סיור בקדומים - יום חמישי 23 בפברואר 2012

100 2539 — מבט על תוואי הדרך הרומאית שבין קדומים לבין הכפר הערבי קדום - מבט מכרם הלוי (עמדת התצפית של החיילים) - ניתן להבחין בגדר הבנוי של הדרך הקדומה - ליד התוואי שרידים של חקלאות עתיקה: מגדלי-אבן, גדרות-צאן ומשטחי-דריכה לייצור יין - דרך זו היא כנראה סעיף מהדרך הראשית במפה מצד שמאל

גשם מצטבר לקדומים 450 מ"מ - ותודה למנחם גופר
להלן הנתונים לירושליםבאתר השירות המטראולוגי הישראלי (אין נתונים לשומרון):
גשם מצטבר מ-01/08/2011 עד 22/02/2012: 410 מ"מ
אחוז מהממוצע הרב שנתי לתקופה 01/08/2011 עד 15/02/2012: 102%
אחוז מהממוצע הרב שנתי לעונה כולה: 76%
ממוצע רב שנתי לעונה כולה: 537 מ"מ

רשת הדרכים העתיקות ליד קדומים[]

Map roman road shomron 1 — אחת המסעות שעברו דרך השומרון היה של הפרוקונסול הרומי קוינטיליאנוס וארוס 4 לספירה, שפעל לאחר מות הורדוס והוא נשלח מעכו לירושלים לדכא את המרד. בעברו דרך השומרון לא נתקבל בהתנגדות ולכן זיכה את תושבי השומרון בתנאים מיוחדים. מקור המפה:שמעון דר, התפרוסת היישובית של מערב השומרון בימי הבית השני, המשנה והתלמוד והתקופה הרומית - הקש על הריבוע למטה משמאל ותראה מפה מפורטת

הדרך היא חלק מרשת דרכים שנפרסה בשמערב השומרון. היא אותרה במקומות אחדים: ליד הכפר הערבי-בית ליד (שם התגלתה צומת דרכים חשובה - כמו האתר הנושא אותו שם ב"כביש 4" בהווה - , ליד קדומים וליד הכפר הערבי כור.

נקודת המוצא של הדרכים היה שכם ושומרון העתיקה יעדה היא "דרך הים" והמרכז העירוני אנטיפטרוס. חיבורה ל"דרך הים" היא ליד הכפר הערבי טייבה .

ליד המסלול, בקרבת כפר קדום, שני ישובים שומרונים עצפה צפונה ממאחז שבות עמי ובית בזין ליד שכונת הר-חמד.

האתר החשוב ביותר באזור: "חרבת דליה" ממערב לפארק תעשייה בראון - שומרון - עיירה של חוצבי האבן לטובת הבניה של סבסטיה.

במערכת הדרכים הכפריות בתקופת המשנה והתלמוד ניתנות לזיהוי לפי המימצאים הבאים:

בנייה קפדנית של שולי הדרך.
גדרות מצידה
קיר תומך במקומות שנדרש לכל
במורדות תלולים יש מדרגות מטיב ירוד
רוחב הדרך 2-5 מטר ושוליים 1-0.7 מטר.

המערכות שנחשפו הם מהתקופה הרומאית-ביזנטית - פחות או יותר והנימוקים לכך:

הן מובילות לישובים שהיו מיושבים בתקופה זו.
שרידי חרס שנמצאו בדרכים מתקופה זו.
לא היה מימשל אחר שפעל באותם האזורים.
מעיד על כלכלה מפותחת וכזו הייתה בתקופה זו.

המקור: ספראי, זאב, "הטיפול במערכת הדרכים הכפריות בתקופת המשנה והתלמוד" (בתוך) , ב"ז קדר , ואחרים, עורכים, "פרקים בתולדות המסחר בארץ-ישראל", ירושלים 1990 , עמ' 180-159

תודה לדר' אריה בורנשטיין משבי שומרון ולאברהם שבות מקדומים על הסיוע.

פרטים נוספים ועדכונים צפויים בקישור זה

פארק הכלניות[]

פארק הכלניות בקדומים נמצא ליד הדרך העתיקה המובילה לכפר קדום - היום מערבית להית הקברות של הישוב. במקום מצבור של סלעי צור גדולים וכן נמצאו שרידים של כלי צור עתיקים - אולי שרידים לישוב עתיק.

היוזמה להקמת הפארק היית של מנחם גופר, הגנן של הישוב. הוא ליקט מהמגרשים המיועדים לבנייה פקעות של כלניות והעביר אותם לפארק. אלו גדלו, צמחו והתרבו ללא חשש לפגיעה והיום מרבי כלניות מצויים במקום.

היות והפארק נמצא מחוץ לתחום בתי הישוב יש לנהוג זהירות בביקור במקום. הדרך בין הכפרים הערביים עוברת בקרבת מקום ממערב לפארק.

כלנית מצויה מין פרח ממשפחת הנוריתיים, אחד מכ-120 המינים של הסוג כלנית.

הכלנית היא גאופיט רב-שנתי (ראו להלן). בעולם היא נפוצה בעיקר באזורים בעלי אקלים מתון או קריר בחצי הכדור הצפוני, ואילו בישראל היא נפוצה מצפון הארץ עד הר הנגב. צבעה אדום, לבן או גווני סגול (הנעים מסגול-כחול לסגול-ורוד), כשהצבע הנפוץ הוא אדום. פורחת בחודשים ינואר - מרץ. הכלנית היא "צמח מוגן" לפי חוק. מקור שמה של הכלנית הוא יפי פרחיה, שבזכותם היא נראית כ"כלה" ביום חתונתה.

גאופיט (Geophyte) הוא צמח שבתקופה מסוימת מתים בו כל החלקים העל קרקעיים ונשאר רק איבר אגירה תת-קרקעי, פקעת מהתעבות של גבעול, בצל מהתעבות של עלים או קנה שורש מעובה.

צוֹר – סוג של "סלע משקע" (שוקע באגם או ים שהיה קיים בעבר) כימי וביוכימי המושקע מתוך סביבה מימית שאינה אוופוריטית (מתאדה}. הצור הוא סלע קשה בעל מראה זגוגי הבנוי מ"סיליקה" (תחמוצת צורן) (SiO₂) טהורה עם מעט מאוד "זיהומים" כימיים. הוא בנוי מגבישים זעירים (קריפטוקריסטלים – דהיינו גבישים נסתרים) של המינרל כלקדון ומקוורץ בעל גבישים גדולים, ולעתים מכיל מאובנים זעירים. הצור מצוי כגושים בתוך סלעי קירטון (כמו בקדומים), אבן גיר או דולומיט.

סלעי הצור מופיע בקדומים בצורת חלמיש (Chert) - סוג בהיר יותר, בצבעי לבן, אפור, חום, חום אפרפר וירוק בהיר עד אדום חלודה. הבדלי הצבע הם תולדה של יסודות הקורט המצויים בסלע, כשהצבע האדום והירוק שייכים להופעת [יונים של ברזל.

עוד על הפארק ראו כאן

ההבדל בין הפרחים האדומים[]

מעט יחסית הם פרחים אדומים, ובולטים בהם הכלנית (כלנית מצויה), הנורית (נורית אסיה) והפרג (פרג אגסני). בגלל הדמיון בין הפרחים, ובפרט עקב הצבע האדום החזק שלהם, רבים מתבלבלים ביניהם

IsraelRedFlowers001 — מימין לשמאל: כלנית מצויה, נורית אסיה, פרג אגסני צילם:MathKnight - הויקיפדיה העברית

הכלנית המצויה היא הראשונה לפרוח (מתחילה בסוף דצמבר או תחילת ינואר) ולה לפחות 5 עלי כותרת, עליהם יש בדרך כלל טבעת לבנה סביב בסיס האבקנים השחור. לכלנית אין עלי גביע, אך שושנת עלים נמצאת מספר סנטימטרים מתחת לפרח.
אחריה מבחינת סדר הפריחה באה הנורית אסיה. גם לנורית לפחות 5 עלי כותרת אדומים ואבקנים שחורים, אך לה יש עלי גביע ואין לה טבעת לבנה. בדרך כלל, עליה נוצצים יותר מזו של הכלנית ולעתים קרובות קרועים ובלויים יותר עקב פעילות החרקים האגרסיבית בתקופת פריחתה (סוף חודש פברואר ורוב חודש מרץ, תלוי במזג האוויר).
אחרון לפרוח הוא הפרג אגסני שיוצר גם הוא מרבדים אדומים באביב (חודשי מרץ, אפריל, מאי ולעתים תחילת יוני). הפרג שונה מהכלנית והנורית. יש לו רק 4 עלי כותרת ובבסיסם כתמים שחורים גדולים.

בפעילויות טבע לילדים נהוג להסביר הבדלים אלה באמצעות אגדה על שלוש נסיכות יפות שמגיעות לנשף וכולן לובשות שמלה אדומה. כל נסיכה נוקטת בטקטיקה שונה (צעיף לבן, נצנצים או עגילים שחורים) כדי להיבדל מרעותה.
(מה ויקיפדיה העברית)

מקור החסידה[]

Erodium — מקור החסידה בקדומים - פברואר 2012

מקור החסידההוא סוג של צמח בעל פרחים במשפחת הגרניים. הסוג מונה כ-90 מינים ונפוץ ברחבי העולם ובישראל. כאשר מבשיל הפרי גדלה מצעית הפרי. שמו העברי של הסוג נובע מצורת מצעית הפרי המוארכת והמחודדת, שהיא למעשה עמוד העלי שהתארך, המזכירה מקור של חסידה. אפשרות אחרת היא תרגום לקוי של שמו המדעי של הצמח, Erodium שמתורגם מיוונית עתיקה כאנפה.

כאשר מבשיל הפרי מתנתקים ה"מקורים" ומסתלסלים בדומה למחוגי שעון. כל מקור מתנתק יחד עם קפסולה שהיא עלה שחלה העוטף זרע. הסלסול מסייע לטמון את הקפסולה באדמה או בסדקים שונים. בסוג גרניון, לעומת מקור החסידה, לא מקור מסתלסל אלא הקפסולה מסתלסלת ומתנתקת מעלה. המינים הינם רב שנתיים או חד שנתיים. רוב המינים בעלי פרחים ורודים.

גודל הפרחים הוא כ-20-24 מ"מ והם משנים את כיוון פריחתם במשך היום אל עבר השמש. הצמח פורח בחודשים פברואר - אפריל. הפרי דמוי המקור גדול מאוד ביחס למינים האחרים, כ-11 ס"מ אורכו. מקור חסידה גדול נפוץ ברחבי החבל הים תיכוני בשדות פתוחים ובמקומות עזובים.
(תודה למנחם גופר על הזיהוי)
המקור: הויקיפדיה העברית

נזמית לופתת[]

Amium amplexicaule) — נזמית לופתת בקדומים - פברואר 2012

הוא סוג במשפחת השפתניים. הסוג כולל כ-40-50 מינים, שארבעה מהם מיוצגים בצמחיית הבר של ארץ-ישראל.
מיני סוג זה הם עשבים חד שנתיים או רב-שנתיים, שאופיני להם עלים משוננים ומחוספסים. הפרחים אופיניים למשפחה בצורתם ואיבריהם. יוצאת דופן היא התכונה שפרחים רבים אינם נפתחים משלב הניצן, והפרח עובר האבקה עצמית, מהם יכולים להתפתח זרעים פוריים. סוג זה מונה כ-40 מינים, הנפוצים בחצי הכדור הצפוני. שמו ניתן לו בזכות דמיון הפרח לנזם. חלק ממיני סוג זה מאפיינים בתי גידול מופרעים בקרבת האדם. הפרי זעיר, בעל 3 מקצועות ('פאות').
עשבוני חד-שנתי, נמוך יחסית לשאר מיני הסוג, העלים העליונים (כלומר, הקרובים לפרחים) לופתים את הגבעול, ומכאן שם המין. צינור הכותרת ארוך מאוד יחסית לגודל הפרח. צבע הפרחים לרוב בגווני אדום-סגול-ורוד, ובמקרים מעטים לבן. יש המחשיבים את הפרטים בעלי הפרחים הלבנים כזן שונה. מין זה נפוץ בגינות ובמקומות המופרעים על ידי האדם, והוא נחשב למין מלווה אדם רחב תפוצה- גם ברחבי אסיה ואירופה. פריחתו של מין זה מוקדמת- החל מחודשי החורף, והוא משגשג היטב בטמפרטורות קרות. (תודה למנחם גופר על הזיהוי)
המקור: הויקיפדיה העברית

קחוון מצוי[]

Anthemis pseudocotul — קווחן מצוי בקדומים - פברואר 2012

קחוון מצוי הוא צמח חד-שנתי שכיח מאוד ובולט בשטח ברבבות פרחיו. הוא מסתעף, זקוף, גובהו 15–40 ס"מ. העלה גזור פעמיים לאונות סרגליות דקות ומחודדות.
קחוון מצוי פורח ממרס עד מאי, והוא ממאפייניו של האביב המאוחר ברבים מאזורי הארץ. קרקפות פרחיו אופייניות לסוג (ראה להלן). עם התקדמות הפריחה מתעבה עוקץ התפרחת בראשו ונעשה חלול, ואחרי ההבשלה הוא מתכופף אחורה. המעטפת חצי-כדורית. מצעית הקרקפת קמורה, והקימור נעשה גבוה יותר עם התקדמות הפריחה. הזרעונים חרוטיים, לבנים–אפורים, זרעוני ההיקף עבים ומצולעים, חתכם ריבועי; זרעוני המרכז חתכם עגול. כל הזרעונים נותרים על הקרקפת היבשה אחרי הבשלתם, ויחידת התפוצה היא קרקפת שלמה. בין הזרעים בולטים חפי המצעית בחלקה העליון של הקרקפת הבשלה, צרים ומוארכים כמרצע.
קחוון מצוי הוא הקחוון השכיח ביותר בארץ, גדל בשטחים פתוחים ומוארים בכל אזוריה כמעט, מהחרמון ועד לדרום הנגב ומהחוף ועד לעבר הירדן המזרחי. הוא יוצר מרבדים במיוחד במעזבות ובשדות נטושים. אינו נאכל על-ידי פרות, לכן נפוץ בשדות-מרעה. תפוצתו העולמית רחבה בארצות שסביב הים התיכון וגם הרחק צפונה ומזרחה.
משמש ברפואה העממית נגד כאב-בטן, דלקת עיניים, חום, פגעי עור, דלקת חניכיים, הצטננות ופגעים במערכת הנשימה, ואמור להגביר תנובת-חלב אצל המיניקה. (תודה למנחם גופר על הזיהוי)

המקור: אתר צמח השדה

חרדל הבר[]

Sinapis arvensis — חרדל הבר - קדומים - פברואר 2012

חרדל השדה , נקרא גם חרדל הבר , הוא צמח חד שנתי שמוצאו באירופה והוא נפוץ באמריקה הצפונית ובחופי הים התיכון. בישראל גדל חרדל הבר ברוב אזורי הארץ. חרדל השדה פורח בפריחה צהובה מבהיקה ויוצר מרבדים צהובים מרהיבי עין על פני שטחים נרחבים. את חרדל השדה ניתן גם לראות בצידי דרכים והוא אף גדל כצמח מזיק בשטחים חקלאיים. לזרעי החרדל סגולות רפואיות‏ וכן הוא משמש כתבלין. ככלל, בכמויות גדולות, עלי הצמח רעילים, ואינם ראויים למאכל בעלי חיים, אך הם נאכלים על ידי זחלים של פרפראים שונים כגון לבנין הכרוב. גובהו של הצמח 60-120 סנטימטרים‏ . גבעוליו ישרים ומכוסים בשיער זיפני. עלי חרדל הבר הינם דמויי כינור, מנוצים ומפורצים, ומכוסים בזיפים קצרים. הפרחים צהובים וערוכים באשכולות. הפרי הוא תרמיל זיפני, צר וארוך. חרדל השדה פורח בחודשים מרץ-אפריל הזרעים מבשילים ומתייבשים באוקטובר-ינואר. למרות ייחודיותו של חרדל השדה ביצירת שטחים ענקיים המכוסים בפריחה צהובה, הוא אינו היחיד האחראי למרבדים אלו. פרחיהם של צמחים נוספים ממשפחת המצליבים צבעם צהוב, ויש המזהים צמחים אלו בטעות כחרדל השדה. בין צמחים אלו ניתן למנות את החרדל הלבן, בן-חרדל מצוי, איסטיס, תודרה סיגית, חטוטרן מצוי, בקבוקן מקומט, אליסון, מצלתיים מצויים, משקפי הזקנה, רשתון השדות, טוריים זיפניים, טוריים קטנים וצנון משולשל (תודה למנחם גופר על הזיהוי)
המקור: הויקיפדיה העברית

מסרק מזרחי[]

Scandix pecten-veneris A — מסרק מזרחי - קדומים - ליד הדואר - פברואר 2012

טעות בזיהוי הצמח הוא דל קרניים כרמלי

ותודה למנחם גופר הגנן של קדומים על הזיהוי

נוף כללי[]

פרחים מפאריז - צילום היום הויקיפדיה[]

Coreopsis July 2011-2 — Large-flowered tickseed (Coreopsis grandiflora). Jardin des Plantes, Paris צילם:Alvesgaspar

הז'רדן דה פלאנט או ז'ארדן דה פלאן (בצרפתית: Jardin des Plantes - גן הצמחים) הוא הגן הבוטני המרכזי של צרפת.

הגן, המהווה חלק מהמוזיאון להיסטוריה של הטבע, ממוקם ברובע החמישי של העיר פריז, בירת צרפת, בגדה השמאלית של נהר הסן. שטח הגן הבוטני - 280,000 מ"ר.

בגנים מוצגים כ-4,500 צמחים, המסודרים לפי משפחותיהם על פני שטח של 10,000 מ"ר. שטח של 30,000 מ"ר מוקדש לגנים פורמליים צרפתיים. גן הצימחיה האלפינית נודע בכל העולם באיכות מוצגיו. כמו כן בגנים ממוקמים חממה לצמחים ממקסיקו וחממה לצמחים מאוסטרליה. בשנת 1990 הוקם בגנים הבוטניים גן ורדים.

בגנים ממוקמים מבני ארבעת אגפי המוזיאון להיסטוריה של הטבע ובהם "הגלריה הגדולה של האבולוציה", מוזיאון המינרלוגיה, מוזיאון הפלאונטולוגיה ומוזיאון האנטומולוגיה. בנוסף, ממוקם בגנים גן חיות שנוסד בשנת 1795. כמו כן, בגנים ממוקם בית ספר לבוטניקה, המפעיל תוכניות לשימור והחלפת זרעים עם גנים בוטניים אחרים.

הגנים נשתלו על ידי גי דה לה ברוס, רופאו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת כגני צמחי מרפא בשנת 1626. באותה עת נקראו הגנים "גני המלך" (Jardin du Roi - ז'רדן דו רואה). בשנת 1640 נפתחו הגנים לציבור.

בשנת 1693 מונה דוקטור גי פאגון כמנהל הגנים. פאגון מינה בוטנאים רבים ובהם ז'וזף פיטון דה טורנפור, אנטורן דה ז'וסו, אנטואן לורן דה ז'וסו ובנו אדריאן הנרי דה ז'וסו על מנת שיפקחו על הרחבת הגנים ומקצועיותם.

בשנת 1739 מונה ז'ורז'-לואי לקלרק דה בופון לאוצר הגנים, והוא הרחיב את שטח הגנים, ובנה את המבוך של הגנים.

לאחר המהפכה הצרפתית, בשנת 1792, הועבר גן החיות המלכותי מארמון ורסאי לגנים.