מראה מהכפרים למפרץ חיפה - צילם:ירון בוצר

19177עמיתים_לטיולים'_-י"ב_טבת_תשפ"א-סיור_בכפרי_הדרוזים_בכרמל

19177עמיתים לטיולים' -י"ב טבת תשפ"א-סיור בכפרי הדרוזים בכרמל

תיעוד הסיור בוידאו ע"י פלג לוי

סיור בכפרי הדרוזים בכרמל עם עמיתים לטיולים התקיים ביום ראשון, יב' טבת תשפ"א (27.12.20) בשעות 08:45-16:00 בהדרכת מורה הדרך דניאל סיגלוב

התרבות הדרוזית המיישבת את כיפות הכרמל, וחלק מהרי הגליל והגולן, נחבאת מעט אל הכלים, וידועה לישראלי הממוצע בעיקר בזכות השוק בדליית אל כרמל, כנאפה מתוקה, וברית הדמים. אך מעבר לכך כמובן יש עומק תרבותי, דקויות הברורות רק לבני המקום, והיסטוריה רבה אשר בזכות מורה הדרך דניאל סיגלוב המתגורר עם משפחתו בעוספיה אנו יוצאים לחקור וללמוד על עדה מיוחדת מיוחדת זו.

מצפה דוד אייזן[עריכה | עריכת קוד מקור]

את סיורנו אנו פותחים בשולי העיר עוספיה, בתוך היער הירוק עד המחבק את ערי הכרמל, במצפור על שם סגן דוד אייזן. היות שהקדמתי את מועד הסיור במספר דקות, אני זוכה להתרשם מתצפית מדהימה אל העמק בו קריית אתא על מגדליה הצחורים שוכנת לבטח בין משבצות שדות תבואה האוגרים בר לקראת הקיץ, ואל הכפרים סביב הבנוים בצורה פחות סדורה, גם הם צובעים את מרחבי העמק בצבעי לבן של בתי מידות. סביבנו האנדרטה להנצחת דוד אייזן וחבריו אשר נפלו במלחמת ההתשה, בה רחבה יפה ומטופחת אשר בליבה אנדרטת אבן עליה חקוקים שמות הנופלים, ותותח עתיק המאזכר את הנופלים בזכרון הפלדה. במפלס תחתון נבנתה מפת תבליט ענקית המתארת את המקומות בהם עמדו על משמרתם חיילנו בחזית סיני - במעוזים לאורך תעלת סואץ, וחלקם אף שילמו על שמירת ביטחון המדינה בגופם ובנפשם.

מדריכנו הידוע באזור הכרמל בזכות הכובע הצהוב המזהה את בואו ממרחק מצטרף אלינו והפעם עם מסיכה צהובה אופנתית ותואמת לצרכי ימים אלו ובכלל לתלבושתו.

דניאל פותח ראשית בהביטו לעבר האנדרטה ובאומרו כי מלחמת ההתשה כמעט ונשכחה, אולי בשל מלחמת ששת הימים אשר קדמה לה ויצרה אווירת התרוממות רוח בקרב הציבור שלא הותירה מקום למוראות המלחמה של אותם ימים. ממשלת ישראל גם היא לא הנציחה את הנופלים במלחמה זו כראוי והכירה במלחמת ההתשה באופן רשמי רק בשנת 2003, והיום קיימות בארץ רק שלוש אנדרטאות, כולן פרי יוזמה פרטית של משפחות ורעי הנופלים.

אנדרטה זו הוקמה ביוזמת משפחתו של דוד אייזן, ילד חיפאי מיוחד חדור תחושת שליחות וציונות, אשר עוד בנעוריו עת ביקר בהתרגשות במוזיאון אסירי המחתרות בעכו העתיקה, גילה כי המקום משמש כבית מרפא לנפגעי נפש. מאוד הפריעה לו העובדה כי מקום היסטורי זה אינו משמש אך ורק להנצחת הלוחמים אשר הקימו את מדינתנו, לקח על עצמו פרויקט, כתב מכתבים לראשי המדינה וארגן מסעות הסברה למקום עד שמוסד המרפא הועתק למקום אחר ומוזיאון לאומי הוקם במקום.

בעת שרותו כסגן בחזית סיני, נפגע יחד עם שבעה מרעיו מפגז אשר הרגם. מכתביו הרבים מצוטט משפט אחד על אנדרטה זו המנציח את ניצחון רוח האדם - "לא אמות ואפילו יהרגוני".

דרוזים בכרמל - סאפי מקלדה[עריכה | עריכת קוד מקור]

במעבר חד מחליף מדריכנו את כובעיו לכובע דרוזי, ומעדכן את הבודדים שעוד לא יודעים כי הוא אספן כובעים נלהב המחזיק ברשותו מוזיאון כובעים, אשר גם מסייעים להעביר בצורה קולחת והומוריסטית את סיוריו. תוך כדי שהוא מחליף בתזזיתיות כובעים שמתאימים לעדות השונות מציין דניאל כי בעוספיה הסמוכה אלינו מתגוררים כידוע דרוזים, אך גם בדואים, שלושה זרמים נוצריים, יהודים משיחיים, ואפילו מעט יהודים ביניהם סטודנטים הלומדים באזור וכעשר משפחות, ביניהן זו שלו. דניאל מציג בפנינו את סאפי מקלדה, דרוזי מדלית אל כרמל, האחראי על קידום תחום התיירות בכפרי המיעוטים בצפון, אשר בא גם הוא לסייר עימנו ולחלוק מעט ידע ממקור ראשון על התרבות הדרוזית. ראשית מציג סאפי את הכפרים השוכנים במרום הכרמל, עוספיה ודלית אל כרמל, אשר אכן מאוכלסים רובם בדרוזים בני אותה עדה, אך לכל כפר יש מסורת וגאווה משלו, והיחסים ביניהם הם מעט כמו הפועל ומכבי, חברים לדרך אך בעלי גאוות קבוצה המתבטאת בויכוחים רבים על מי מוביל בתחומים אלו או אחרים ועקיצות מילוליות קלות המוחלפות בין התושבים. סאפי מציג את התחום בו הוא פועל ואת הפרויקטים "כפר ביקרתם" ו "חוויה בדואית בגליל" שנועדו לאפשר לעם ישראל לגלות את צפונות כפרי הגליל, תרבותם ויופיים והכל ללא תשלום, תוך הקצאת תקציב ייחודי על ידי משרד התיירות. כאן על הכרמל המבורך במזג אויר נהדר, נוף מדהים, ושילוב של טבע ואדם, ניתן לגלות מגוון אטרקציות, ביניהם כאלו אשר יפתיעו את המבקר - אשה דרוזית אשר פתחה סטודיו ליוגה, סדנת סושי, אומנות ברמה בינלאומית, וכמובן התרבות והרוחניות המאפיינים את הדת הדרוזית. מי שמעריך את המאכלים הדרוזים כמובן יוכל למצוא שפע ומגוון מסעדות, אך יש כאן השפעה חיצונית חזקה ודינמיקה של התחדשות.

סאפי מזכיר את האשה הדרוזית בעלת המעמד השוויוני בחברה הזו, וסקרנות העמיתים פותחת דיון מעניין ממנו עולה כי 80 אחוז מעסקי התיירות כאן מנוהלים על ידי נשים, אשר אף זוכות להשכלה אקדמית רחבה, ורובן משכילות יותר מן הגברים. ההשפעה המערבית של אחוז גירושין עולה, לא פסחה על החברה הדרוזית ושיעור הגירושין מגיע ל 37%.

מעמד האישה בדת הדרוזית שוויוני, ובתי הדין מאשרים לאישה החפצה בכך להתגרש, תוך זכאות למחצית הרכוש. רוב מקרי הגירושין מסתיימים בבית הדין השרעי בהסכמה הדדית, אך אם הבעל מבקש קודם לכך נערך ניסיון גישור.

נשים רבות אוחזות במעמד באקדמיה ותפקידי ניהול, בעוד הגברים מתמחים במקצועות הביטחון. בחברה המסורתית נשים גרושות היו בעלות מעמד כמעט מנודה, אך הפתיחות הרבה להשפעה חיצונית הביאה להעלמות התופעה והיום הן חיות היטב וברמה גבוהה.

לשאלת העמיתים על הדרוזים בגולן אומר סאפי, כי הקשר בין הדרוזים ביישובים השונים מצוין ויש קשרי נישואין רבים בין הכפרים, אך מעמד התושבים שם לא פשוט שכן הם לא אחת מאוימים על ידי תנועות פוליטיות בישראל בנסיגה ישראלית מהגולן והעברת הריבונות שם לסוריה, והנאמנות שלהם נשמרת בחלקה לסוריה ובחלקה לישראל, למרות שהדור הצעיר כבר אינו מכיר את סוריה כבית ויש שינוי בנושא. כמו כן קיימת רגישות רבה למצב הדרוזים בסוריה הקורסת, ודאגה רבה לשלומם ורווחתם.

התרבות הדרוזית[עריכה | עריכת קוד מקור]

דניאל מודה לסאפי על שחלק עמנו את נקודת מבטו הייחודית, הפעם שולף כובע דרוזי לבן, מכנס דרוזי מסורתי שחור ורפוי ושפם מזויף בהם הוא מלביש מתנדב מקהל המטיילים, שנראה תוך דקות כאילו יכול להיטמע היטב בכפר הסמוך.

מדריכנו מגלה כי בחברה הדרוזית שתי מעמדות רוחניים, העוקאל (להלן דתיים) אשר הם אנשי הבינה המבינים את רזי הדת הדרוזית הסודית, והג'והאל (להלן חילוניים) אשר אינם נחשפים לרזי הדת ולבושים בלבוש מערבי ממש כמונו.

דניאל מצביע אל עבר הלבוש המסורתי, ומגלה כי תפקיד הלבוש לפי האגדה הוא לשמור על הצניעות, המכנס הרפוי נועד להסתיר את התרגשות הגבר אשר רואה אישה מצודדת, ואילו השפם העבות נועד להסתיר את החיוך אשר עלול לסמן דבר מה לאותה אישה.

לגבי נשים הסיפור דומה ומטעמי צניעות אשה דתיה לבושה במטפחת ובגד שחור המכסה את כל הגוף.

מבחינת בחירת המצב הדתי, עד גיל 15 כל הנערים והנערות הדרוזים הינם דתיים, ובגיל זה עליהם לבחור אם להמשיך כדתיים או כחילוניים. שינוי לאחר מכן אפשרי, אך תחת קשיים רבים.

בחברה המסורתית הרוב בחרו בדרך הדתית, אך כיום תחת השפעות תרבות המערב התהפכו היוצרות והרוב בוחרים בדרך החילונית.

מבחינה היסטורית הדרוזים התפצלו במצרים לפני כאלף שנה מהאסלאם השיעי, מאמינים במוחמד, חוגגים את חג הקורבן, אינם שותים אלכוהול ומאמינים בקוראן כספר קודש. אך לעומת המוסלמים הם מאמינים בעוד עשרות נביאים מלבד מוחמד ביניהם סוקרטס, אפלטון, משה, יתרו ואף נביאים שחיו לאחר מוחמד כמו אבו-עבדאללה ואיסמעיל.

נביאיהם מחולקים לפי הערכים אותם הם מייצגים לחמש קבוצות שונות, והם אינם מקבלים את חמשת עמודי האיסלאם - העדות, החאג', חמש התפילות, מצוות הצדקה וצום הרמדאן.

צום בדת הדרוזית אינו מצווה דתית אלא רק לצורך חשבון נפש.

בעולם שוכנים מיליון וחצי דרוזים רובם באזור סוריה ולבנון, עשירית מהם חיים כאן בארץ ישראל ב-22 כפרים: 16 בגליל, 4 בגולן ו-2 כאן על הכרמל.

הדרוזי מחוייב לגור בתוך הכפר להתחתן רק עם בני דתו.

לסיכום, הדרוזים הינם דת קטנה, נרדפת באזור המזרח התיכון, אינה מיסיונרית, ולהם קהילה "רפורמית" בארה"ב בעלת אחוז התבוללות גבוה, נשמע מוכר.

הדת הדרוזית[עריכה | עריכת קוד מקור]

לדת הדרוזית גם קשר יהודי. אחד ממפיצי הדת הראשונים, נשתכין א- דרזי, ממוצא פרסי סבל משגעון גדלות עם השנים, הכריז על עצמו כהתגלמות האל, והוצא להורג כדי שיוכל לברר את העניין בספירה העליונה אישית. שמו הפך למילת גנאי שעם השנים השתרשה כשם הדת, אך הדרוזים עצמם קוראים לעמם "בנו מערוף" - שפירושו בני החסד, או "אל מואחידון" - המאמינים באל אחד. שיח' דרוזי אשר חקר את ההיסטוריה של נשתכין, גילה כי אמו יהודיה, ומכאן שלפי ההלכה נולד גם הוא כיהודי.

נקודה יהודית נוספת בקיבוע שם העדה, הינה יומנו של בנימין מטודלה, יהודי בן המאה ה12, שיכול להיות חבר כבוד בעמיתים, שכן יצא אז מביתו אשר בספרד למסע יוצא דופן באזור המזרח התיכון, צפון אפריקה, הודו ואתיופיה אותו תיעד ביומנו אשר הפך לרב מכר אותה תקופה. ביומנו מתאר פגישה עם קבוצה אתנית בלבנון שנקראת דרוזים, מאמינים בגלגול נשמות, גרים בהרים, לוחמים עזי נפש ללא הנהגה לאומית וידידים לעם היהודי, ממש כמו היום. שם זה הופץ ברחבי אירופה בה הפך יומנו למדריך מסעות פופולרי והתקבע. רשמיו אלו הם המוקדמים ביותר שהועלו על הכתב ומתעדים את העם הדרוזי.

כפרי הכרמל הוקמו לפני כ400 שנה, עוספיה ב1630 ודליה ב1670. אותה עת היו בכרמל 16 כפרים אך רובם נחרבו עקב התנכלויות הערבים לדרוזים. מקור השם עוספיה לוט בערפל, אך המילה עסף פירושה רוח סערה, ואנו ברום הכרמל מרגישים היטב את הרוח העזה כאן. הסבר אפשרי נוסף הינו שימור שמו של הכפר התלמודי היהודי חוסייפה. דלית אל כרמל פרושה אשכול הענבים המובחר של הכרמל וזהו גם סמל העיר.

עין אל בלד - בשביל הבנים[עריכה | עריכת קוד מקור]

עמוסי ידע אנו יוצאים בנהיגה זהירה בדרכים הצרות והמאתגרות משהו של הכפר אל המקום בו הוקם הכפר, מעיין עין אל בלד. עת אנו מתאספים בפינת ישיבה נוחה סמוך למעיין, נשמעת צעקה מפי אחד העמיתים, המ"מ! שלום עליך! מסתבר כי העולם קטן והאיש אותו נפגוש, תא" במיל' עמל אסעד היה מפקדו בצנחנים של עמיתנו אריה פארג'.

דניאל מציג את אמל, איש מוכר בעדה הדרוזית, אח שכול ומפקד נערץ בצה"ל וגם מייסד פרויקט ההנצחה הייחודי התואם את ערכי הדת הדרוזית, "בשביל הבנים הדרוזים".

אמל פותח בתארו את שירותו הצבאי עת התגייס לצנחנים בראשית שנות ה70, נלחם במלחמות ישראל, כולל הקרב בחווה הסינית, והשתחרר בדרגת תת אלוף.

לאחר ניסיון קצר בזירה הפוליטית הבין שזו אינה דרכו והחליט לתרום בתוך החברה הדרוזית תוך יצירת חיבורים עם החברה הישראלית. במסגרת זו עסק בפרויקטים של חינוך ורווחה בצפון וסייע ברתימת קרן רש"י לפרויקטים אלו, מהם הוא גאה במיוחד בבית הספר למדעים בירכא אשר מדורג בין הטובים מסוגו והישגיו בארץ.

לפני שמונה שנים ייסד את פרויקט ההנצחה "בשביל הבנים הדרוזים" המנציח את הנופלים בני העדה ומבוסס על ערכיו של אחיו וופא אסעד אשר נפל ברצועת עזה ב1993, אח אשר חייו סבבו סביב ספורט - הרכיבה על אופניים וריצה, תחומים בהם הצטיין.

הדת הדרוזית שמאמינה בגלגול נשמות אינה מעודדת אנדרטאות אך כן מצודדת בהנצחה סביב ערכי האדם שנפטר, שימורם והטמעתם.

"שביל הבנים" יוצא מבית יד לבנים בדליה עובר בכל הכפרים הדרוזים בגליל, ובאתרי מורשת חשובים לעדה, ומסתיים באתר נבי שועייב (יתרו) סמוך לארבל, הנביא החשוב ביותר בדת הדרוזית. אורך השביל 226 ק"מ וניתן לעשותו במקטעים, בהליכה או ברכיבה. למרות שהוא מסומן חלקית, בעלי כישרון ניווט יכולים לעבור לאורכו כנהוג בשבילים החדשים ובעידן הניווט הלוויני.

אחת לשנה נערך אירוע ספורט בשם זהה לשם השביל, בו משתתפים המוני בית ישראל בפעילויות ספורטיביות שונות. אמל מגלה כי אחוז ההענות לגיוס בכפרים הדרוזים גבוה מזה אשר במגזר היהודי, וגם נשים מתגייסות לשירות לאומי.

דניאל מודה לאמל על הארוח ועל דבריו, ונוטל חזרה את הובלת הסיור תוך התקרבות למעיין המפכה בעוז.

המעין[עריכה | עריכת קוד מקור]

המעיין השוכן מתחת לבתי גרעין הכפר ההיסטורי, מוקף עצי זית ומפכה אל בריכת אבן רבועה אשר תחתיתה נוקבה והמים אינם נאגרים בה אלא זורמים בצינור אל בריכה חקלאית סמוכה. דניאל מספר על עצמו, ועל החיים בכפר הדרוזי עוספיה בו הוא שוכר דירה צנועה של שישה חדרים עם גינה, נוף מדהים ומקום למוזיאון הכובעים במחיר צנוע גם הוא של 3000 שקל.

הדרוזים מייחסים חשיבות גדולה לבעלות על הקרקע, שכן התרבות הדרוזית מדגישה את ערך הצניעות האוסרת לגור בבתי דירות בהם השכנים יכולים להציץ בין הדירות, אלא רק בבתי קרקע בעלי פרטיות. היות שהקרקע כאן מוגבלת ומוקפת בשמורות טבע, הקרקע אשר בבעלותם אינה נמכרת ומשמשת למגורי משפחות, או להשכרה.

היות שמספר הילדים הממוצע לאישה דרוזית ירד בתלילות משמונה לשניים בלבד בעת המודרנית, הסדר זה הינו בר קיימא. דניאל מעיד כי ליהודי אשר אינו מקפיד על כשרות וביקור בבית כנסת החיים נוחים יחסית, וכי ילדיו אשר לומדים בגן דרוזי דוברים ערבית ברמת שפת אם יחד עם העברית אשר למדו בבית. בכל פינת רחוב כאן מציעות מסעדות איכותיות את מעדניהן, ואפילו השכנה פוקדת לעתים מזומנות את ביתו עם סירים מלאים כל טוב, ואכן מידותיו הטובות של מדריכנו מעידות על השפע הקולינרי.

בדומה ליישובים ערביים יש הקפדה על ניקיון השטח הפרטי, ואילו המרחב הציבורי מוזנח יחסית, ואף מדי פעם רואים ערמות אשפה בשולי שמורות הטבע.

דניאל מצביע אל הבתים הנישאים על הצוק מעלינו, גרעין הכפר ההיסטורי ומסביר כיצד להגיע לשם ברכבים ויותר חשוב, כיצד להתגבר על אתגר החניה בסמטאות הצפופות.

גרעין הכפר עוספיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הנסיעה אל גרעין הכפר מגלה נוף מדהים של מפרץ חיפה כולו הפרוש תחתינו, וסמטאות צרות המתפתלות בין בתים עתיקים הנסמכים אל וילות מושקעות. הכבישים כאן צרים מאוד, חסרי שוליים ולעיתים אף סמוכים לתהומות מאיימות, מסתבר כי הדרוזים אינם רק לוחמים עזי נפש, אלא גם נהגים אמיצים מאוד. לאחר שהתגברנו על אתגר החניה, אנו פוסעים בין הסמטאות אל מעבר דרך קשת אבן היסטורית לרחבה פנימית עמוסה באיזכורים היסטוריים.

דניאל חובש את כובע הבמאי ומגלה כי ציוריות בתי הכפר לא נעלמה מעיניהם של במאי הקולנוע בימי ראשית הצילום בארץ, ומספר סצנות מהסרט הנודע "גבעה 24 אינה עונה" צולמו ב1955 בבית אשר מעל לקשת ההיסטורית, ואילו בבית קרוב צולמו סצנות מהסרט "אקסודוס".

בבית הלבנים הצנוע סמוך לקשת עצרה ההיסטוריה מריצתה לרגע של כבוד. שם גר אחד האנשים שעיצב את יחסי הדרוזים והיהודים בארץ, שיח לביב אבו רוקון. בשנות השלושים בימי המרד הערבי הגדול, הדרוזים חיפשו את דרכם, חלקם יושבים על הגדר, בגליל חוברים לצד הערבי, ואילו כאן על הכרמל קוראים נכון את כיוון ההיסטוריה ותומכים בצד היהודי. שיח' אבו רוקון צידד ביהודים בשלב מוקדם כנגד הלאומנות הערבית, שיתף פעולה עם ההגנה, וראשוני הנופלים הדרוזים במערכות ישראל הינם מכפר זה ואף ממשפחתו. במהלך אירועי השבת השחורה נתן השיח' מחסה לאבא חושי בביתו במשך שלושה חודשים, ובסריקות של המשטרה הבריטית בעוספיה הלביש אותו במסווה של אישה דרוזית בעלת שמלה המכסה את כל הגוף כדי לחמוק מרודפיו.

השיח' כיהן כראש המועצה הראשון של עוספיה, ח"כ דרוזי ראשון בכנסת ישראל, והניח את היסודות לברית עם מדינת היהודים.

עם פרוץ מלחמת הקוממיות צבא ההצלה של קאוקג'י, ארגון מתנדבים שגויס על ידי הערבים להילחם בארץ גייס לשורותיו דרוזים מהר הדרוזים אשר בסוריה תוך תעמולה כי היהודים פוגעים בדרוזים אשר בארץ. לוחמים אלו השתתפו בקרב על רמת יוחנן אשר בפאתי חיפה מול כוחות ההגנה, בקרב קשה זה נהרג זוריק אחיו של משה דיין והאבא של האלוף במיל' כח"כ עוזי דיין.

לאחר הקרב פגשו בני הר הדרוזים לוחמים דרוזים מהכרמל אשר שרתו במחלקת המיעוטים של ההגנה, הבינו את טעותם, ועברו צד, חלקם אף נשאר בכרמל ובנה את ביתו בכפרי הדרוזים אשר בכרמל.

לאחר קרב רמת יוחנן התקיימה ביוזמת שיח' אבו רוקון פגישה בין משה דיין לנציגי הדרוזים, דיין אמר כי הוא מוחל על דם אחיו למען השלום, ונחתם הסכם היסטורי של שיתוף פעולה. מצד הדרוזים חתם קצין צעיר בשם איסמעיל קבלאן, אשר בנו ג'יהאד יתמנה לימים למפקד מג"ב, ונכדו יהיה הנווט הדרוזי הראשון.

הזמן אינו עוצר, ואף אנו נחפזים בין הסמטאות הציוריות, אשר על גגותיהן מתנופפים יותר דגלי ישראל מעיר עברית ממוצעת, אל כיכר אל מנזול בה שוכן מרכז מורשת כרמל המציג את החיים הדרוזים המסורתיים, ומתופעל על ידי שתי נשים דרוזיות.

הנשים הדתיות[עריכה | עריכת קוד מקור]

הללו היו ממובילות המאבק למען השכלה גבוהה לנשים אל מול זקני הכפר שקיוו לשמר מסורת וצניעות ולהותיר את הנשים בתוככי הכפרים והבתים. צחוק הגורל הוא, שכיום בעידן ההשכלה רק כעשר אחוז מהנשים בוחרות באורח חיים דתי, לעומת יותר משמונים אחוז בחברה המסורתית של הדור הקודם. אין אפשרות להיות בחברה הדרוזית הדתית למי שמשרת בצבא, או הרג נפש במזיד או בשוגג.

המשך הסיור ותצפית אל הכנסיות המתנשאות מולנו מעלה את השאלה היכן הוא בית התפילה הדרוזי? והתשובה מסתתרת, בבית צנוע למראה וחסר ייחוד אשר הכניסה לחצרו מעוטרת בקשת קטנה. דניאל מגלה כי הדרוזים כמיעוט במזרח התיכון נאלצו להטמיע את עצמם, ובית התפילה שלהם "חילווה" הינו תמיד בית צנוע בשולי הכפר, ובדרך כלל אין אפילו שלט המצביע אל מיקומו. תפילות נערכות בימים שני ושישי, (היום הדרוזי מתחיל בערב בדומה לשלנו ולכן בפועל התפילות הינן בראשון וחמישי בערב), אך רק דרוזים נכנסים לבתי התפילה ואנו יודעים מעט מאוד עליהם ועל התפילות מלבד שיש בהם ספרי קודש, כריות על הרצפה, ושולחנות פשוטים.

סמוך לבית תפילה זה התגלה בחפירה ארכיאולוגית אוצר בלום של 4560 מטבעות מימי שלהי בית שני, רובם שקלים ומחצית השקל מצור. מציאת אוצר זה מעלה את ההשערה כי מדובר במס מחצית השקל אשר נאסף בקהילות יהודיות באזור לבנון, אך נושאי האוצר הגיעו לאזור עם פלישת רומי, ונאלצו להסתיר אותו בכרמל המבודד, שם נשכח עד ימינו.

נקודה יהודית בוהקת נוספת נחשפה מטרים ספורים ממקומנו, פסיפס, כנראה של בית כנסת, עליו הכתובת "שלום על ישראל". פסיפס זה הועבר למוזיאון רוקפלר, אך שוליו עדיין נמצאים כאן בחצרה של אשה זקנה, ואנו חולפים על פניו בשקט על מנת לא להפריע את מנוחתה. פסיפס זה משמש גם כסימלה של העיר עוספיה, וניתן לראות ברחובות רבים את סמל המקום עם הכתובת "שלום על ישראל".

לאחר ביקור קצר בבית בד עתיק השוכן במרתף אחד המבנים אנו שבים אל הרכבים, ונהנים שוב מנסיעה בסמטאות, שהפעם מוכרות לנו היטב, לעבר בית העלמין הצבאי של עוספיה.

בית העלמין הצבאי - עוספיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מטרים בודדים מהמולת הכפר והתנועה הגועשת, בית העלמין הצבאי הינו עולם אחר של שקט ומרחבים ירוקים ומטופחים, אך כדי להבין מקום זה לאשורו, יש לפסוע אל קצה בית העלמין למקום בו מעבר לגדר בולטים מתקני הקבורה בקומות של בית העלמין האזרחי.

דניאל מצביע אל מתקני הקבורה בקומות, ארבעה מבנים אשר בכל אחד מהם מספר קומות בהם גומחות חסומות בבטון, ומגלה כי זהו למעשה בית העלמין האזרחי כולו. היות שהדת הדרוזית מאמינה בגלגול נשמות, אין במסורת המקומית הנצחה בצורת קבורה או מצבה ואף לא לוח עם שם או תאריך, המתים מוכנסים לגומחות הקבורה בתכריכים כאשר מתחתם ריצפה המתבלית עם הזמן, ועם השנים שרידי הגופה נופלים מטה אל מאספה ומפנים את הגומחה לנפטר הבא.

מלבד יום הלוויה איש אינו חוזר לפקוד את שרידי הנפטר, ואזכרה נערכת בבית לזכר הנשמה וערכי הנפטר, מתאבלים על אובדן המת אך תמיד זוכרים כי נולד באותו זמן תינוק אחר הנושא את נשמתו.

בית העלמין הצבאי הינו חריג בדת הדרוזית והוקם כמחווה למסורת וערכי צה"ל, ולכן רק משפחות מעטות פוקדות אותו.

מקור גלגול הנשמות הינו מהפילוסופיה היוונית, ויש פה מן צדק קוסמי לפי דתם, שכן גלגול חיים אחד יכול להיות שיתקל בתנאים קשים, רעב, מלחמה ומחלות, ומהות הנשמה יכולה להישפט רק לאחר מספר גלגולים. לגלגול הנשמות חוקים, דרוזי מתגלגל לדרוזי, אשה לאשה וגבר לגבר, וכמות הנשמות מוגדרת וקבועה.

לכל משפחה יש סיפורים על גלגול נשמות, ודניאל חולק עמנו מעט מהסיפורים הידועים יותר, כמו גם קריאת קרב של לוחמים דרוזים אשר בערב הקרב שואלים זה את זה מי רוצה לשתות חלב אם היום...

הסיור בחלקה הצבאית חולף על פני קברו של וופא אסעד אשר את אחיו פגשנו, וחלקה של בני אבו רוקון הנושאת תאריכים שלפני קום המדינה ואפילו את סמלי ההגנה.

בחלקה אחרת נטמנו נופלי הקרב על ינוח, במלחמת העצמאות, 12 נופלים דרוזים חלקם נולדו בלבנון וסוריה, ושני מפקדיהם ורופא המחלקה היהודים.

160 לוחמים דרוזים קיבלו את עיטור לוחמי המדינה המוענק לאלו אשר לחמו למען הקמת המדינה לפני הכרזת העצמאות, ו700 לוחמים דרוזים נלחמו לצד ישראל במלחמת הקוממיות, מספר המראה את עומק ברית הדמים.

בשנת 56 הדרוזים תבעו וקיבלו את החלת חוק גיוס חובה עליהם, ב82 רוב יחידות צה"ל נפתחו לשרות חיילים דרוזים, והחל מ96 אין הגבלות כלשהן על שרות חיילים דרוזים.

העם הדרוזי כמיעוט נרדף סיגל לעצמו עקרונות הישרדות המלווים את ההיסטוריה שלו: נאמנות לארץ בה הם שוכנים, מגורים בהרים גבוהים ומרוחקים הקלים יחסית להגנה, יכולת להיטמע מבחינה חיצונית באוכלוסיה המוסלמית, ומדיניות הקיר העומד - להישאר ניטרלים כאשר יש מאבק בין כוחות גדולים, ולהצטרף לכח (קיר) האחרון שנותר עומד.

מדינת ישראל מצידה, נתנה לדרוזים אדמות בחורפיש, בנתה שיכונים לחיילים משוחררים, אפשרה לימוד טיסה לדרוזים ועוד.

קיר הגרפיטי - אצטדיון דלית אל כרמל[עריכה | עריכת קוד מקור]

במעבר חד אנו יוצאים שוב אל המולת הכפרים, ושמים פעמינו אל אצטדיון הכדורגל של דליה אשר חומתו שאורכה מאתיים מטרים כוסתה בציורי גרפיטי נהדרים שצוירו ביד אומן. דניאל מביט אל הקיר הצבעוני ואומר כי לבקשת מועצת דלית אל כרמל, נצבע קיר זה עלידי אומן הגרפיטי דודו שובל מאשדוד, ואף ניתנה לו יד חופשית לצייר ככל העולה על רוחו. דודו צייר כאן יצירה עצומה בת כ500 מטר רבוע, בה 25 חלקי ציור שביניהם מסרים נגד אלימות, כוכב הצבוע בצבעי הדגל הדרוזי, ואת דמותו של סולטן אל אטרש, המקביל הדרוזי להרצל, אשר לפני כמאה שנה איחד את הדרוזים של סוריה במרידה נגד הצרפתים. איש זה קיים שיחות עם אבא חושי מצד אחד, אך מצד שני הוביל את גיוס הדרוזים בסוריה לצבא ההצלה של קאוקג'י.

גרעין הכפר דלית אל כרמל[עריכה | עריכת קוד מקור]

מאבק קצר בחניה הבלתי אפשרית מול גרעין הכפר של דליה, מגלה כי כמו בתל אביב בחניה הכל אפשרי, ואנו מתכנסים תחת קשת הברזל המסמנת את הכניסה לאזור גרעין הכפר ההיסטורי. שלטים רבים של עורכי דין וריח מאפים הנישא סביבנו מעלים ספק אם הגענו למקום הנכון, אך דניאל מחייך ואומר כי למרות היותו של דליה כפר מסורתי התפתח פה מרכז אומנות רציני, ובין חנויות הרהיטים והכנאפה ניתן למצוא גלריות רבות ביניהם אף אחת המוקדשת להנצחת השואה. ואכן הצעידה במורד הרחוב מגלה מכל עבר מבנים מקסימים, יצירות אומנות המפתיעות מעל קירות הבתים, ושפע צילומים מרהיבים מהווי החיים הדרוזי המקשטים את הרחוב. אגרטלי פרחים צבעוניים לאורך הרחוב מתבררים כפרויקט של מורת דרך מקומית, איבתיסאם חלבי, המקדישה מכספה ומרצה לייפוי פני המקום. האווירה כאן מלאת קסם ויופי, אך דניאל בוחר להעצר ליד מבנה חסר ייחוד עליו השלט "בית העם". מבנה זה שלא כשמו, הינו בעצם בית לוויות בו מכינים את גופות הנפטרים הגברים, ואילו מבנה נוסף מוקדש למען הנשים. וזהו גם המקום לדון שוב במעמד האשה הדרוזית. הדת הדרוזית מונוגמית, ולנשים שוויון זכויות, ואף הזכות לדרוש גט. לאשה דתיה עם זאת אסור לנהוג מחשש שתפגע בנפש אחרת בתאונת דרכים (לגברים מותר), ולכן התפתחה כאן תעשיית 'אובר' מקומית בה נשים שאינן דתיות מתוך כבוד מסיעות תמורת סכום סמלי את אלו הדתיות.

חתונה דרוזית נמשכת שבוע, במהלכו נוצר פקק אינסופי בסמטה המובילה לבית. המנהג הוא שהחתן קונה את הבית, ואילו הכלה את תכולתו. אסור לענוד טבעות נישואין, ובכלל כמעט שאין עונדים תכשיטים. נישואים מחוץ לעדה אסורים, ואלמנה או גרושה יכולה להינשא שוב רק לאחר תקופה של תשעה חודשים, למען הסר ספק מי האב של תינוק שנולד.

מ==קאם אבן אברהים== המשך ההליכה חושפת מולנו בניין מפואר, מעוטר קשתות שיש לבנות וכוכבים בצבעי הדגל הדרוזי, מקאם אבו איברהים, אחד מהנביאים ומייסדי הדת הדרוזית במאה ה11, אשר הגיע לכרמל והתחבא כאן במערה. צבעי הכוכבים והדגל הדרוזי מסמלים למדריכנו כי הגיעה העת לבאר את משמעותם ואכן הוא נענה לאתגר. לדגל הדרוזי בעל חמשת פסי הצבע, או הכוכב בעל אותם חמשת הצבעים משמעות המיוחסת לצבעים המרכיבים אותו, ירוק, הצבע אשר תמיד למעלה, אדום, צהוב, כחול ולבן. לצבעים השונים מיוחסים תכונות אופי שונות, וכן נביאים שונים לפי ערכיהם הרוחניים. תקופות ההיסטוריה מחולקות לשבע תקופות נביאים, ומתאגדות לכדי האמונה הדרוזית, לאמונתם הדת תמיד היתה קיימת אך התגלתה לפני כאלף שנה. הדגל עצמו חדש יחסית ועוצב לפני כמאה שנה, ומכיוון שמזמן לא דנו בנשים, ראוי לציין כי את כתבי הקודש מעתיקות נשים בלבד בכתב יד. כתבי הקודש מכילים 116 איגרות בשישה כרכים, אשר הם הספר הקדוש לדרוזים, דת הדרוזים סודית, ופרושי כתביהם אינם מופצים לציבור.

בית יד לבנים[עריכה | עריכת קוד מקור]

סמוך למקאם, צופה אל נוף מדהים המגיע עד הים, עומד בית יד לבנים הדרוזי. מבנה אבן מרשים, אשר את ראשו מעטרות שיניות הגנה סמליות ותריסי מתכת מתכת אפורים מכסים את חלונותיו. בית זה נבנה על ידי הטמפלר לורנס אוליפנט, אשר מזכירו האישי היה נפתלי הרץ אימבר, מחבר התקווה, והדרוזים גאים בכך שהתקווה נכתבה כאן, (למעשה לא ידוע בדיוק היכן כתב אימבר את ההימנון, אך יכול להיות שכאן).

תושב המקום אמל נאסר אלדין, בן 95 הינו מראשוני המתנדבים לצה"ל, ועזר לגייס את ראשוני החיילים הדרוזים בימי מלחמת הקוממיות. בנו לוטפי נפל ב69 בקרב בארץ המרדפים, לאחר שהצליח להרוג 3 מחבלים, ונכד אחר של אמל, אשר נולד זמן קצר אחרי מות בנו לוטפי, וקיבל את שמו של לוטפי גם כן, נהרג במבצע עופרת יצוקה. בן נוסף בשם מוסא כנראה נחטף בג'נין ולא ידוע מה עלה בגורלו. אמל איבד 2 בנים ונכד.

אמל החליט להקים בית יד לבנים הדרוזים, ביקש וקיבל את הבית ההיסטורי הזה, וייסד בו מוזיאון עם שמות הנופלים, מכינה קדם צבאית בה דרוזים ויהודים לומדים יחד ועוד פרויקטים רבים וחשובים.

השמש המתחרה במדריכנו מאיימת לנגוע בים, ואנו נאלצים לסיים סיור עומק מרשים זה אל לב החברה הדרוזית, לא לפני שעמית אררט מביע את הערכתו הכנה לדניאל על תחקיר מדהים ומעמיק אשר אפילו באוניברסיטאות יתקשו להגיע לרמתו.

תודות:[עריכה | עריכת קוד מקור]

|לדניאל סיגלוב על סיור מעמיק, חשוב ומקרב לבבות, אל בני העדה הדרוזית, |לעמית אררט שדחף ואפשר קיום סיור זה, |לעידו מאושר המושך בחוטים מאחורי ארגון הסיורים, |לפלג לוי על תיעוד מצולם איכותי ומושקע, |לאברם מש המתחזק ומעשיר שנים רבות את ערוץ הסרטים של 'עמיתים לטיולים', |ולעמיתים שהגיעו ללמוד, להבין ולקרב.

האלבום של י.בוצר[עריכה | עריכת קוד מקור]

https://photos.app.goo.gl/hZW58bKxrRB6r53t9

בעמיתות, ירון בוצר botzeryaron@gmail.com 054-4538158

תמונות נבחרות[עריכה | עריכת קוד מקור]

צילם: ירון בוצר

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.