ארבעת ילדיהם, עשרת הנכדים שלהם וחמשת הנינים, הם מקור גאוות! - ....ויערה ילדה את בתם הבכורה (26 במאי 1953 - תאריך שמזכיר לי ...) . "בקבוצה הייתה נהוגה הלינה המשותפת כלומר, התינוקות והילדים חיו בגן כל שעות היום והלילה- מספר שאול - ההורים היו לוקחים אותם לשלוש, ארבע שעות אחרי הצהרים ומחזירים אותם אל הגן. תוך חודשים בודדים לא יכולנו לסבול את הנוהל הזה שהיה מקובל, באותו זמן בכל הקיבוצים ולכן החלטנו לחפש מקום מגורים ופרנסה במקום הראשון שיזדמן לנו. כך הגענו ל"חוות לימוד של הגדנ'ע – עפולה", שם עבדתי כמדריך חקלאי. מהדרכה עברתי להוראה והפכתי למנהל של "מרכז נוער לחינוך ולהכשרה מקצועית". כפי שכתבתי, בגלל תקנות תורת הגזע נאלצתי לעזוב את לימודיי המסודרים בגיל 13 בלבד. זה הציק לי כל הזמן ובגיל 40 החלטתי ללמוד בשעות הערב לבגרות, הצלחתי ולמדתי היסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה. עם סיום לימודי זכיתי לקבל את התפקיד של מנהל התיכון בכפר הנוער- 'ניר העמק' ליד עפולה.

"לא היה קל- מספרת יערה – כי גידלתי את שתי הבנות שלנו (אורלי - 1958) ויותר מאוחר גם את זוג התאומים שנולדו לנו (1970) ובאותו זמן עבדתי במשרה חלקית כמזכירה ומנהלת כוח אדם. היה חשוב לי מאוד ששאול ילמד ונגשים יחד את משאלות ליבנו – לגדל משפחה יפה."

כיום יערה ושאול חיים ב"בית בכפר - הדרים" בכפר סבא ונהנים לא רק מהתמיכה של הצוות המקומי ומהפעילות התרבותית על אף המגבלות החמורות, המשיכה את פעילותה גם בימי הקורונה הקשים.

ארבעת ילדיהם, עשרת הנכדים שלהם וחמשת הנינים, הם מקור גאוות!

אילן היוחסין

אימא[עריכה | עריכת קוד מקור]

אימא הי"ד

(נעימה זו כבשה את ליבי מימים ימימה)

כרגע לא ניתן להאזין לנעימה - באופן ישיר - עקב פעולות עדכון בתוכנה - נקווה שניתן יהיה להאזין לה בקרוב - בינתיין אפשר להאזין לנעימה באמצעות הקשה על הקישור

thumb|350px|right| שר Luciano Pavarotti

thumb|350px|left| שר Beniamino Gigli - כולל מפגש עם ה"אימא"

Mamma, son tanto felice הוא שיר עממי איטלקי, שהיה להמנון המהגרים האיטלקים בניו יורק ובה לבטא את הגעגועים לאימא במולדת. Music by Cesare Andrea Bixio - Lyrics by Bruno Cherubini

המילים בעברית


אמא, אני כל כך שמח לשוב אליך,.
השיר שלי אומר לך. זה החלום הכי יפה בשבילי!
אמא אני כל כך שמחה. למה עלי לחיות רחוק כל כך?

אמא, רק רק בשבילך השיר שלי הוא טס.
מאמא, אתה תהיה איתי, אתה לא תהיה לבד יותר!
כמה אני אוהב אותך!
אלה מילים של אהבה, אתה נאנח על ידי הלב שלי,
אולי הם לא בשימוש יותר.
אמא! אבל השיר הכי יפה שלי אתה!
זה לך לכל החיים (אתה חיי).
וגם בחיים שלי אני לא אעזוב אותך שוב!
אני מרגיש את היד שלך עייפה. זה לחפש זהוב תלתלים שלי.
אני מרגיש את זה, ואת הקול שלך חלש, שיר ערש - שיר ערש כי בן - אתה נהגה לשיר אז (אל העבר).
היום הראש הלבנה. אני רוצה להחזיק אותו קרוב ללבי.
מאמא
אתה השיר הכי יפה שלי
אתה החיים שלי
ואני לא אעזוב אותך יותר בחיים שלי!



Mamma, son tanto felice
perché ritorno da te.
La mia canzone ti dice
ch'č il piů bel sogno per me!
Mamma son tanto felice...
Viver lontano perché?
Mamma, solo per te la mia canzone vola,
mamma, sarai con me, tu non sarai piů sola!
Quanto ti voglio bene!
Queste parole d'amore che ti sospira il mio cuore
forse non s'usano piů,
mamma!,
ma la canzone mia piů bella sei tu!
Sei tu la vita
e per la vita non ti lascio mai piů!
Sento la mano tua stanca:
cerca i miei riccioli d'or.
Sento, e la voce ti manca,
la ninna nanna d'allor.
Oggi la testa tua bianca
io voglio stringere al cuor.

                                                             עפולה, כ"ז בניסן תש"ע, יום השואה  2010
  על פי בקשת המארגנים של טכס הזיכרון, כתבתי לאימי "מכתב שלא נכתב". רשמתי את תאריך יום הניצחון בנות הברית על גרמניה, שלושה שבועות אחרי עליתי ארצה וכתבתי בו מה שרציתי לומר לה  אז - ולא יכולתי.
                                                                                         שאול בן תורה

מכתב שלא נכתב[עריכה | עריכת קוד מקור]

  

המשפחה

.

מקוה ישראל, 9 למאי 1945
אימא יקרה
כן אימא, אנחנו בארץ ישראל, מחר נלבש בגדי חג ונצא לרחובות תל אביב, העיר הלבנה עליה כל כך חלמת, כדי לחגוג את הניצחון על גרמניה הנאצית. כן אימא, צדקת באמונתך, הם נוצחו.
נצעד ועינינו יזלגו דמעות. משמחה? לא אימא. מצער ומכאב.
איך הגענו לכאן? את זוכרת את מכתבך ממחנה הריכוז בפוסולי בה כתבת שלא נוסיף ונכתוב אליך? לא הבינונו מדוע. הרי התכתבנו כל הזמן, הרי אמרת לנו שאת קוראת את מכתבינו וכך את מרגישה את קרבתנו. מדוע נפסיק לכתוב אליך? איך יכולת לבקש זאת מאיתנו. לא הבינונו או לא רצינו להבין.
חזרנו וקראנו פעמים אין ספור גם את הגלויה האחרונה ששלחת אלינו מגבול איטליה לאוסטריה ולגרמניה.
כתבת ששלומך מצוין, כי מצב רוחך מרומם, כי נתראה בקרוב ושלחת אלינו את נשיקותיך. אבל מה פשר התוספת שכתבת : "אנא שלחו בדואר"?
אימא מי היה אמור לשלוח אותה אלינו בדואר? מדוע לא שלחת אותו אלינו בעצמך?
כעת אנחנו מבינים כי היא נזרקה מהקרון הנעול בדרכך אל מחנה המוות, בתקווה שהמוצא שלה ישלח אותה אלינו. אכן אלמוני ישר ורחום מצא אותה, שלח אותה והיא הגיע אלינו.
ימים ארוכים עוד קיווינו לאות חיים ממך. ציפינו לנס בזכות דבריך חדורי אמונה שעוד הצלחת לכתוב אלינו מהרכבת הארורה, אבל לא יכולנו להמתין לך יותר באיטליה, בארץ היפה שכל כך אהבת ובגדה בך, ועלינו ארצה.

הטבעת של אימא


את שמחה? הגשמנו את חלומך ואת חלום אבא? כן, אבל מה קשה היה המחיר. אינני יודע איך לומר לך: אבא איננו עימנו, ביום מר הוא נפגע בהפצצה ונהרג .
נותרנו בחיים. מרים , בתך בת השש עשרה שמרה על ילדיך כלביאה בת ישראל אמיצה ושרדנו כנגד כל הסיכויים. מרים תשא מחר את דגל ישראל בתהלוכת הניצחון, אני לידה אחזיק ברמה שלט הקורא לעליה חופשית לארץ ישראל ודניאל היקר שלנו, יציין את אירוע בכפר הילדים - מוצא, שעל יד ירושלים.
ועמנואל? אימא . איך אמשיך ואקרע את ליבך? הוא לא איתנו. גופו שנחלש כל כך בחודשים הארוכים של מרדף, מחסור והמסתור, לא עמד במחלה שפגעה בו ונפטר שבועות בודדים אחר השחרור. אנחנו לא פוסקים מלהתאבל עליו. ילד מקסים, חכם, נאה ובן שש בלבד.
את מבינה מדוע לא יכולנו להישאר באיטליה? היינו חייבים לבנות את חיינו מחדש ולכן אנחנו פה. החלטנו כי כאן נקים את המשפחות שלנו שיצמחו בארצנו היפה בחרות ובאושר, שיזכרו את הורינו היקרים לדורות. הם לא ישכחו לעולם את המסר שהנחלתם לנו : חיים ביושר , חיים נתונים למשפחה, לעם ולארץ ישראל.
כן אימא, כך נכבד את זכרך!
שלך
שאול
המתגעגע אליך כל כך

הקופסאות והמגירות שלי - ונציה 1937 - כפר סבא 2019[עריכה | עריכת קוד מקור]


מין "לגו" של שנות השלושים עם רכיבים מעץ בעלי צורות וצבעים שונים.

מטלת החודש בחוג לכתיבה יוצרת : התיבה שלי / המגירה שלי

                                                                                                               
בן שבע הייתי. הקופסה הראשונה שאני זוכר הייתה קופסה עם רכיבים שונים.אפשר היה לבנות בתים, ארמונות, גשרים מרהיבים ועוד ככל שדמיוני חפץ.
הצילום צולם בוונציה בשנת 1937. אני בונה בנין ולידי אחותי מרים ובן דודי ג'אקומו.
בגרתי ובמגירה ליד מיטתי שמרתי, ספרים וגם פנס כיס קטן ,כדי שאוכל לקרוא גם בהסתר בזמן שההורים חשבו שאני ישן. תאוות הקריאה שיגעה אותי. בבית קראתי. ברחוב המבט שלי נמשך אל כל שלט, אל כל מודעה ואל כל עיתון מזדמן אצל היושב לידי.

ארוחת בוקר עם אחותי באותה עת


 
פרצה מלחמת העולם השנייה. המשטר הפשיסטי הפעיל צנזורה נוקשה על כל מה התפרסם בעיתונות. רציתי להבין מה שקורה ממה ש"כתוב בין השורות".
אתן דוגמה. העיתונים פרסמו כי "מטוסנו הפציצו ושיתקו את פעילותו של הבסיס הבריטי באי מלטה. אז מדוע פרסום דומה למדי הופיע בעיתונים כל כמה ימים?
 או,"חיל החלוץ של הורמכט הגרמני, הגיע לשערי סטלינגרד". אז מדוע העיתונים אינם מדווחים על כיבוש העיר? במגירה שלי הצטברו עיתונים שבדקתי פעם אחר פעם.
אחר כך במגירות שלי הצטברו צילומים ומכתבים עליהם עד היום לא עניתי .
עברו שנים ועוד שנים. מה יש במגירות שלי כיום? כמו אצלכם, זימונים לרופאים, ותרופות. תרופות ועוד תרופות. עוזרות? לי, לפעמים , אבל תמיד וללא ספק, לתעשיית התרופות הפורחת בארץ ובעולם.
יהיה טוב ידידים!
                              שאול בן תורה
                                                                    יולי 2019

סיפור אחד ושלושה צילומים:1939- 1940[עריכה | עריכת קוד מקור]

אבא בפאריס

סתיו 1939. אבא שלנו בפריס. הוא ניסה שם לשקם את חיינו מחדש אחרי שפוטר מעבודתו בגלל גזרות תורת הגזע של המשטר הפשיסטי באיטליה. אחרי חודשים רבים של חיפושי עבודה באיטליה ובשוויץ, הוא התקבל ככימאי ומהנדס בחברה ליצור מטוסים בצרפת. לא יכולנו להצטרף אליו, כי אמא הייתה בהריון. אבא חשב שברגע שיסתדר מעט, יזמין אותנו לעיר בה הוא מצא חרות ופרנסה. הוא כתב לנו על רצונו העז שהמשפחה תתחבר מחדש הרחק מאיטליה הפשיסטית, שבגדה באזרחיה היהודים. הוא גם ביקש להשיג רישיון עליה לארץ ישראל משלטונות המנדט, אבל עדיין הוא לא קיבל תשובה, סיפר לנו.

האופניים של אבא - הצילום האחרון


קיץ 1940. מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה. תוך כדי חודשים אחדים פולין, דנמרק ונורבגיה נפלו כפרי בשל לידי הגרמנים. אבא היה בפריס, אנחנו בכפר בטוסקנה וקשר המכתבים ביננו עדיין נשמר. אמא שלחה לאבא צילום בו הצטלמה יחד עם ארבעת ילדיהם. לא היה לה קל, אבל היא רצתה להראות לבעלה שעל אף המרחק ביניהם, הצליחה לשמור על המשפחה, שכולנו בסדר. אמנם היא ניסתה להפיק חיוך בפניה, אבל הדאגה בולטת בעיניה. ימים אחדים אחרי שליחת הצילום, הצבא הגרמני פלש לצרפת, מוסוליני הצטרף לבן בריתו היטלר והצבא האיטלקי פלש לדרום צרפת. התחזית של אבא התנפצה לחלוטין

המשפחה

.

.
אביב 1941. הצילום השלישי מספר על המשך האירועים. עם התקרבות הגרמנים לפריס, אבא רכש זוג אופניים, רכב עליהם מאות קילומטרים, בעזרת החיילים האיטלקים הצליח לחצות את הגבול בין צרפת ואיטליה ולהתחבר אלינו. הוא השיג עבודה כמנהל בית חרושת לגז לשימוש אזרחי, בצפון איטליה. לבעל מפעל הגז שקיבל את אבא לעבודה לא הפריע שאבא היה יהודי. ההיפך מזה. הוא העדיף אותו על פני אחרים, לא רק מפני כישוריו הטובים, אלא גם מפני שהוא ידע שכיהודי, הוא לא יגויס לצבא. על אף ימי המלחמה והתקנות המשפילות של תורת הגזע, והייתה לנו תקופת חיים מאושרת יחסית.
   
הכן, ימי מלחמת העולם והשואה לא היו רצף אחיד של רדיפות, רצח וזוועות. הנתק הקשה מאבא והשפלות היו קשות, אבל לידתו של עמנואל הקטן, שובו לאיטליה של אבא והשגת מקום עבודה טוב, נתנו לנו פסק זמן טוב למדי. הצילום שאמא שלחה לאבא בקיץ 1940 הוא הצילום האחרון שלה. בדצמבר 1943 היא נאסרה, נשלחה למחנה ריכוז באיטליה, אחר כך לאושוויץ, שם נרצחה. בת ארבעים וארבע הייתה במותה.


זכרונות מטוסקנה - שנות המלחמה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מטחנת הקפה

זיכרונות...
כפי שנרשמו על ידי יערה בן תורה, מפי מטחנת הקפה הישנה שלה.
    הזיכרונות הראשונים שלי הן מהזמן שדון אמליו (Amelio (Don, כומר הכפר בדיה אניאנו, מאחד האזורים הנידחים של טוסקנה, קנה אותי באחת החנויות של חפצים ישנים בפירנצה.

הבפר בדיה אניאנו



    הוא נתן אותי מתנה לפדורה השכנה הטובה שלו, שמאז הייתה טוחנת גרגירי קפה שהשחימה במחבת המיוחד שלה, ומזמינה אותו לביתה כמעט יום יום.
   איש טוב היה דון אמליו. נכון, מדי פעם היה אומר שהוא כבר מתפוצץ, היה פושט את בגדי הכמורה שלו ורוכב על סוסו אינני יודעת לאן, אבל כאשר היה חוזר, פניו היו טובים ומחייכים.
בחיים אני לא מתעסקת ברכילויות אבל אני זוכרת שבאותם הימים כשבנות הכפר היו מתוודות על חטאיהן היו זוכות למחילה מידו בקלות, אחרי כמה תפילות קצרות ... עד לביקורן הבא.
  
 אני זוכרת ערב אחד בימי מלחמת העולם שהגיעו לביתנו אישה צעירה ונאה, מרים קלו (מירי) ושתי בנותיה, מירלה בת 15 וסילבנה בת 10. הן סיפרו לדון אמליו שהן נמלטו מפירנצה בגלל ההפצצות של האמריקאים.
    הרבה נמלטים מהגרמנים ומהמשטרה הפשיסטית היו מגיעים לכפר: פרטיזנים, טייסים אמריקאים שנטשו את מטוסם הבוער שנפגע תוך כדי טיסה ולפעמים גם יהודים שדון אמליו היה מפזר ומלין אותם בבתי הכפר.
    האורחות שלנו היו נוחות ונעימות וסילבנה אהבה לשחק עם בנותיה של פדורה.
   פעם אחת לפנות ערב, כאשר פעמוני הכנסייה צלצלו וקראו לתפילת ערב, הבנות הצטלבו כהרגלן ולפתע שמעתי אותן, שואלות בתדהמה: "סיניורינה – כך הן נהגו לכנות את הבאות מן העיר – איך הצטלבת? " סילבנה הקטנה שלא קיימה מצווה נוצרית זאת מעולם, הצטלבה מימין לשמאל במקום משמאל לימין. בטבעיות גמורה היא ענתה להן כי "כך נהוג להצטלב במשפחה שלנו!". הבנות קיבלו את ההסבר אבל אני לא, מייד הבנתי הן היו יהודיות.
    שמעתי אחר כך את אימה של סילבנה גוערת בה כי, תמיד אמרה לה שלא תצא מהחדר בשעות האלה, אבל אני בטוחה שבסתר ליבה היא התגאתה על תושייתה.
  באו ימים קשים.

אחותי מירלה ז"ל


פעם אחת ראיתי מהחלון שחייל גרמני תפס את מירי ברגע שהיא יצאה מהבית כדי לקנות מעט לחם וגבינה. הוא דרש שהיא תתלווה אליו "כדי לבשל לחיילי הפלוגה שלו". לכולם היה ברור שלא מדובר רק על בישול, אבל לאישה המסכנה לא הייתה ברירה מול הנשק השלוף של החייל, ועוד רגע הייתה נאלצת ללכת איתו.
  ליבי העשוי ברזל יצוק החל לרעוד וגלגלי השינים שלי שקשקו מפחד.
סילבנה קלטה את הסכנה , תפסה את רגלי אימה, נשכבה על הארץ והתחילה לבכות ולצעוק כי לא תיתן לה ללכת איתו.
    לא ברור לי מדוע לב הגרמני התרכך, אולי השאיר בבית בת או אחות בגילה של סילבנה. הוא דרש שמירי תשיג עבורו ליום המחרת לפחות עשר נשים, היא הבטיחה לו שכך תעשה והחייל עזב אותה לנפשה. נשמתי לרווחה.
 נודע לי כי מירי סיפרה לבנות הכפר מה שקרה, הן נמלטו מבתיהן וניצלו.
המצב החמיר.
 לגרמנים ולמשטרה הפשיסטית נודע כי בכפר מצאו מחסה נמלטים רבים. דון אמיליו הבין כי הסכנה מתקרבת והורה להם לברוח ולהסתתר בשדות וביער. גם הוא עצמו נמלט, הוא ידע שהוא מבוקש.
   מירי לקחה אותי איתה. לא הבנתי מדוע, הרי כבר חודשים לא ראיתי גרגר קפה שבזמנו הגיע מעבר לים. אחר כך המצב התבהר לי: המחסור במזון היה קשה ביותר, הבנות היו מלקטות מן השדה גרגירי חיטה או שעורה, טוחנות אותם ועושות כאין תבשיל. אבל היה אסור לעלות אש ביער פן הרודפים אחריהן יגלו את העשן ואותן, והן אכלו קציצות אלה לא מבושלות כלל. אבל הו היו כל כך רעבות שהן "טרפו" אותן ברצון ושמחתי בשמחתן.
לימים הן עזבו את טוסקנה והגיעו לארץ חדשה. סילבנה ששינתה את שמה ליערה, זוכרת לי את חסד נעוריי ומצחצחת אותי מדי פעם. היא עוד הלבישה עלי שמלה עם ציור של פילים והעמידה אותי במקום כבוד על מדף במטבחה.
משם אני עוקבת על הנעשה בבית.
     נאלצתי ללמוד את שפת המקום החדשה . בלילה אני עוד חולמת באיטלקית בניב טוסקני, אבל אני כבר שולטת היטב בעברית, שפת המשפחה כיום. אתמול למשל, כאשר יערה יצאה מן הבית, יצא לי לאחל לה בשפתם היפה, "יאללה ביי!"
                           -------------------- --------------------------
אני יכולה להעיד שכל סיפורי מטחנת הקפה הישנה, שעד היום מעולם לא פתחה את פיה, הם אמת לאמיתה, משום שגם אני הייתי שם. ברצון אוסיף להם עוד אחד:
     אחרי כארבעים שנה, ביקשתי מגיסי מקס שמגר, שייקח אותי יחד עם אימי ואחותי לבדיה אנינו לביקור. הגענו לשם בצהרים של יום קיץ לוהט. לא זכרנו באיזה בית מצאנו מקלט בימי המלחמה והמרדף אחר היהודים.
   בכיכר השוממה אישה עטופה בצעיף שחור עברה לידנו. אימא עצרה אותה, סיפרה לה כי בימי המלחמה הסתתרנו בכפר אצל גברת אחת, ושמה פדורה.
  האישה הגיבה בהתרגשות: "גברת מירי – אני פדורה !"
צירוף המקרים היה מדהים והתחבקנו בהתרגשות.
  האישה הזמינה אותנו לביתה וזכרנו את החדר ואת המטבח. העלינו זיכרונות ובעלת הבית גילתה לנו כי בעצם היא ידעה שאנחנו יהודיות, אבל לא גילתה סוד זה אפילו לבעלה " כי היו לו אז דעות כאלה ..." אמרה.
   בלי לדעת זאת, בימים הקשים ביותר של רדיפות אחר יהודים, התארחנו בביתו של אחד הפשיסטים השרופים ביותר באותו כפר!
    
                                                    יערה בן תורה

מיוחד, שלום לך איטליה ושלום לך ארץ ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

בקיץ 1944, חבולים ופגועים, מצאנו את עצמנו, אחותי , אחיי הקטנים ואנוכי בן 14, ללא הורים, בעיר
פיזה ההרוסה מפגיעות המלחמה.
במשך חודשים העיר נפגעה ללא הרף, מתקיפות מן האוויר ומהפגזות בנות הברית. גם הגרמנים
פגעו בה קשות כדי להתבצר בה. נוסף על כך יחידות ס.ס. ומיליציות פשיסטיות לא הפסיקו את
החיפוש אחר יהודים. פשעם האחרון היה הרצח של פרדו רוקח, אחד מנכבדי העיר, כינו
אותו, בזכות פעילותו הברוכה, לטובת יהודים ולא יהודים כאחד. איתו נרצחו בני משפחתו וידידים,
כ17 איש.
ב לספטמבר 1944 בנות הברית הצליחו לפרוץ את קו ההגנה הגרמני ושוחררנו.
מוקף כולו מבנים הרוסים, בלט ביופיו המגדל הנטוי, שנפגע אבל שרד יחד עם המבנים הנהדרים
שלידו.
סבלה של העיר לא תם. הגשמים הרבים והרס מערכת ההגנה מפני זרמי המים האדירים גרמו
להצפתה ולזיהום מקורות המים. יחידות אמפיביות של ארמיה השמינית הבריטית דאגו להספקת
מזון, שמיכות ועזרה לנזקקים.
באותו זמן התגוררנו ברובע גבוה יחסית שלא הוצף ורכב צבאי הביא מי שתייה לתושבים. מצויד
במשפך ובקבוקים הלכתי להצטייד בהם.
התקרבתי למקום ומה שעיני ראו היה המחזה ההזוי ביותר עליו יכולתי לחלום. על דפנות הרכב
שהביא לתושבים את הנוזל היקר, היה מצויר מגן דויד ענק בצבע זהב!!!
כלא מאמין במראה עיני, התקרבתי וראיתי חיילים חסונים ויפים, תומכים ועוזרים לעומדים בתור.
התקרבתי עוד וראיתי של על כתפם הייתה הכתובת PALESTINE והבנתי שהם מדברים עברית!!!
היה זה חלום או מציאות?
מגן דויד הצהוב שהבהיק מול עיני, הפך בין רגע מסמל של רדיפה, ביזוי והשפלה לסמל
של גאווה ושמחה מרגשת.
"שלום! " אמרתי להם, ואינני זוכר באיזו בליל של שפות המשכתי לדבר אל החיילים המופתעים שלא
ציפו למצוא יהודים בעיר ההרוסה.
עזבתי אותם לרגע, רצתי לאחים שלי, חזרתי אליהם איתם והפגישה המרגשת נמשכה עוד ועוד ליד
האיטלקים שעמדו בתור, שלא הבינו כלל את מקור התרגשות שלנו עד שהסברנו להם.
ה"חיילים" כך קראנו להם, סיפרו לנו כי הבסיס של פלוגתם, יחידת WATER TANKS n.148(PAL), הוא
בפירנצה, מרוחקת כשעתיים נסיעה מפיזה. הם
הוסיפו וסיפרו שיחד עם פעילי הקהילה ששרדו, החלו בשיקום הקהילה, הקימו בית ספר עברי ו"בית
חלוץ", כעין הכשרה עירונית, שריכזה צעירים ששאפו לעלות לארץ.
ההמשך הוא ברור, קבלנו את הצעתם, תוך ימים אחדים הגענו לפירנצה ואחרי כמה חודשים, לקראת
פסח תש"ה, באפריל 1945, עלינו לארץ.
אכן היה זה יום מיוחד, יום שסימל עבורנו את המעבר מפרק חיינו באיטליה וראשית פרק חיינו בארץ
ישראל.
שאול בן תורה
הערה חשובה: בין חיילי הפלוגה ההיא, היה ידידנו היקר סיומא בן דויד, איש עפולה ותיק ויתכן שגם
עוד עפולאים

גלריית תמונות מבט מראש המגדל אל נוף העיר ואל בית הקברות היהודי הנמצא בפאתי הכיכר

היו היה פעם...- ינואר - מרץ 1945[עריכה | עריכת קוד מקור]

מסלול הנסיעה של העולים: ברכבת משא מפירנצה לטורונטו, ובים לחיפה "עליית פרינסס קאתלין" (Princess Kathleen)

הייתה פעם נערה מאוד חמודה ושמה סילבנה.
עם אימה ואחותה היא יצאה לדרך ארוכה מטוסקנה
ברכבת משא שבאיטיות לא מובנת הדרימה
דרך רומא ונמל טארנטו לכוון פלשתינה.

היו היה פעם נער נחמד, גבוה ורזה
שמו היה שאול, גם הוא היה שם והם הביטו זה בזה.
שלושה שבועות ארך המסע
כי המלחמה עוד לא הסתיימה,
מידי פעם הרכבת, בלי כל סיבה ברורה נעצרה
ומתי שוב היא תזוז, איש לא ידע.

בערבים הוא הסביר לה את מיקום הכוכבים
כגברבר בן חמש עשרי רצה אותה להרשים.
"תיראי שם את קסיופיה, את כוכב הצפון
הביטי על הנוף כה שונה ומרשים בדרום..."

בעיניה הגדולות היא שמעה, שאלה,
סיפרה סיפורים ועל משפחתה.
בת אחת עשרה הייתה אבל חייכה , עודדה
ואת ליבו היא מילאה בשמחה.

מה יהיה בעתיד לא ידעו
כי מצרות איומות רק יצאו.
אך שם, יושבים על מרבד הקש של קרון המשא
ראינו יחד את קצה האור של המנהרה.

לא אמרתי לך תודה![עריכה | עריכת קוד מקור]

אחותי היקרה בעת הגעת לאדמת ארץ ישראל



מרים, אחותי היקרה, לא אמרתי לך תודה - ובאיחור רב אומר זאת, עתה. על מה? על אירוע מיוחד מימים רחוקים - מהימים בהם היינו מאוד צעירים. נותרנו לבד בעיר פיזה האומללה - חצויה בין צבאות לוחמים בעת מלחמה. את שמרת עלינו, בת שש עשרה בלבד - על אחייך כפי שלאמנו הבטחת, כמו גם לאבא שלנו, שבחיים לא שרד.

משאית גרמנית.png


אני זוכר, באותו יום ברחוב הלכנו- וחיילים גרמנים סגרו את הרחוב ונעצרנו. המשאית שלהם עמדה שם והם ציוו - שכל הגברים אליה יעלו כדי לעבוד עבודת פרך בביצור קו החזית - מול חיילי הארמיה השמינית, האנגלית.גם אותי הם תפשו וכבר עמדתי לעלות - למשאית שעמדה לקחת אותנו לעבוד.
ידעתי, אם אלך, לא אחזור משם ליהודי לא היה סיכוי לשרוד בעולם. מיואש ואומלל, השלמתי עם גורלי, ועל הסולם של המשאית, שמתי את רגלי.
את לא. ללא חשש ופחד התחלת לצעוק כמו משוגעת. הוא גבוה, אבל הביטו בו בפנים! הוא ילד! אתם לא רואים!
עזבו אותו ! היא צעקה ואליה הצטרפה עוד אישה ועוד אישה. אליהן הצטרף גם כומר שידע - את סודנו ולהציל אותי הוא ניסה.
הגרמני התלבט, בסוף הסכים - לשחרר אותי. לא אמנתי למזלי המדהים.
אני מודה, מעולם לא אמרתי לה תודה - לך מרים, אחותי היקרה.
גם היא בעצם חשבה - שעשתה רק את חובתה.
לא חשבה שכיהודיה צעירה - אותו יום גם היא בחייה הסתכנה.
ובזכות כוחות נפשה האדירים - נותרנו בחיים.
לא אמרתי לך באותו יום תודה - אבל כעת, יחד עם כל בני המשפחה
אעשה זאת ואזכיר גדולת נפשך - מרים, או שולמית קרצנר.
כי, אחרי נישואיך זה היה שמך!

שאול בן תורה מרץ 2018

הייתי באוויר... 2016[עריכה | עריכת קוד מקור]


אנחנו משפחה שאוהבת להיפגש. בימי הולדת, בחגים. ויש תמיד על מה
לדבר . יפה, נכון?
אלה מה, אחרי זמן מה השיחה מתפצלת, הילדים מתחילים להתרוצץ,
מדברים ואמירות מהירות לא מובנת לנו, הצעירים מתמקדים על
אפליקציות חדשות, יפה, נכון .
אבל...לפעמים אני מרגיש כאילו... הייתי אוויר.
אין לי טענות, אני אוהב את ההרגשה החופשית של ילדינו ונכדינו, את
החיבור הנפלא בין הצעירים, את שמחת החיים שהם מבטאים בשיחתם
הערנית, אני נהנה מכל רגע, אבל...לפעמים אני מרגיש כאילו ...הייתי אוויר.
הייתי רוצה להיות תמיד מעורב בשיחתם? לא ולא! שלא ידברו על כל מה
שעולה על דעתם? לא!
אבל... לפעמים אני מרגיש כאילו...הייתי אוויר.
לפני כמה שבועות, ביוזמת בן משפחה יקר, נוצר קשר עם בחור צעיר, שיזם
מפעל חיים מיוחד במינו. לכנס משפחות של שרידי השואה ולהנציח
בצילומיו את יכולתנו לשרוד ולבנות מחדש משפחה פורחת על אף המזימה
של שונאי עמנו.
הוא צילם וצילם, יערה ואני, אנחנו עם כל אחד מהם, כשלושים צילומים
ויותר. כמה הם שמחו לחבק אותנו, לחייך אלינו. אף אחד מהם לא ויתר על
הצילום הייחודי איתנו. הרגשנו את אהבתם ואת כל חום ליבם.
לא, לא היינו אוויר. היינו משפחה, מלוכדת וחמה.
שאול בן תורה 3.04.2016

הסוד של הקופסה החומה שלי או הזכרון מאבי – מספרת יערה[עריכה | עריכת קוד מקור]

"אהבה טהורה ואהבה גשמית" Amore sacro e amor profano) )

דודה לילי, האחות המבוגרת של אבא שלי קראה לי: "בואי אלי, מזמן רציתי לתת לך משהו". היא פתחה ארון הגדול, התכופפה והוציאה קופסה חומה שנראתה כחפץ שנשכח שם מימים ימימה.

"קבלי אותה, את תאהבי אותה" אמרה. לקחתי אותה וסובבתי אותה מכל הכוונים. במרכזה הייתה רפרודוקציה של תמונה שטיציאן צייר לפני כ500 שנה. "אהבה טהורה ואהבה גשמית" Amore sacro e amor profano) )

דודה לילי המשיכה לספר לי כי ברונו, אחיה ואבי, בצעירותו היה מעצב קופסאות עץ בקישוטים בולטים, בציור שהוא בחר, באבנים יפות ומוכר אותן לתיירים שטיילו בפירנצה, עירו. מעשיית עבודותיו הוא נהנה וממכירתן עזר בפרנסת המשפחה. אחת מהן אבי נתן לה והיא נתנה לי בחיוך וברצון.

עסקתי מזה שנים בציורים על מגשים, חפצים וקופסאות מעץ, נדהמתי. אבי, עסק באתה אמנות עוד לפני שנולדתי ולא ידעתי על כך!

ידעתי מעט מאוד על אבי. אמי נוטרה אלמנה בגיל 35. חייה היו קשים מאוד, בימי מחלת אבי, בימי המלחמה ורדיפות הגרמנים והפשיסטים באיטליה וגם ארץ היו לה חיים לא קלים. היא לא אהבה לספר על חייה. היא כאבה את מות אבי, כל יזכור עליו כאב לה וחשבה שיכאב גם לי. היא שתקה.

הייתי בת 5 כאשר אבי נפטר וכמעט לא הכרתי אותו. נותרו לי ממנו רק כמה סיפורים וכמה צילומים. הוא היה איש מאד נאה. צילום אחד במיוחד אני אוהבת. הוא שצולם על שפת הים, אני מופיעה בה ומחייכת עם אמי ואחותי. גם אבי מחייך בו אבל המביט בו היטיב רואה כי חיוכו עצוב.מיום בו קבלתי הקופסה הבנתי כי שאבי הוריש לי את אהבת היופי הפלורנטיני שלו ואת החריצות ידיו. לא רק זה, אחדים מבנותיי ובניי, נכדותיי והנכדיי, נכונו בתכונות אלה.

תוך כדי מבט אל קופסה השמורה במקום כבוד בדירתנו, אני שקועה במחשבות. חבל שלא תכלו לראות את מרבית העבודות עשויות בעץ וחומרים שונים שעשיתי. נתתי אותן כמתנות לבני המשפחה ולידידים ואני חושבת שהן אוהבות אותן. לפעמים אני מעצב אותן לפי בקשתם ולפעמים הם מחזירים אותם אלי כדי שתקן אותן או שאחליף צבען. אני עושה זאת ברצון. איזה כיף לראות אותן פזורות בדירות שלהם. ללא ידיעתו, זיכרון אבי, שמור במשפחה.


דיאלוג - ועל "קרב חוליקאת" - 1947 או למה כדאי להיות בעל מקצוע מבוקש[עריכה | עריכת קוד מקור]

שאול בן תורה ונתן רוסי - שנפל בקרב חוליקאת

מזמן לא דיברתי ביחידות עם בני, אלדד. בפעם האחרונה זה היה כשאושפזתי ב"בילינסון". מאז חלפו כמה חודשים ואני שוב במיון. אלדד לצידי, מלטף לי את הראש במבט מודאג.
"ספר לי משהו" אני מבקש מאלדד.
"ספר לי אתה משהו", הוא עונה בחיוך ומניח את הטלפון בצד.
"טוב, אז אתה מכיר את הסיפור על הקרב בחוליקאת?" אני שואל ומנסה להזדקף.
"קצת, אבל ספר" הוא עונה ומסדר לי את הכרית.
"האמת שנזכרתי בו כי קיבלתי משימה לכתוב סיפור, רק שהפעם המנחה ביקשה שנכתוב בדיאלוג, וחשבתי שאין לי דמות בתוך הסיפור שאני יכול לדבר איתה, כי הייתי די לבד. חשבתי לכתוב אותו בשיחה עם ידיד דמיוני".
"בוא נראה אבא, ספר לי ונחשוב ביחד".
"הסיפור הוא על ערב בימים הראשונים של מלחמת העצמאות.
ישבנו בחדר האוכל של קבוצת גבים. כינסו אותנו על פי בקשת מפקדת ה"הגנה" בנגב. היה חשוך, כלומר היו שם שני לוקסים, שעשו המון רעש ומעט אור.
המצב היה חמור, הצבא המצרי הצליח לנתק אותנו ואת נגב כולו מהישוב היהודי, היינו במצור. שני בחורים ממפקדת ה"הגנה", נכנסו לחדר האוכל בסבר פנים חמורות והודיעו שכל משק צריך לבחור עשרה חברים שיתנדבו למשימה מסוכנת ביותר. מסוכנת זאת מילה יפה. היא נראתה יותר כמו התאבדות.
התוכנית הייתה לשלוח קבוצת חיילים שתסיט אליה את האש המצרית, בזמן שכוחות גדולים יפרצו את הקווים מצפון.
"מי שמוכן להתנדב ירים את היד" הם בקשו ובחושך לא ממש ראינו מי הציע את עצמו ומי לא".
"נו, ואתה הרמת יד?" אלדד שואל אותי והזדקף.
"היססתי מעט, אבל הרמתי יד אחרי שראיתי את ידידי נתן רוסי שישב לידי, קם בלי היסוס. ידעתי שבימי השואה הוא רצה להצטרף לפרטיזנים ולא עשה זאת כי שמר על המשפחה שלו. הפעם הוא יילחם. גם ידידינו גרשון קלו הצטרף אליו מידית. אבל אותי הם לא לקחו".
"למה לא בחרו אותך?" אלדד שואל אותי ומציץ באינפוזיה שמטפטפת לאט מדי לטעמו. הוא קורא לאחות שמזרזת את הקצב וחוזר לסיפור.
"לא בחרו אותי כי מסתבר שהייתי חיוני במשק. אחרי שכולנו הצבענו, המפקדים הלכו למטבח ויחד עם מזכיר הקבוצה ומרכז המשק בחרו מכולנו עשרה אנשים.
את הרפתנים וחברי המשק החיוניים הם שמרו, גם אותי כי גן הירק היה באחריותי. עשו לנו סלקציה. במקום לשלוח את החברים שעברו אימוני קרב מתקדמים, הם בחרו באנשים שאפשר לוותר עליהם, זה מאד כואב לי"
"וכמה באמת חזרו?" שואל אלדד
"בסוף נשלחו רק שישה חברי קבוצת גבים, מהם חזרו רק שניים. מכל הכוח שנשלח, 22 לוחמים נהרגו...הם עלו על מארב מצרי כי לא היה להם מודיעין. על גרשון, הידיד שלי שהיה ביניהם, השורדים מן קרב סיפרו שכל הדרך אל עמדות המצרים, הוא שר אריות מאופרות. כדי לעודד או כדי להתעודד? מי יודע... שחטו אותם וזרקו את גופותיהם לקבר אחים. שכחו אותם, על כישלונות לא מרבים לספר בצה"ל. אני בטוח בליבי כי שבזכותם "מבצע יואב" הצליח והנגב שוחרר. רק לאחרונה הוקמה לזכרם מצבה".
"אז אולי תגיד תודה אבא, היית חיוני אז וניצלת...
אולי קצת כמו שאתה חיוני לנו ואנחנו דואגים שתישאר איתנו גם עכשיו"
"כנראה" אני עונה "ועכשיו לגבי הדיאלוג בסיפור, יש לך רעיון בשבילי עם מי לדבר?"
"כן" אלדד עונה לי "נדבר בסיפור בינינו, ממש כמו עכשיו".

ימי גבים[עריכה | עריכת קוד מקור]

ימי גבים.png

על גבים - זכרונות שלי - דני בערב שבת אחת נסענו לבקר את משפחת בני, עמי ורולי במעון שדרום האי חברון. הדרך לשם עברה במדבר יהודה. בסיומה הגענו לקבוצת בתים, מעט עצים ונוף מדברי מרהיב. בערב, כאשר סיירתי במושב, נזכרתי בסיור שערכתי בנוף דומה, כשלושים שנה קודם, בקיבוץ של אחי, גבים בנגב המערבי. השוואה זו לא תהיה על דעתו של אחי היקר, שאול, אשר סבור כי ההתנחלויות מהוות מכשול לשלום. ובכל זאת האסוציאציה התעוררה בי. ובכן, איך הגעתי ממוסד דתי, כפר בתיה, לביקור בקיבוץ חילוני. מה עוד שכאשר נסעתי מהמוסד במוצא לאחי ברמת יוחנן בשנת 1946 ננזפתי קשות. ובכן, בשנת 1950, בחופש הגדול החלטתי לבקר את אחי בקבוצה "גבים". באותם הימים לא הייתה תחבורה סדירה לישובי ה"נגב הצפוני". יצאנו באוטובוס מפאתי העיר יפו, זאת הייתה תחנת היציאה לישובי הנגב. במסמיה, ליד האנדרטה עצרנו. חנייה נוספת הייתי בוואדי שנקרא "מג'נון" היום נחל שיקמה, מצפון לשדרות. הוואדי היה מלא בוסתנים של ערבים מהכפר הנטוש הוג'ה, אשר ברחו לרצועת עזה במלחמת השחרור. על אדמותיו בין השאר, חוות השקמים. היטבנו את ליבנו בענבים הטעימים ולעת ערב הגענו לקיבוץ. בלילה, היה ערב שבת, סיירנו בקיבוץ ראינו את המבנים, בית הבטחון, המאפיה וכמובן הרפת
החוויות מאותו ערב עלו בזיכרוני. אחרי שלושים שנה, ב"מעון" בדרום הרי חברון: בשני המקרים קבוצת אידאליסטים מיישבים את השממה, מסביב מדבר והם, בקבוצת מבנים, עם מעט ירק, בונים ישוב בארץ ישראל.
מה כתוב היום באינטרנט על שני הישובים היום
קבוצת גבים עלתה לקרקע באוגוסט 1947 בנגב המערבי, ק"מ בודדים מזרחית לקיבוץ "ניר עם", שהיה הישוב המרכזי באזור ומקום בארות המים שסיפק נוזל יקר זה לכל ישובי הנגב הצפוני. צינור המים שיצא מ"ניר-עם" היה עורק החיים של הישובים. גבים הוקמה חודשים ספורים לפני הכרזת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית. כיום, שנת 2006 מונה הקבוצה 120 חברים ו 60 ילדים עד גיל 18. בשנים הראשונות התבססה פרנסת הקיבוץ על עבודה בחקלאות. היום יש בו מפעלי תעשיה, בין השאר מפעל לחלילים. ממוקם בו מרכז חינוכי של "מכללת ספיר" אולפן למוסיקה ומעבדת מחשבים.
מעון היא מושב שיתופי דתי. המושב ממוקם בהר חברון סמוך לספר המדבר, דרומית לחברון. היישוב, שייך למועצה אזורית הר חברון, ומשתייך לתנועת ההתישבות "אמנה". מעון הוקמה בשנת 1981 כהיאחזות נח"ל ואוזרחה בשנת 1982 על ידי גרעין של בני עקיבא. היישוב נקרא על שם היישוב המקראי "מעון" שמיקומו הוא ככל הנראה בסמוך. בשנת 2018 מונה היישוב כ-600 נפשות. באתר "אמנה" כתוב : מושב דתי, צעיר, ברמה תורנית גבוהה, החי באזור מיוחד במינו, המאמין בחיי שיתופיות ובעל אופי חקלאי. המושב קולט משפחות ורווקים הנושאים עיניהם למסגרת שיתופית, חקלאית. אך יש בו גם תושבים השייכים למסגרת הקהילתית ועובדים מחוץ ליישוב במקצועות השונים או לומדים ב"כולל" בישובי הרי חברון.
עמי עבד בגד"ש של דרום הר חברון כאחראי המוסך לטרקטורים ומכונות חקלאיות. הגד"ש הוא שותפות של מושבי האזור: כרמל, מעון ויתיר. השותפות מעבדת אדמות ליד אופקים ומגדלת בהן: פרדס, חמניות, חיטה ואבטיחים. יותר קרוב אליהם, בבקעת ערד, היא מגדלת שקדים, חיטה, אפרסקים, תירס, חמניות וכמובן את ענבי היין המפורסמים, עבור "יקבי יתיר" ו"כרמל מזרחי". החיטה גדלה גם בשנות בצורת, בהשקיה של מי קולחין של העיר ערד. היא זוכה לביקוש מה"עדה החרדית" המשתתפת בתהליך הקצירה, מתחילתו ועד סופו וכך היא צוברת חיטה לאפיית המצות. מראה מיוחד במינו לצפות ביהודים חרדים, בלבושם המסורתי, על הקומבין ושאר מתקני הקציר ומשגיחים כי טיפת מים לא תגיע לחיטה. בקעת ערד, בו שוכן יקב יתיר בדומה לאזורי היין המשובחים בעולם, ניחן, בכל התכונות ההופכות אותו לחבל ארץ בו מופקים יינות עילית איכותיים: אדמה מתאימה, שפע טל, מים מתאימים וחקלאיים נאמנים..

*המקור:דני ורבקה - המשפחה קמה - מתוך הסיפור שלי 

יום ה' באייר תש'ח – 14 במאי 1948, בקבוצת גבים[עריכה | עריכת קוד מקור]


התגבשנו כחניכי עלית הנוער אחרי עלייתנו מאיטליה ועם סיום לימודנו הלכנו להכשרה ברמת יוחנן. בסיומה, ברצון קבלנו את הזמנת חברי קבוצת גבים להצטרף אליהם. הקבוצה עלתה על הקרקע יחד עם 11 ועוד כמה ישובים, כדי להבטיח את סיפוח הנגב למדינה העתידה לקום על פי החלטת האו"ם.
היעוד המיוחד של ישוב, היה השמירה על קווי המים שהונחו על ידי "מקורות" עבור המתיישבים. צינורות אלה, שהוטמנו בקרקע בעומק לא רב, חובלו מידי פעם על ידי רועים משבטי הבדווים המקומיים. כך הם גם הפגינו את התנגדותם להתיישבות הציונית וגם השקו את צאנם, חינם אין כסף.
הדרך מהצפון לגבים שהוקמה באזור, שהיותר מאוחר קיבל את הכינוי "עוטף עזה", עברה דרך שלושה כפרים ערבים עוינים במיוחד, כאוכבה, חוליקאת ובריר, שהתנכלו ופגעו בתחבורה היהודית כפי שעשו בכל דרכי הארץ, מירושלים עד כפר עציון, מיחיעם עד הנגב.

לצד משימתנו העיקרית כשומרי קווי המים, התחלנו לבנות משק ובו סוס, ארבע פרות, לול, שטחי פלחה ומספוא. הרי לא רצינו להיות סתם "משלט".
אני עבדתי בגן ירק ואותו המשכנו לטפח, גם בימים בהם מפאת הסכנה, עבדנו תוך כדי נשיאת רובים על הכתפיים.

לקראת ה 15 במאי, המחלקה להתיישבות יזמה תכנית ההגנה של הישוב, כפי שעשתה בנקודות ישוב האחרות בנגב. היא כללה חומת מגן מאדמה שהקיפה את הצריפים, מבנה "בית בטחון" בן קומתיים עם חרכים צרים לתצפית ולירי, שדות מוקשים, גדרות תיל וארבעה "פילבוקסים" - עמדות הגנה מוגבהות, בנויות אדמה, קרשים ופחים מגולוונים, שהיו אמורים לשלוט על השטח.
ה"הגנה" ספקה לנו כמה רובים איטלקים שנאספו בחולות אל עלמיין במצרים, כמה רובים אנגלים, מקלע "ברן", מרגמה " 2 אינץ' " וארגז רימונים.

בערב יום ההכרזה להקמת המדינה, קבלנו הודעה ממפקדת ההגנה, שהייתה ממוקדת ב"מקורות" ליד ניר עם, שהצבא המצרי החל לנוע, הם החלו בהרעשה והתקפה על כפר דרום וקיבוץ נירים ואנחנו נדרשנו להתכונן לקראת התקפתם, אולי עוד שעות בודדות.
אם כן, איך חגגנו את ההכרזה על הקמת המדינה, בליל 14 במאי 1947? לא חגגנו.
היה ברור לנו כי בית ביטחון גם ה"הפילבוקסים" שבלטו בשטח, אבדו את ייעודם כעמדות הגנה והפכו למטרות נוחות לתותחי המצרים. היינו חייבים מידית לשנות את תוכניות ההגנה ולהתבסס על עמדות שנחפור היטב ומידית.
חפרנו ללא הפסקה כל הלילה. פני החברים היו מתוחים למדיי.
כפי שחשו ללא ספק כל החברים שחיו בעבר הלא רחוק תחת השלטון הנאצי או הפשיסטי, חשתי כעת עם הרובה צמוד אלי הרגשה מיוחדת.
חלפו הימים בהם הסתתרתי ופחדתי מכל חייל או איש הס.ס גרמני, מכל שוטר איטלקי, ממלשין מתוך שנאת חינם או תמורת דמי הכופר שניתן לכל מסגיר יהודי.

כעת היה לי נשק ביד...ומאותו יום, גם מדינה!

                       שאול בן תורה

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.