Family Wiki
Advertisement

נתן רוסי היד.png

בן אמיליה וגד (גוידו), נולד ביום ח' בטבת תרפ"ז (13.1.1927) בעיר מילאנו, איטליה. למד בבית-ספר גבוה בפאדובה, ובשנת 1943 עבר עם המשפחה לרומא, שם הסתתרו במשך ימי שלטון הנאצים עד ליום השחרור. בפרק-זמן זה נעשה ציוני נלהב והתכונן לעלייה חלוצית. הוא הצטרף להכשרה בסביבת רומא ובחודש מרס 1945 עלה לארץ מנמל בארי בעליית פרינסס קאתלין ונתקבל לבית-הספר החקלאי במקווה ישראל. זמן-מה היה בדגניה א', גבעת ברנר ורמת יוחנן.

בתחילת 1948 הצטרף עם מספר חברים לקבוצת גבים. עבד במשק והשתתף בהגנתו. כשהקבוצה נדרשה לתת עשרה מגויסים לצבא הוא התנדב, שירת בחטיבת הנגב, ויצא לפעולות. נתן נפל בקרב חוליקאת במבצע מוות לפולש ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948). לאחר שנמצאה גופתו נקבר ברוחמה. יחד עימו נפל חברו גרשון קאלו

כעבור שנתיים לנופלו, ביום י"א בתמוז תש"י (26.6.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בכפר ורבורג.

זכרון לנופלים[]

דיאלוג - ועל "קרב חוליקאת"[]

נתן רוסי ושאול בן תורה

מזמן לא דיברתי ביחידות עם בני, אלדד. בפעם האחרונה זה היה כשאושפזתי ב"בילינסון". מאז חלפו כמה חודשים ואני שוב במיון. אלדד לצידי, מלטף לי את הראש במבט מודאג.
"ספר לי משהו" אני מבקש מאלדד.
"ספר לי אתה משהו", הוא עונה בחיוך ומניח את הטלפון בצד.
"טוב, אז אתה מכיר את הסיפור על הקרב בחוליקאת?" אני שואל ומנסה להזדקף.
"קצת, אבל ספר" הוא עונה ומסדר לי את הכרית.
"האמת שנזכרתי בו כי קיבלתי משימה לכתוב סיפור, רק שהפעם המנחה ביקשה שנכתוב בדיאלוג, וחשבתי שאין לי דמות בתוך הסיפור שאני יכול לדבר איתה, כי הייתי די לבד. חשבתי לכתוב אותו בשיחה עם ידיד דמיוני".
"בוא נראה אבא, ספר לי ונחשוב ביחד".
"הסיפור הוא על ערב בימים הראשונים של מלחמת העצמאות.
ישבנו בחדר האוכל של קבוצת גבים. כינסו אותנו על פי בקשת מפקדת ה"הגנה" בנגב. היה חשוך, כלומר היו שם שני לוקסים, שעשו המון רעש ומעט אור.
המצב היה חמור, הצבא המצרי הצליח לנתק אותנו ואת נגב כולו מהישוב היהודי, היינו במצור. שני בחורים ממפקדת ה"הגנה", נכנסו לחדר האוכל בסבר פנים חמורות והודיעו שכל משק צריך לבחור עשרה חברים שיתנדבו למשימה מסוכנת ביותר. מסוכנת זאת מילה יפה. היא נראתה יותר כמו התאבדות.
התוכנית הייתה לשלוח קבוצת חיילים שתסיט אליה את האש המצרית, בזמן שכוחות גדולים יפרצו את הקווים מצפון.
"מי שמוכן להתנדב ירים את היד" הם בקשו ובחושך לא ממש ראינו מי הציע את עצמו ומי לא".
"נו, ואתה הרמת יד?" אלדד שואל אותי והזדקף.
"היססתי מעט, אבל הרמתי יד אחרי שראיתי את ידידי נתן רוסי שישב לידי, קם בלי היסוס. ידעתי שבימי השואה הוא רצה להצטרף לפרטיזנים ולא עשה זאת כי שמר על המשפחה שלו. הפעם הוא יילחם. גם ידידינו גרשון קלו הצטרף אליו מידית. אבל אותי הם לא לקחו".
"למה לא בחרו אותך?" אלדד שואל אותי ומציץ באינפוזיה שמטפטפת לאט מדי לטעמו. הוא קורא לאחות שמזרזת את הקצב וחוזר לסיפור.
"לא בחרו אותי כי מסתבר שהייתי חיוני במשק. אחרי שכולנו הצבענו, המפקדים הלכו למטבח ויחד עם מזכיר הקבוצה ומרכז המשק בחרו מכולנו עשרה אנשים.
את הרפתנים וחברי המשק החיוניים הם שמרו, גם אותי כי גן הירק היה באחריותי. עשו לנו סלקציה. במקום לשלוח את החברים שעברו אימוני קרב מתקדמים, הם בחרו באנשים שאפשר לוותר עליהם, זה מאד כואב לי"
"וכמה באמת חזרו?" שואל אלדד
"בסוף נשלחו רק שישה חברי קבוצת גבים, מהם חזרו רק שניים. מכל הכוח שנשלח, 22 לוחמים נהרגו...הם עלו על מארב מצרי כי לא היה להם מודיעין. על גרשון, הידיד שלי שהיה ביניהם, השורדים מן קרב סיפרו שכל הדרך אל עמדות המצרים, הוא שר אריות מאופרות. כדי לעודד או כדי להתעודד? מי יודע... שחטו אותם וזרקו את גופותיהם לקבר אחים. שכחו אותם, על כישלונות לא מרבים לספר בצה"ל. אני בטוח בליבי כי שבזכותם "מבצע יואב" הצליח והנגב שוחרר. רק לאחרונה הוקמה לזכרם מצבה".
"אז אולי תגיד תודה אבא, היית חיוני אז וניצלת...
אולי קצת כמו שאתה חיוני לנו ואנחנו דואגים שתישאר איתנו גם עכשיו"
"כנראה" אני עונה "ועכשיו לגבי הדיאלוג בסיפור, יש לך רעיון בשבילי עם מי לדבר?"
"כן" אלדד עונה לי "נדבר בסיפור בינינו, ממש כמו עכשיו".

Advertisement