי מדת הענוה מתיחס אל השכל כמו שאמרנו ואם כך הוא יותר צריך אל האדם הכנה הזאת שלא יהיה בעל תאוה גופנית, כי בדבר זה נוטה לגמרי אל הגשמי ואיך יהיה בו נמצא השכל שהוא הפך הגשמי.

בפרק כיצד מעברין אמר רב הונא[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגדלת החלק האלוקי שבאדם

ובפרק כיצד מעברין (שם נ"ד ע"א) אמר רב הונא מאי דכתיב חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים אם משים האדם עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת תלמודו מתקיים ואם לאו אין תלמודו מתקיים (כאשר אדם בא לאכול, לא מתעניין יותר מדי בתבלינים) ואיכא דאמרי כחיה שמסרחת אכילתו תלמודו מתקיים ואם לאו אין תלמודו מתקיים עד כאן (אם מתעניין בתבלינים - זה כמו לימוד תורה). פירוש כי השכל הוא מרוחק ונבדל מן הגוף, ולפיכך אם האדם הוא כמו החיה שאין החיה מסדרת אכילתה רק שהיא דורסת וממהרת אכילתה בלי שום הכנה, וכך אינו מקפיד על אכילתו, בזה נראה שהאדם הזה אינו נוטה אל התאוה הגופנית (חוטף ואוכל) ולכך הוא מקבל השכל לגמרי ויש אל תורתו קיום, שכאשר האדם אינו גופני השכל קיים בו. ואם לאו אין תלמודו מתקיים כי נראה שהוא בעל גוף גשמי ואין לו יחוס אל השכל כלל. וכן לא"ד כמו החיה שמסרחת ואוכלת שאינו מקפיד על אכילתו עד שתהיה האכילה אליו כראוי, ואדם זה מוכן אל השכלי.

(7:02) ואלו שתי לשונות, הראשון שדורסת ואוכלת היינו שאוכל במהירות ואינו שוהה באכילתו כדרך בני אדם, ולשון השני כחיה שמסרחת היינו בשביל תלמודו ממתין ושוהה מלאכול. ושניהם אמת כי ממהר אכילתו ואינו מאריך בסעודתו בשביל למודו, ואם יש לו למוד לא ימהר אל האכילה עד כי לפעמים נתקלקל לו האכילה, והכל שהוא דוחה הגוף החמרי בשביל השכלי, ואם כך עושה שמבטל הגוף בשביל השכלי יש אל השכל קיום כאשר אין לו מבטל, אבל אם אינו עושה כך הרי תאות הגוף מבטל השכל כי אין מתנגד יותר אל השכל רק הגוף. (לא להתבלבל עם מקור אחר)

ואין דומה זה אל מה שאמרו (ברכות נ"ד ע"ב) המאריך בשלחנו מאריכין לו ימיו, דשם עושה בשביל שיבואו עניים ולא לתאותו. ((11:00)

Cquote2.svg מ"אורות הקודש" :"אמת גמורה היא, שהצדיקים העליונים, האנשים הרוחניים, שמצד עצמם אין כל עניני עולם הזה תופסים מקום אצלם, מפני שהם משערים יפה את החוסן ואת הזיו העליון, והם מתכוונים לבסמו יותר ויותר ולהמשיכו בעולם כולו, אין דרך עבודתם שוה כלל לדרכי העבודה של כל אדם, השרויים תמיד בגבולי עולם הזה ותשוקותיו ומאסרי הגוף וכל נטיותיו, וכשרואים מהם דברים תמוהים אין להרהר עליהם כלל, כי כל דרכיהם נובעים מקודש עליון מאד. אורות הקודש ג', מ"ג Cquote1.svg

(14:32) א"נ דכאן איירי שאינו מאריך בהכנת סעודתו רק דורס ואוכל כמו החיה שאין לה ההכנה.

ויש לך להבין באלו שתי לשונות, כי לשון ראשון שאמר כחיה הדורסת סובר כי השכלי ראוי שיהיה תמידי לא יוסר כלל, וזהו ענין השכל שאין תחת הזמן כלל וכדכתיב (יהושע א') והגית בו יומם ולילה, ולפיכך אמר שאם האדם כחיה הדורסת ואינו שוהה באכילתו לתת זמן לאכילתו מפני שהוא רוצה שלא יסור מן התורה ולכך אינו שוהה באכילתו אז תורתו מתקיימת כי בזה ראה שהוא שכלי.
וללשון השני שמסרחת אכילתה דהיינו שאינו רוצה לסור מן התורה ושוהה עד שמתקלקל האכילה, ואצל זה נראה שיש לו מעלת השכל שהוא תמיד כאשר אינו רוצה לפרוש מן התורה ותורתו מתקימת.

ואמר שאם האדם עושה כך אז הוא נבדל מתאוות הגופניות ואז השם יתברך עושה לו סעודה, פירוש שהוא מוכן להיות נהנה מזיו השכינה, שזאת הסעודה תהיה לעתיד שיהיה לו סעודה הנבדלת בלתי גשמית כאשר אינו נמשך אחר סעודת הגוף, כמו שהתבאר בפרקים (אבות פ"ג) אצל והכל מתוקן לסעודה עיין שם.

והתבאר כי צריך שיהיה אל האדם הכנה לקבל התורה ואם לא כן אי אפשר לקבל התורה השכלית, רק צריך שיהיה גובר על גופו הגשמי אשר הוא סבת הרחקה מן השכל הנבדל, ואז יש לתורתו קיום שעומד בו השכל האלקי הוא התורה:

האדם מנצא במאבק מבפנים ומאחור, עליו לצמצם עד למינימום : לצמצם את החומר ואז יהיה מקום לחלק האלוקי.

ובפרק רבי עקיבא:זאת התורה אדם כי ימות באהל[עריכה | עריכת קוד מקור]

חשיבות לימוד התורה בכל עת- ובפרק רבי עקיבא (שבת פ"ג ע"ב) זאת התורה אדם כי ימות באהל אמר רבי יוחנן אל ימנע האדם מבית המדרש אפילו בשעת מיתה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל, רבי שמעון בן לקיש אומר אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל.

ופי' זה, כי רבותינו זכרונם לברכה באו לפרש כי אין לתורה קיום אצל האדם כי אם על ידי סלוק הגשמי. ולדעת ר' יוחנן אין לאדם למנוע מבית המדרש אפילו בשעת מיתה כי המיתה מצד הגוף לא מצד השכל הנבדל ואין לשכל הנבדל עסק במיתה, ולפיכך אל ימנע עצמו מבית המדרש אפילו בשעת מיתה כאשר אין המיתה מצד השכל.

ולרבי שמעון בן לקיש ולרשב"ל אין התורה השכלית מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, וזה כמו שאמרנו כי הגוף מתנגד אל השכל, ולפיכך צריך שימות על דברי תורה כלומר לסלק הגוף לגמרי כאלו אינו ואז יש לתורתו קיום כאשר האדם גובר על הגוף לגמרי ובזה הוא שכלי, ודבר זה בארנו במקום אחר גם כן כי זה עיקר הכנה שצריך אל האדם.

ובפרק חלק דרש רבי יהודא ברבי סימון כל המשחיר פניו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כל המשחיר פניו

(00:00) ובפרק חלק (סנהדרין ק' ע"א) דרש רבי יהודא ברבי סימון כל המשחיר פניו (מרוב מאמץ פניו נעשים שחורות) על דברי תורה בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מבהיק זיוו לעולם הבא שנאמר מראהו כלבנון בחור כארזים (שיר השירים ה' ט"ו) אמר רבי תנחום בר חנילאי כל המרעיב עצמו על התורה הקדוש ברוך הוא משביעו לעולם הבא שנאמר ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם (תהילים ל"ו, ט').(יש לנו שאלה מהותית, למדנו אצל הרמב"ם על הפרישות, הוא יחס זמני, האידאלי היא לחיות באופן מאוזן, המגמה היא לא לחיות בפרישות. מה המשמעות של דרישת התלמוד, מי שרוצה להגיע לדביקות מהקב"ה צריך לפרוש מחיי העולם. תנהלות מאוד משונה - מספרים על הרב מאשש, על-ידי הרב אברגיל, היה לו חברותא, ישב עימו ללמוד, הרב מכין הכל עבורו , מיזוג קפה, הוא שואל אותו מה שעה עכשיו (בזמן תפילת מנחה), השיב לו:"לפני תפילת שחרית" - היה בגיל 96).(06:00) וביאור דבר זה גם כן, כי העולם הזה עולם גשמי ואין עיקר בעולם הזה השכל שהוא בלתי גשמי, ואם האדם משחיר עצמו על דברי תורה או מרעיב עצמו על דברי תורה ודבר זה הוא הדביקות הגמור בתורה וסלוק הגשמי, ומפני כך הקדוש ברוך הוא מבהיק זיו שלו עולם הבא שהוא כולו שכלי בלתי גשמי.(הדו-אליות אפשר בכל מישור אבל לא בתחום התורה. אם רוצה לזכות בהבנה של התורה, עליו לעשות בחירה: מימד השכל )

יש תפיסה שאפשר גם וגם, אבל אם רוצה לזכות בהנה של תורה, צריך לעשות בחירות. או על הציר של השכל והדבקות בתורה, "גם וגם" זה גמגום, וכך נאמר במסכת יומא אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תירתון תרתי גיהנם (ע"ב,ב') עי ברשי בד"ה תרתי גינהם ""תרתי גיהנם - להיות יגעים ועמלים בתורה בעולם הזה ולא תקיימוה ותירשו גיהנם במותכם ובחייכם לא נהניתם בעולמכם:" (7:55)עם הדו-אליות, אין לכם לא את העולם הזה ולא את העולם הבא. הדרישה של חז"ל ובעקבותיו מהר"ל ותכף נראה אצל הרב קוק .

Cquote2.svg ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה אטו יראת שמים מילתא זוטרתא - ברכות ל"ג,ב') Cquote1.svg

ועל זה מבאר הרב קוק

Cquote2.svg אטו יראה מלתא זוטרתי היא, והאמר ר"א משום רשב"י אין להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, שנאמר יראת ד' היא אוצרו יש שישכיל האדם בהשכלות אמתיות אבל ישתדל לציירם לפי מה שהם עומדים מחוץ לנפש, ובזה עוד לא יבא לתכלית העומק של ההכרה האמתית, מפני שאין האדם מוכשר לדעת כל נשגב כי אם כפי הערך שהדבר מצויר ביחושו לנפשו (אני יכול ללמוד ולצטט המון דברים, מתי אבין זאת, כאשר הופך להיות מוצפן אצלי. אם התורה היא חיצונית. זה נשאר בחוץ. תורה מבינים. רק אם חי אותה. יש להזהר מגהוניות. הכשרון בא ממקור חיצוני.)(18:00) ועל כן המשכילים בהשגה אלהית, והם קובעים את נקודת השקפתם מחוץ לנפשם, בהם תגדל מעלת החכמה על מעלת היראה. כי היראה תבא רק בקחת האדם את אופן ההנחה שינוחו המושכלות בנפשו ג"כ לענף מענפי ההכרה האמיתית (כאן כתב הרב צבי טל "יש אדם שעוסק בדברים רוחניים...מנסה להבינו כרעיון פילוסופי... הוא חושב שאין קשר בין החומר לבין האדם, ההשגות הרוניות צריכות להיות קשורות ורק כך יגיע לחמ\קר האמת, אדם כזה לא יגיע להכרה האמיתי. ) (22:00). ובהיותו משיג שנקודת האמת ימצא רק ביחסו הפנימי אל כל השגה, א"כ התכלית של כל ההשגות, שהיא הדעת [] אלהים, צריכה ודאי להיות נקבעת בתוכו מצד יחסו אלי', וזה יהי' עומק האמת בהשגה. וזהו שאין לו להקב"ה בבית גנזיו, עומק ההשגה באמתת ד' אינה כ"א אוצר של יראת שמים בלבר, בהיותו מבקש את האמת בנפשו הפנימית ישיגנה. אמנם זאת היא מדת כל אדם, שאין האמת מתגלה אליו כ"א כפי הכרתו ורישומו הפנימי. לא כן משה רבינו ע"ה שעליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", והשגת המציאות והאמתיות הרוחניות נשגבו אצלו בטהרתם גם לפי מה שהם במעמד כלל המציאות, ע"כ יראה לגבי דידיה היא מלתא זוטרתי, ובא ללמד אותנו דבר גדול, שלא נבקש להעפיל להצטיירות האמתיות כפי מה שהם מצד עצמם, כי אין זה מחוק שלימותינו, כ"א לבקש את האמת המצויירת כפי יחושה אלינו, אז יהי' לנו כעין אספקלריא אל האמתיות הקיימות מצד עצמם. ע"כ הצד המעולה שלנו, שאנו מוצאים לערכינו בבית גנזיו של הקב"ה, הוא יראת שמים, ואצל משרע"ה היתה ידיעת השם ית'. ואמר "ואדעך למען אמצא חן בעיניך ", לא התפלל על היראה שזאת היתה תחלת מעלתו, "ויסתר משה פניו כי ירא מהבט אל האלהים ", כי כבר היתה בידו באופן נפלא רישומי האמתיות כולם כפי הערך שצריך להצטייר בנפשו. והוצרך שיעביר ד' ית' כל טובו על פניו, מחוץ לו, ויקרא בשם ד' לפניו, הכל ידיעות מחוץ לנפש. ע"כ עליו נאמר "כי לא יראני האדם וחי" , כי הידיעה באמתת השם ית' מצד המעמד של ציור האמת חוץ לנפש מנועה, ע"כ א"א לראות באספקלריא המצוחצחת שהיא היתה מעלתו של משרע"ה את ד', והיתה אפשרית להאמר אצל ישעי', מפני שכך היא מדת כל הנביאים כולם, להגיד רישומי האמת כפי ההצטיירות הפנימית ויחוסה, שהיא מעמד אושר האדם ורוממות הצלחתו בנחלת האמת, וממילא מובן שהמשקיף על יחס הציור כפי שראוי להיות בתוך הנפש המרגשת וחושבת. יש הבדל בין אם אינו משקיף לעולם כ"א מגבול תוכה וחוג ציוריה הפנימיים, ובין המשקיף גם על זה מחוץ לנפש ויחוסה כ"א לפי המעמד האמיתי באמתת המציאות, שאין ערוך לערך הגדולה של הראשון על האחרון. ע"כ גם היראה של משרע"ה שהיתה מלתא זוטרתי לדידיה; והוא דבר לפי האמת, שראוי לדעת שמדרגה שאנו נשאלים עליה מצומצמת היא, ולא כפי כל כחה של האמת מעצמה. מ"מ היראה שלו היא כלי גדול, שההשקפה על יחס הנפש להאמת הבאה מגבול הגדול של כלל המציאות הוא נשגב מאד. וזה הי' ציורו של משרע"ה באמרו "כי אם ליראה", אמנם יש לו. ובערכנו אנו תהי' זאת הבקשה עצמה כלי קטן, אבל אין לנו, וזאת כל פרי מגמתינו שנרדוף להשיגה. והוסיף המשל להחכימנו, כי א"א כלל שיהי' דומה ציור עומק היראה מצד סוגה של משרע"ה גם בהשפילו להשקיף על ערכינו כפי מה שהיתה מצוירת אצלו. אלא שבשינוי הערכים תהי' התוצאה של האמת כפי המקבלים נכון ומתאים לסידור החכמה העליונה, שזהו רצון אדון כל "המגביהי לשבת ומשפילי לראות בשמים ובארץ ".(עין איה על ברכות ה קח) Cquote1.svg


ושני דברים זכרו כאן:

  1. האחד היא שלימות ומעלת עצמו שיהיה לו לעתיד והוא הזיו והאור, אשר כל אור מורה על המציאות כמו שהשחור שהוא הפך האור מורה על ההעדר כמו שאמרנו, כי בעולם הזה היה משחיר עצמו פירוש זה שנתן עצמו להעדר, כי בכל מקום השחור מורה על ההעדר הפך האור כי האור הוא המציאות והחושך שהוא השחור הוא העדר לגמרי כי הכל נמצא באור ובלתי נמצא בחושך לכך החושך מורה העדר, ואמר כי המשחיר עצמו על דברי תורה ומשים גופו בעולם הגשמי כאלו הוא נעדר ובלתי נמצא, ובשביל זה הקדוש ברוך הוא מבהיק זיו שלו בעולם הבא שיתן לו המציאות הגמור בעולם הנבדל הוא עולם הבא הבלתי גשמי.
  2. והשני השלימות מה שיקבל מן השם יתברך, הוא מה שאמר הקדוש ברוך הוא משביעו לעולם הבא כי יקבל שביעה מן השם יתברך, וכמו שהביא ראיה ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. והוא מה שרמזו חכמים (ברכות י"ג ע"א) העולם הבא אין בו אכילה ושתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה, כי מה שאמרו שעטרותיהם בראשיהם דבר זה נאמר על מעלת עצמו, כי אין יותר במעלה מן המלך שיש לו עטרה בראשו ומה שאמר ונהנין מזיו השכינה הוא מה שיקבלו מן השם יתברך. ואלו שני דברים ידועים בחכמה מאוד כי הם שני מדריגות עולם הבא.

ובפרק עושין פסין: שחורות כעורב[עריכה | עריכת קוד מקור]

עמוד י"ד)
ובפרק עושין פסין (עירובין כ"א ב') שחורות כעורב במי אתה מוצא סדרי התורה (הלימוד המסודר : לא ידענות, משנה סדורה, ולא ידיעות פזורות ) במי שמשכים ומעריב עליהם בבית המדרש רבה אמר במי שמשחיר פניו עליהם כעורב. רבא אמר במי שמשים עצמו על בניו אכזרי כמו עורב, (והנה דוגמא) כי הא דרב אדא בר מתנא הוי קאזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו ינוקי מה עבדי אמר לה איכא קרמי באגמא (יש קנים באגם "שיאכלו קרשים) עד כאן.

Cquote2.svg רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב, כי הא [כמו זה] שרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב [היה הולך לבית הרב] ללמוד תורה. אמרה ליה דביתהו [לו אשתו]: ינוקי דידך מאי אעביד להו [התינוקות שלך מה אעשה להם] לפרנסם כשאתה אינך מפרנסם? אמר לה: מי שלימו קורמי באגמא [האם נגמרו כבר הקנים באגם]? ואם אין מאכל אחר, שיאכלו את קני הסוף.ערובין כ"ב א - ביאור הרב עדין שטינזלץ Cquote1.svg

(4:03)

Cquote2.svg (תהלים קו, ג) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים ורש"י ביאר:"זה הזן בניו ובנותיו קטנים - שתמיד יום ולילה הן עליו והיא צדקה שאינו חיוב עליו בהם:(כתובות נ',א) Cquote1.svg

המחויבות היא עד גיל 6, יש תקנות הרבנות הראשית עד גיל 15

Cquote2.svg ד ועוד בקשר לתקנות אושא, נאמר: "אשרי שמרי משפט עשה צדקה בכל עת" (תהלים קו, ג), ויש להבין: וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? הלא לא תמיד מצויים עניים לפניו! לכן דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים, שכפי שאמרנו אין עליו חיוב גמור לפרנסם, ואם כך, כאשר מפרנס אותם נמצא שבכל עת הוא עושה צדקה.(פירוש שטינזלץ על הנ"ל) Cquote1.svg
Cquote2.svg ועוד מסופר: ר' עקיבא רעיא [רועה] של בן כלבא שבוע הוה [היה], חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי [ראתה אותו בתו של כלבא שבוע שהוא צנוע ומעולה], אמרה ליה [לו]: אי מקדשנא [אם אתקדש] לך, אזלת לבי [תלך לבית] הרב ללמוד? אמר לה: אין [כן], איקדשא ליה [התקדשה לו] בצינעה ושדרתיה [ושלחה אותו ללמוד]. שמע אבוה [אביה] את הדבר, אפקה מביתיה אדרה [הוציאה מביתו והדיר אותה] הנאה מנכסיה [מנכסיו]. אזיל יתיב תרי סרי שנין בבי [הלך ר' עקיבא וישב שתים עשרה שנה בבית] הרב. כי אתא, אייתי בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי [כאשר בא שוב לביתו, הביא איתו שנים עשר אלף תלמידים]. ובינתיים, שמעיה לההוא סבא דקאמר [שמע זקן אחד שאומר] לה, לאשתו: עד כמה קא מדברת [את נוהגת] כאלמנות חיים, שהרי בעלך נמצא במקום אחר, ואת חיה כאלמנה בחייו?! אמרה ליה [לו]: אי לדידי ציית [אם לי היה מקשיב] — יתיב תרי סרי שני אחריני [היה יושב עוד שתים עשרה שנים אחרות]. אמר ר' עקיבא כששמע זאת: ברשות קא עבידנא [אני עושה]. הדר אזיל ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי [הלך וישב ללמוד תורה שתים עשרה שנה אחרות בבית] הרב. כי אתא אייתי בהדיה [כאשר בא, הביא איתו] עשרין וארבעה אלפי תלמידי [תלמידים], שמעה דביתהו [אשתו], הות קא נפקא לאפיה [ויצאה לקראתו לקבל פניו]. אמרו לה שיבבתא [השכנות]: שאילי מאני לבוש ואיכסאי [שאלי בגד ללבוש והתכסי בו], שלבושך אינו מתאים לקבל פני אדם גדול. אמרה להו [להן]: "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב, י). כי מטיא לגביה, נפלה על אפה, קא מנשקא ליה לכרעיה [כאשר הגיעה אליו, נפלה על פניה ונישקה את רגליו]. הוו קא מדחפי לה שמעיה [היו דוחפים אותה שמשיו], שלא ידעו מי היא. אמר להו [להם] ר' עקיבא: שבקוה [הניחו לה], כי כל התורה שלי ושלכם — שלה הוא.(ביאור רבי עדין שטינזלץ כתובות ס"ב ב') Cquote1.svg

(7:24) "ל כי צריך שיהיה האדם דבק בתורה לגמרי עד שלא יפרד מאתו, ואם לא כן אין זוכה האדם אל התורה כי צריך שיתאחד עם השכלי. ועוד כי צריך שיהיה לאדם התמדה בתורה מאוד, כי אין התורה כמו שאר דברים הגשמיים שהם דברים שהם תחת הזמן, ואם האדם נוהג עם התורה כאלו הוא דבר זמניי ולמודו בתורה לפי שעה ולפי הזמן אינו קונה התורה, ולכך צריך שישכים ויעריב עליהם כי זהו ענין השכל שאינו תחת הזמן והוא תמידי בלא זמן כמו שפרשתי לפנים. (19:30)

Cquote2.svg אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה -אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא ייתן שנת לעיניו, לעפעפיו תנומה.(הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ג' הלכה י"ב) Cquote1.svg

(שמעתי הגדרה "מעולם לא אומר מקור שהוא למד אותו - מתוך ידיעה מבפנים ולא ציטוט - במסכת גיטין יש לקרוא הכל)

(22:30)

Cquote2.svg ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי:(כנ"ל, הלכות שמיטה ויובל י"ג, י"ג) Cquote1.svg

- אף אחד לא מחייב אותך. רוצה להיות ב"נבחרת" - איש חינוך.

(29:00)ולרבה לא תמצא תורה אלא במי שמשחיר עצמו, דהיינו שיתן עצמו אל העדר על דברי תורה כמו שאמרנו לפני זה על המשחיר פניו בתורה, ואם לא יסלק את גופו בשביל התורה אינו קונה התורה השכלית כי הגוף הוא מונע אל השכלי וכמו שהתבאר כמה פעמים.

רבא סובר אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו על בניו אכזרי, לפי שנפשו ודעתו קשורה בבניו וכאשר נעשה אכזרי על בניו אשר נפשו ודעתו קשורה בהם, מורה זה שהוא שכלי לגמרי כאשר הדעת הוא שכלי והוא דוחה הדעת של אדם מפני התורה שהיא שכל נבדל לגמרי (ביטוי עמוק: היחס של האב לבניו אינו על בסיס אמוציונלי - איך ניד שמאל דוחה לעומת יד ימין).

(33:33)והבן אלו שלשה דברים:

  1. האחד שמשכים ומעריב על דברי תורה שדבק לגמרי בשכלי,
  2. השני שהוא משחיר פניו על דברי תורה ובזה שנותן גופו אל העדר לגמרי על דברי תורה ובזה נעשה שכלי,
  3. והשלישי שנעשה אכזרי על בניו והם תולדות שלו וכל אשר הוא לאדם הוא מבטל בשביל התורה השכלית שהיא על הכל ובאדם כמו זה תמצא התורה. ואי אפשר לפרש יותר כי הדברים עמוקים מאוד מה שרמזו כאן.

ובפרק הפועלים (ב"מ פ"ה ע"ב) אמר לו רבי נחמיה לרבי זירא מאי דכתיב קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו אטו לא ידעינן דקטון וגדול שם הוא אלא כל המקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה נעשה גדול בעולם הבא וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעולם הזה נעשה חפשי לעולם הבא. ור"ל כי צריך האדם שישעבד נפשו וגופו אל התורה בעולם הזה, ובזה שמקטין עצמו בשביל התורה משעבד נפשו אל התורה, ובמה שהוא עושה עצמו עבד משעבד גופו אל התורה דהיינו לטרוח בתורה יומם ולילה. וכאשר הוא עושה כך נעשה גדול וחפשי לעולם הבא.

ושני דברים אלו צריכין לו, כי לפעמים צריך האדם לילך ללמוד לפני אדם דבר אחד והוא יותר גדול מן אותו אדם שהלך אליו ללמוד ועושה עצמו קטון, ועוד שצריך לטרוח הרבה. ואלו שני דברים הם עולם הבא בעצמו, כי העולם הבא הוא כמו שאמר למעלה צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ולכך אמר שהמקטין עצמו על דברי תורה נעשה גדול לעולם הבא, ודבר זה שיהיה לו עטרה שהוא כמו מלך שהוא גדול, וזה שעשה עצמו עבד שאין לו מנוחה ועונג, כנגד זה יזכה אל מה שאמר ונהנה מזיו שכינה שהוא המנוחה והעונג.

ועוד אמרו על האדם אשר נמצא בו התורה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ועוד אמרו על האדם אשר נמצא בו התורה ראוי להרחיק עצמו מן התאוה הגשמית. בפרק אלו עוברים (פסחים מ"ט ע"א) אמר ר' יצחק כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה שנאמר האוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק וכתיב בתריה לכן עתה יגלו בראש גולים עד כאן.

באו לבאר גנות התלמיד חכם כאשר אין לו הנהגה הראויה לתלמיד חכם, שראוי שיהיה לו הרחקה מן הנאות הגוף שזה ראוי אל האדם שהוא שכלי כמו שהוא תלמיד חכם.

וביאור זה, כי כאשר הוא נהנה מסעודות הרשות שרודף אחר הנאות הגוף, כי סעודת מצוה אין הסעודה עניין גופני שהרי מצוה יש בזה, וכאשר הסעודה להנאתו נמשך אחר הגוף לכך הוא ראוי לגלות. כי האדם דבק בעליונים ובשביל שיש לו דביקות לשם אינו זז ואינו גולה ממקומו, וחבור זה הוא על ידי השכל כי בלא השכל אין לאדם חבור לעליונים כלל, וכאשר התלמיד חכם מרבה סעודתו בסעודת הרשות שדבר זה הוא נטיה אל החמרי אז יוסר ממנו החבור והדביקות אשר לאדם בעליונים כאשר הוא שכלי, ולפיכך אמר כי אדם כזה אין לו דביקות למעלה ולכך אמר כי לבסוף גולה

ודבר זה עוד רמזו חכמים במדרש (ב"ר פ' ל"ו) לא גלו עשרת השבטים רק בשביל היין שנאמר ויתגל בתוך אהלו וגו' והוא דבר זה בעצמו וכמו שפירש רש"י זכרונו לברכה בפירוש החומש ושם בארנו זה, ויתבאר בסמוך גם כן אצל מי שאין בו דיעה לבסוף גולה עיין שם.

תנו רבנן כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום[עריכה | עריכת קוד מקור]

ועוד שם תנו רבנן כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום לסוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומייתם את גוזליו ותלמודו משתכח ממנו ומחלוקות רבות באות עליו ודבריו אינם נשמעים ומחלל שם שמים ושם רבו וגורם שם רע לו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. מאי היא אמר אביי קרי ליה בר מיחם תנורא רבא אומר בר מרקד בי כובי רב פפא אומר בר מלחך פינכי רב שמעיה אומר בר מך רבע.

פירוש כי התלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, ואין זה ראוי אל התלמיד חכם במה שהוא תלמיד חכם שצריך שלא יהיה נמשך אתר התאוה, ודבר זה שהוא רבוי הסעודה בכל מקום ענין גופני, ובדבר זה התלמיד חכם מחריב ביתו ר"ל מחריב ביתו ומקום מעלתו אשר יש לתלמיד חכם כי ביתו ומקומו הוא עם העליונים, ובודאי דבר זה שהוא מרבה סעודה בכל מקום הוא חורבן ביתו, דהיינו מקום מעלתו ומדרגתו אשר הוא דבק בעליונים כאשר הוא יוצא ממקום מדריגתו השכלית, וכך הוא מחריב את ביתו ממש ומייתם את בניו ומאלמן את אשתו עד שביתו חרב, כי אשתו הוא ביתו ובניו הם בבית שלו וכאשר מחריב ביתו כל אלו הם חריבים לגמרי שהם ביתו. ודע עוד להבין דברים אלו, כי ראוי לו דבר זה ביותר, כי כאשר הוא מרבה סעודתו בכל מקום ונמשך אחר הגוף הנה הוא מבטל השכל והוא נעדר, והשכל נקרא איש לגוף ובסלוק השכל נעשה הגוף כמו אשה אלמנה שמת בעלה, וכמו שהתלמיד חכם זה כאשר מרבה סעודתו בכל מקום נחשב כאלו השכל אינו ונשאר הגוף שנחשב אשה לשכל כמו אשה אלמנה, לכך נעשה לו גם כן דבר זה ממש שמאלמן את אשתו.

וידוע כי השכל הוא אב לכל כחות הנפש והוא מנהיג אותם כמו האב שמגדל את הבנים, וכאשר מסולק מן האדם השכל נעשו כל כחות הנפש כמו יתומים שאין להם אב, ולפיכך אמר כמו שמייתם את כחות שלו עד שהם בלא אב הוא השכל עד שישאר הגוף שהוא כמו אשה בלא מושל הוא השכל שמושל על הגוף וכחות הנפש בלא מנהיג, וכנגד זה מאלמן את אשתו ומייתם גוזליו ממש גם כן.


ואמר תלמודו משתכח, בעבור שהוא נוטה אל החמרי בוודאי משתכח ממנו התורה. ומחלוקת רבות באות עליו, דבר זה מפני כי כאשר יוסר ממקום מדריגתו ומעלתו אז באים עליו מחלוקות הרבה, כי כל אדם יש לו מדריגה ומקום בפני עצמו ואין אחד נוגע בדבר שהוא מוכן לחבירו רק כל אחד ואחד עומד במדריגתו ובמעלתו ואז אין מחלוקת עליו, וכאשר הוא יוצא ממקום מדריגתו ומעלתו אז מחלוקות רבות באות עליו, כי כל אחד מתנגד אליו הפך כאשר היה במקומו ובמעלתו שהיה עומד בשלו ואין אדם נוגע במה שהוא שייך לחבירו כמו שאמרו (אבות פ"ד מ"ג) אין לך דבר שאין לו מקום וכמו שבארנו במקומו, רק כאשר הוא יוצא ממקום מדריגתו ואינו במקומו אז מתחדשים עליו מחלוקות, והבן הדברים כי כולם נאמרו בחכמה העליונה.

ומחלל שם שמים, כי דבר זה שפלות התורה. ומחלל שם רבו, שאומרים אילו היה רבו כמו שראוי לתלמיד חכם לא היה יוצא תלמיד כזה ממנו, כמו שאמרו במסכת ברכות (י"ז ע"א) אלופינו מסובלים שלא יצא ממנו תלמיד רע, כי התלמיד והרב יש להם חבור וצירוף יחד כמו שיתבאר. ודע כי השכל כאשר יוצא חוץ מסדר השכלי, דבר זה עצמו נחשב יציאה מן הסדר אל אשר יש לו קשור וחבור עמו כמו רבו וגם השם יתברך אשר ראוי שיהיה התלמיד חכם דבק בו, ולכך אמר ומחלל שם שמים ושם רבו והבן זה.

וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות, כי החטא הזה אשר הוא בשכל אינו כמו חטא במעשה שהוא לזמן רק השכל אינו תחת הזמן, לכן אין לדבר זה זמן מוגבל, ולכך החטא גורם לו שם רע עד סוף כל הדורות בלי הפסק.

ואמר מאי היא אמר אביי כו', פירוש הפחיתות אשר יש בו שהוא מתבזה בשפלות שהוא מחמם התנור, כמו שעושים השכורים כאשר צריך להם מחממים התנור בעצמם לצרכם ודבר זה שפלות ופחיתות אליו.

ורבא אומר בר מרקד בי כובי', שהדבר הזה בזיון יותר מה שהוא מתבזה בדברי שחוק והתול כמו שהוא דרך השכורים.

רב פפא אמר בר מלחך פינכי, ר"ל רודף אחר תאוות מורה על חסרונו אשר הוא חסר תמיד ונפשו לא שבע עד שהוא מלחך פינכי, ודבר זה יותר פחיתות שהוא חסר.

ורב שמעיה אמר בר מך רבע שהוא נמשל כבהמות נדמה שרובץ וישן בכל מקום ובזה נמשל כבהמה.

וכל דבר ודבר מאלו ארבעה דברים פחיתות בפני עצמו,

  1. הראשון הוא שפלות וכמו שהתבאר,
  2. השני שהוא בעל מתלוצץ אשר הוא המדה הגרוע,
  3. השלישי שהוא נראה אשר נפשו חסרה לתאוה והוא עוד יותר גרוע,
  4. הרביעי שהוא נמשל כבהמה במעשיו רובץ ושוכב בכל מקום אשר ימצא.

והבן הדברים האלו כי כל אלו דברים שייכים לתלמיד חכם הרודף אחר תאוות הגופניות.(ויקיטקסט)

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.