על הגלגלים - זכרונות סבא - בעקבות סיפורו של אחי, שאול בן תורה, "המכונית הראשונה שלי"

למי תודה ולמי הברכה...[עריכה | עריכת קוד מקור]

אבא עם הילדים על האופניים בMariano Comense - נושא סיפורנו שאול כתב: צילום מרגש – לדעתי הוא האחרון גם של אבא וגם של עמנואל . אבא היה כל כך צעיר! ועמנואל ילד קטן ומאשר על האופניים של אבא שרק הגיע לקנטו (עיירה צפונית ממילאנו) מצרפת...גם אתה (דני) נחמד מאוד ! - שאול


המכונית הראשונה שהכרתי היתה בכפר ליד מילאנו: חפרנו באדמה תבנית של מכונית - עם מושב וחזית - בה "תקענו" הגה. ונסענו ... אמנם האוטו לא זז אבל השמענו נעימות של אוטו נוסע.
החוויה השנייה הזכורה לי היא נסיון לנסוע על האופניים. הורי הזהירו אותי (וזה הזכרון המוחשי היחידי מהם):"כאשר בולמים את הנסיעה באופניים לא להפעיל את המעצור הקידמי ( אחרת קיים סכנה לנפילה מהאופניים)" !

איך מטפסים על ההר עם אופניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

עברו קרוב לעשר שנים ופגשתי את האופניים (כנראה אלו -ראו סיפור האופניים מטה ) ב"משק הפועלות" בעפולה בבית משפחת שאול ויערה. באותם השנים הייתי בכפר הנוער כפר בתיה ליד רעננה. בחופשות נהגתי לנסוע לאחים שלי: שולה ושאול. וכך הגעתי לעפולה.
יום אחד יצאתי עם האופניים לטיול: מעפולה לטבריה וחזרה דרך בית שאן. הסיפור שלי מתחיל בדרך ממנחמיה לגשר (ראו מפה מטה). בזמנו הדרך טיפסה בהר (רחוק מהגבול עם ממלכת ירדן) וירדה לגשר. עצרתי ולא יכולתי להמשיך. ואז האיר לי המזל (כמובן ונטורה) הגיע אוטובוס אגד. הנהג עצר, ירד מהאוטו ועזר לי להעמיס את האופניים על הגג. וכך הגעתי לבית שאן ומשם באופניים לעפולה.

איך מנהל סניף אגד טיפל בי[עריכה | עריכת קוד מקור]

באחת הפעמים שנסעתי לחופשה לשולה בקרית שמואל, התרחש האירוע הבא, בדרך חזרה בתחנה אגד המתנתי לאוטובוס לרעננה (כפר בתיה). עמדתי מחוץ ל"ברזלים" שסימנו את התור. הגיע האוטובוס ולחץ אותי לברזלים. הנהג נבהל וקרה למנהל התחנה. הוא לקח אותו במכונית הפרטית שלו (חוייה מיוחדת בימים ההם) לבית חולים רוטשילד (היום -בני ציון). ליווה אותי למכון הרנטגן, לאחר שמצאו שמצבי תקין, המנהל החזיר אותי לתחנה, הזמין כוס גזוז (המשקה המקובל) והעלה אותי לאוטובוס לרעננה, בלי תור (בזמנו הייתו טובה גדולה). בקיצור, כל הכבוד למנהל התחנה !
ויש המשך - הנכד שלי נישא לנערה חיפאית, בתו של מנהל מחלקת הרנטגן בבית החולים בני ציון. ב"שבת חתן" ספרתי לו את הסיפור ושאלתי האם יוכל למצוא פרטים על האירוע מנת 1953. הוא השיב לי: "סליחה אבל אני עוד לא נולדתי !"

ה-VESPA שלי מרומא לתל אביב, דרך באר שבע וירושלים[עריכה | עריכת קוד מקור]

פירסומת לסרט חופשה ברומא - 1953

1954 רומא, סניף בנק ב-Piazza Bolognia, הדוד Fernando נכנס איתי לבנק. הוא מראה לי את סכומי הפנסיה שצברתי בתור קטין, יתום מלחמה. כל זה בזכות אחותי היקרה, שולה, שכל שנה הלכה איתי לקונסוליה האיטלקית בחיפה והוציאה אישור שאני עדיין בחיים. מביט בכיכר והיא מלאה באופנועי Vespa. אני שואל את הדוד האם אפשר לקנות. הוא משיב בחיוב ובשנת 1956 הגיע לנמל חיפה ה-Vespa, בין הראשונות בארץ וניתן לה המספר 20517ת (תל אביב)

מפגש בירוקרטי ראשון[עריכה | עריכת קוד מקור]

מדוע עברה יותר משנה עברה עד שהווספה הגיע ארצה . לאחר הרכישה, בשמחה רבה הלכתי לקונסוליה האיטלקית ברומא ושאלתי מה עלי לעשות. התשובה היית עליך לבצע 3 דברים: הצהרה בשבועה של הדוד בקונסוליה ושלי בבית משפט בישראל כי האופנוע נרכש בכסף של הדוד והוא ניתן לי במתנה. לאחר מכן הוצאת רשיון יבוא ממשרד המסחר והתעשייה בבנין פאלס בירושלים.

התופעה שנחרטה בליבי היית העמידה בתור לפני השופט בבית המשפט. התור היה ארוך וכולם הצהירו שהדוד באמריקה נתן להם פריג'דר (מקרר חשמלי - באתו זמן מכשיר מבוקש ונדיר !). היה נדמה לי שכולם נשבעים לשקר וגם השופט יודע זאת ! כך הכרתי את הבירוקרטיה. זה מנע ממני בחילות בהמשך החיים.

מבט, שביתה וחיזור[עריכה | עריכת קוד מקור]

בכל אחד מהשלבים הייתה ה-Vespa לרשותי עד שהביאה אותי להקמת בית בישראל.

  • תקומה 1956 - האכסניה של "הגרעין המושבי", אשר לימים הקים את כפר מימון. באחת השבתות הגיעו אלינו ארבע בנות מ"שבט הטירה" מנחלים. ביניהם, כמובן, רעייתי לעתיד רבקה, אז כהנא. כאשר ה"בנות" ירדו בתחנת אגד בתקומה הייתי בסביבה עם האופנוע שלי ה-vespa ולא אוכל להכחיש כי אחת מהן, משכה את תשומת ליבי. מתוך בושה והיות ואני לא הייתי מבין היוזמים של הקשרים לא נגשתי אליהן – הייתה זו פריבילגיה של הצוות הנבחר. לפני שבת, שמעתי דפיקות בדלת והנה עומדת שם הנערה, עם חצאית כחולה וחולצה לבנה ושאלה מיהו דני, הצגתי את עצמי ואז נשאלתי האם נכון שיש לי מברשת נעלים ומשחת נעלים. היה לי סט נחמד לצחצוח נעלים שהבאתי איתי מאיטליה. מסרתי אותו לרבקה וכנראה היא לא שכחה זאת. בארוחת בוקר הבנות עסקו בהגשת המזון לשולחן (אני חושב רק על מה הן חשבו, האם בשביל זה הן באו לשבת ?) והנה נשפך עלי קפה מהקנקן (לא בכוונה - אבל "אצבע אלוקים") בארוחת ערב. ומי עשתה כן ? ניחוש אחד. בכך החלו קשרינו.
  • אוגוסט 1956 - הכיכר מול תחנת הרכבת בחיפה ימי "השביתה הגדולה" של "אגד" אשר נמשכה שישה שבועות. היה זה על רקע חילוקי דעות עם הממשלה בדבר גובה התעריפים והאיום של הממשלה להלאים את התחבורה הציבורית. ה-Vespa שלי הייתה בקרית שמואל ואני נסעתי לקחת אותה. עד חיפה נסעתי ברכבת ובתחנת הרכבת עמדו משאיות שנסעו לקריות במפרץ חיפה. עליתי למשאית ושם פגשתי את רבקה בדרך לדוד שלה הנוסעת לקריית מוצקין. דברנו ושוחחנו וסיכמנו כי אקח את האופנוע מאחותי ואביא אותה ליעדה.
  • נחלים - כעבור זמן מה - באתי עם ה-Vespa והצעתי לה לצאת לקולנוע. בהמשך, להצגות ושיט על הירקון - והקשר התמסד !
  • ההתגבשות -רבקה התגייסה לנח"ל ועשתה טירונות במחנה 80 בפרדס חנה. היה נהוג אז שכל יום רביעי יש "ערב גרעינים": הבנים באים לפגוש את הבנות . ואני עם ה-Vespa מגיע מתקומה בנגב וחוזר בלילה.

חוויות הנסיעה בנגב[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב"גרעין" הייתי בעל הרכב היחידי. ותור כזה הזדמנו לי חוויות - חלקם עם לקח לחיים.

  • נסעתי לבאר שבע, בדרך חנה אוטו, עצרתי, באוטו היה הנהג עם כדור בראש. בהמשך הסתבר כי הטרמפיסט ביקש מסלול נסיעה מיוחד, הנהג סירב והוא נטל את חייו. מאז נזהרתי מטרמפיסטים עד היום הזה.
  • "מבצע סיני" - עזה נכבשה אך סגורה למטיילים. ראיתי במפה שיש מסלול תעופה מימי המנדט מקיבוץ בארי עד פאתי עזה. הזמנתי את אביבה (אותה נהגתי לקחת לעבודה לגן הילדים במושב גילת), נסענו עם ה-Vespa לעזה, שוטטנו בעיר וחזרנו. אגב, בנה של אביבה הוא שכן של עמי, בנינו, במעון.
  • הבידור היחידי היה קולנוע בבאר שבע, חברי מנחם הציע לנסוע העירה (אוטובוס חזרה בלילה לא היה). היה זה תקופה ש"מסתננים" - ערבים מעזה הטילו חיטתם על התושבים. מנחם לקח תת-מקלע עוזי התיישב על המושב האחורי של ה-Vespa ובילינו בלילה בבאר שבע
  • ואחרון, הניידות שלי הביא לכך שהייתי רכז הקניות. הארנק שלי שימש קופת הגרעין. לימים זה גרם לי צרות - יותר לא נגעתי בקופת מזומנים של הציבור.

בירושלים "הקטנה" (לפני מלחמת ששת הימים)[עריכה | עריכת קוד מקור]

ה-Vespa בדרכים. אם יש תקלה (זכורות לי אחת: ליד מכון וינגט בנתניה והשנייה בעלייה לשער הגיא), עצרתי "טרמפ" משאית, העמסתי עליה את האופנוע וחינם נסעתי העירה. חלקי חילוף לא היו, חנות ברחוב גרוזנברג הזמינה חלקים באיטליה ובינתיים האופנוע הושבת

  • באנו בברית נישואין, למחרת עלינו לירושלים והתאכסנו במלון ברחוב שלוש. בבוקר אני יוצאים לרחוב יפו, השוטר עוצר אותנו "הרחוב חד-סטרי" לא עזרו ההסברים: "אין בכלל תמרור" קבלנו דו"ח. התייצבתי למשפט ואז השופט אומר :"כל אחד יודע שרחוב שלוש הוא חד סיטרי - אין צורך בתמרור תקין !" מאז הבנתי מה זה לקבל דו"ח תנועה.
  • דפנה נולדה, הדרך לתחנת "טיפת חלב" הייתה עליה. רבקה הושיבה את דפנה על ברכיה ונסענו ב-Vespa. עצר אותנו עובר אורח: "אתה רוצה להרוג את התינוקת !" מאז נזהרתי. דפנה לא נסעה יותר על האופנוע.
  • יתרון לעבודה - זו הייתה התוצאה החשובה של ב-Vespa: עבדתי במילוי מקום למורים - מבית שמש למוסררה ולמושבה הגרמנית -15 בתי ספר ברחבי המחוז: ממלכתיים ודתיים - הייתי "המורה המחליף המחוזי". אבל "הפנינה" הייתה "שרות החדרים לסטודנטים": הסרתי את המודעות להשכרה, התיווך עבר דרך המשרד שלנו, עם האופנוע בדקתי חדרים להשכרה ברחבי העיר, סיכמתי תנאים מפורטים ושכר דירה וכך חדלה התעמרות בעלי הבתים בסטודנטים והייתה זו פרנסה טובה.
  • הגעתי לבנק לאומי, רחוב יפו 21: תוך 7 דקות הביתה לרחוב שמעוני רסקו - צהרים אכלתי תמיד בבית . ללימודים גבעת רם באוניברסיטה - 5 דקות אין רמזורים וכמעט אין תנועה

סוף דבר - פירוק לחלקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשנת 1962 ירדנו לתל אביב, סיימתי את הלימודים וקבלתי עבודה בתור כלכלן בבנק לאומי. הנסיעה ב-Vespa הפכה לסיוט. "תל אביב זה לא ירושלים". בקושי היה מוסך שהסכים לשלם לי 100 לירות תמורתה . החזרתי את המספר למשרד הרישוי. חיפשנו דירה בבני ברק ליד רחוב ז'בוטינסקי - עורק תחבורה של אוטובוסים.

חלפו 7 שנים, הוצאתי רישיון נהיגה (פטור היה לי מתאוריה בזכות באר שבע - ראו לעיל) קנינו קונטסה ועל כך בפרק הבא

שוק המכוניות המשומשות[עריכה | עריכת קוד מקור]

נספחים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מסע האופניים מ:סירן - 9 ק"מ מפאריז, צרפת עד עפולה, ישראל

בשנת 1942, בימי גזרות הגזע שנאסר להעסיק יהודים במשרות ציבוריות, אבא יצא לצרפת ושם מצא עבודה בבית חרושת לאווירונים בסירן. בהמשך הגרמנים פלשו לאזור ואבא נאלץ להמלט הבית. האפשרות היחידה לתנועה הייתה לרכוש את האופניים. וכך הגיעו לכפר ליד מילאנו (ראו צילום לעיל). שאול הוביל את האופניים (איני יודע איך עשה זאת) לעיר פיזה, פירנצה עלה על רכבת לנמל טורנטו ומשם לארץ ישראל. הם היו אצלו במקווה ישראל, רמת יוחנן, גבים ועפולה (כאן אני נפגש איתם) ולבסוף נגנבו. המקור: סיפורי האחים ונטורה




מפת מנחמיה גשר.png

מפת דרום אזור הכנרת בזמן המנדט הבריטי הדרך ממנחמיה לגשר עברה בעבר הירדן]]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.