סדום

מעובד מאתר מורשת "ביקור" בעיר החטאים - במקור לא רשום שם המחבר

"ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (ספר בראשית י"ג, י"ג). מידותיהם הרעות של "אנשי סדום" הפכו למשל ולשנינה במורשת ישראל. "מידת סדום" הייתה שם נרדף לחברה קלוקלת, נהנתנית, רכושנית, אגואיסטית, שדואגת לעניינו של הפרט גם במחיר רמיסת כבודם של בני אדם אחרים והעדפה פסולה של האינטרס האישי על פני האינטרס הציבורי.

עד כדי כך גדלה חטאתם של אנשי סדום, עד שאמרו חכמים: " אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא שנא' "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד " רעים - בעולם הזה וחטאים - לעולם הבא אבל עומדין בדין ר' נחמיה אומר אלו ואלו אין עומדין בדין שנאמר (תהילים א) על כן לא יקומו" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין]] ק"ז, ע"ב).

מה היה חטאם של אנשי סדום, עד שהמקרא מכנה אותם "רעים וחטאים לה' מאד" ?. סתם המקרא ולא פירש. חז"ל, כמו גם פרשני המקרא לדורותיהם, ביקשו ל"השלים" פער זה ולאפיין את "אנשי סדום". בדמיונם (או שמא על פי מסורות שהיו בידם?), ביקשו לתאר את אורחותיה של "עיר החטאים" סדום, אנשיה ומעשיהם. ברבות הימים, יצרו תיאורים אלה אב-טיפוס של "עיר חטאים", שאנשיה הם חסרי רגישות חברתית ואנושית. עד כדי כך, שאמרו במדרש: "כשאדם רע – קורין אותו סדומי". (בראשית רבה מא, ז).

המחשות

אגדת חז"ל מרחיבה דברים בענין חטאת סדום: "דרש רבא: מהו שנאמר (תהלים סב, ד): "עד אנה תהותתו על איש תרצחו, כלכם כקיר נטוי גדר הדחויה"? מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון, ומושיבין אותו אצל קיר נטוי, ודוחין (=דוחפים) אותו עליו, ובאים ונוטלים את ממונו. מי שהייתה לו שורה של לבנים, היה בא כל אחד ואחד ונוטל אבן אחת, ואומר: לא נטלתי אלא אחת...".

מידת סדום

אפיונה של סדום כחברה קלוקלת המעוותת את המשפט ואינה דואגת לכבודם של האנשים הבאים בתחומה, הביא בתקופה מאוחרת יותר את חכמי המשפט העברי ליצירת קטגוריה משפטית של "מידת סדום". דהיינו: התנהגות שלא מן היושר. התנהגות אנוכית זו, "מידת סדום", באה לידי ביטוי חריף במשנת אבות (ח, י), שהרמ"א עמיאל (1883-1946), רבה הראשי של תל-אביב-יפו, פירשה יפה על דרך הדרש: "האומר: שלי שלי ושלך שלך- זו מידה בינונית": חבכרה שיחידיה ("האומר", לשון יחיד) אומרים: "שלי שלי ושלך שלך"- כל אחד יעשה רק לביתו שלו, היא חברה שמידותיה "בינוניות" המה, שכן בחברה טובה כל אדם מוכן לתת משלו גם לאחרים ואינו שומר כל ממונו רק לטובת עצמו. אבל "יש אומרים"- לשון רבים – כאשר מידה זו של אנוכיות הופכת להיות נחלת הכלל, הרי "זו מידת סדום". חברה כזו אינה יכולה לעמוד ולהתקיים אפילו שעה אחת.

מכוח הגישה הנזכרת, הרואה במעשיהם של בני סדום שלילה מוחלטת, עיצבו חכמי המשפט העברי את הכלל לפיו במצבים מסוימים אף "כופין על מידת סדום", היינו: מונעים מן האדם לעשות לרעה שימוש בזכות משפטית שבידו. כאמור לעיל, אנשי סדום היו רגילים להתנגד לכל מעשה שיש בו כדי לסייע לזולת, אף אם אינו כרוך בתשלום או בטורח כלשהו. עיקרון זה, "כופין על מידת סדום", הינו אחד הנימוקים לכלל גדול אחר במשפט העברי: "זה נהנה וזה לא חסר – פטור". במקרה זה פטור אדם שקיבל טובת הנאה מחברו לשלם לו כשהמזכה לא חסר דבר. מנגד, אין בכוחה של הכפייה על "מידת סדום" לחייב בעל נכס להרשות לכל דייר לגור בחצרו ללא תמורה, גם אם החצר אינה עומדת להשכרה.

לסיכום, מדינה שערכיה המה "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית", ראוי לה כי תסלוד מ"מידת סדום", ותשתית את ערכיה על חברה צודקת, שומרת משפט, הנוהגת בבניה ובכל אורחותיה במידות של צדק ורחמים, לפנים משורת הדין.

סודם השמור של אנשי סדום

דר' עקיבא לבנון כתב במוסף שבת של מקור ראשון השמור של אנשי סדום - בקעת הירדן הייתה 'עמק הסיליקון' החקלאי, מרכז המו"פ עתיר הידע של העולם המקראי. הנתונים הארכיאולוגיים והניתוח החקלאי-כלכלי שלהם חושפים את המניע להידרדרות המוסרית של אנשי סדום ולניכורם כלפי זרים

ביטוי לעושר המקום

רקע המקום - במרחב שבין הכינרת לים המלח זורם נהר הירדן התחתון. בעבר עוצמת זרימתו הייתה חזקה בהרבה מהמצוי כיום וסיבות אחדות לכך:

1. בפתחה הדרומי של הכנרת לא ניצב סכר.
2. לא שאבו מים מהכנרת.
3. לא שאבו ממימי הנחלים המזינים את הירדן ההררי הנשפך אל הכנרת.
4. לא שאבו מים ממימי הירדן (היוצא מהכנרת), וגם לא מנחלי האיתן הנשפכים אל הירדן.

מימי הירדן ונחלי האיתן שזרמו אליו החיו את אזור הערבה והפכו את בקעת הירדן ואת האזור הסובב את ים המלח לחבל ארץ חקלאי נרחב אשר התבסס על גידולי שלחין בלבד – וכפי שהכתוב מכנה זאת: 'ארץ משקה' (בראשית יג, י). ככל הנראה התקינו החקלאים תעלות השקיה אשר הובילו את מימי הנחלים הזורמים אל הירדן, ואולי אף את מימי הירדן, לשטחים המרוחקים מאפיקי הזרימה של הנחלים, על מנת להגדיל את שטחי העיבוד החקלאי – עד שהיה נדמה כי כל בקעת הירדן הייתה ארץ נושבת, פורייה, ירוקה ומושקית לאורך כל ימות השנה (בדומה למתרחש שם כיום). המקרא מדגיש זאת פעמיים בפסוק אחד וכותב כי כל ככר הירדן היה כולו ארץ משקה.

עוד ייתכן כי רשת תעלות ההשקיה נעשתה בדומה לנעשה במצרים, שם נחפרו תעלות מים (כבר בעבר הרחוק) היוצאות מאפיק הזרימה של הנילוס, ואלה השקו שטחים נרחבים גם בריחוק ממנו. כמדומה שזה הסבר הכתוב 'כגן ה' כארץ מצרים' (בראשית, שם).

איכות הגידולים - האקלים השורר לאורך נהר הירדן וים המלח מכתיב את סוג הגידולים שניתן לגדל שם. זמן קצר לפני מותו מפרט משה את איכויותיה של הארץ ובתוך כך מונה שבעה מינים שנשתבחה בהם: "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶמֶן וּדְבָש" (דברים ח).

גפן – אחת העדויות המוקדמות ביותר על ביות הגפן נתגלתה לראשונה בתל שוּנה בצפון בקעת הירדן, באתר כלקוליתי (4,500–3,300 לפנה"ס), שם נתגלו גרגרי גפן מיובשים שהכילו 2-3 זרעים. בכמה אתרים נוספים באזור נתגלו חרצני ענבים מבויתים מתקופת הברונזה (2,700–2,000 לפנה"ס), ובתוכם יריחו, לשון ים המלח וערד. היות שגפן בר אינה גדלה באזור זה או בקרבתו, מעיד הדבר על ביותה המוקדם של הגפן באזור זה.

(במאמר עצמו הובאו דוגמאות לשבעת המינים)

ומכאן המסקנה לגבי התושבים - הד למסקנותינו ניתן למצוא במאמרי חז"ל על סדום (סדום כעיר מרכזית באזור זה מבטאת את התנהגותם של כלל אנשי בקעת הירדן). במכילתא דרבי ישמעאל נאמר:

…וכן את מוצא באנשי סדום שבמה שנתגאו לפניו בו נפרע מהם שנאמר: "ארץ ממנה יצא לחם"… אמרו הסדומיים: אין אנו צריכין שיבוא אדם אצלנו, אלא הרי מזון יוצא מאצלנו, וכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מאצלנו, בואו ונשכח תורת רגל מארצנו. אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, בטובה שהשפעתי לכם אתם מתגאים? אתם אמרתם נשכח תורת רגל מארצנו, אף אני אשכח אתכם מן העולם.

ועל כך הוסיף הספרי מספר דגשים: וכן אתה מוצא באנשי סדום שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע, מה נאמר בהם: "ארץ ממנה יצא לחם" (איוב, שם)… אמרו אנשי סדום הרי מזון אצלנו הרי כסף וזהב אצלנו נעמוד ונשכח תורת הרגל מארצנו… (דברים פיסקא מג, טז; וביתר הרחבה, בספרי דברים פיסקא שיח טו).

נראה כי מדרשי חז"ל עמדו במדויק על סיבת חוסנם ויתרונם החקלאי והכלכלי של תושבי בקעת הירדן. לאור זאת, מתחוורים היטב דברי הכתוב: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹוד" (יג, יג). מתוך שרצו לשמור על סודם החקלאי, אסרו על בני אדם שאינם מקומיים להתגורר או להלך באזור ללא כוונה ברורה. מכאן גם נולדו חשדנות ואיסור על הזמנת אורחים, ומכאן האיסור לסייע לחלש ולדל, לגמול חסד ועוד (בראשית יט, א-ו). גישה אנוכית זו היא שהביאה אותם בהדרגה במהלך השנים להשחתה מוסרית וחברתית כבדה, והיא שהביאה לבסוף עליהם את עונשם הגדול.