שוטרת בכניסה לעיר מכוונת את כניסת העוברים ושבים בשער העיר

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
הרפובליקה המרוממת של סן מרינו (באיטלקית: Serenissima Repubblica di San Marino) שוכנת בהרי האפנינים והיא אחת מהמדינות הקטנות בעולם (מיד אחרי קריית הוותיקן, מונקו והאיים נאורו וטובלו). סן מרינו, השוכנת כולה בתוך גבולות איטליה, היא אחת מבין 45 מדינות בעולם להן אין גישה לים. היא אחת מבין שש "מיקרו מדינות" באירופה ובעלת האוכלוסייה הקטנה ביותר מבין חברות מועצת אירופה.

סן מרינו טוענת שהיא הרפובליקה העתיקה ביותר בעולם. היא הוקמה ב-3 בספטמבר 301 לספירה על ידי מרינוס הקדוש, סתת אבן נוצרי, מראב (כיום אי בקרואטיה) שנס מהקיסר הרומי דיוקלטיאנוס על רקע רדיפה דתית. חוקת המדינה היא החוקה הכתובה העתיקה ביותר בעולם שעדיין יש לה תוקף, וקיימת משנת 1600. סן מרינו היא הישות המדינית היחידה אשר המשפט הרומי (האזרחי) עדיין תקף בה, לעומת שאר מדינות אירופה בהן הוא חל בעבר אך תוקפו פג בעקבות חקיקת מערכות חוקים (קודקסים) מתקדמות יותר.


אין מידע על קיום קהילה יהודית בעיר. עם זאת בימי מלחמת העולם השנייה שהו בה פליטים שהגיעו לאיטליה מארצות שכנות.

שגריר ישראל לאיטליה מאומן גם לרפובליקה של סן מרינו.


בשואה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כבר שנים רבות, פטריזיה די לוקה, במסירות רבה ובתשוקה אזרחית, עובדת על שחזור של פיסות זיכרון יקרות. עם תשומת לב מיוחדת לאירועים שבהם הייתה מעורבת הרפובליקה של סן מרינו. לייעוד העתיק שלה כארץ מסבירת פנים. ובמיוחד העזרה שהוצעה בזמן הרדיפות לאזרחים יהודים רבים שנצודו על ידי הנאצי-פאשיזם. חזית עליה, כפי שכבר נאמר מספר פעמים בעמודים אלה, אנו ממשיכים לעבוד.

זכר לזה ניתן למצוא גם בחיבור שפורסם לאחרונה, "עשרה סיפורי הגירה", שפורסם על ידי מרכז מחקר ההגירה המקומי עליו אחראי פרופסור די לוקה. בין עשרת הסיפורים המסופרים (באיטלקית ובאנגלית) יש למעשה סיפור שמדבר על "נישואי סולידריות" שנחתמו בפריז במטרה להציל אישה יהודייה צרפתייה מספירלת השנאה והרדיפה. ברגע שחוגגים את האיחוד עם אזרח סן מרינו, הדרכון מגיע. מעבר תיאורטי. אבל זה לא מציל את פרג'דה צ'אצ'י, אזרחית חדשה של מונטה טיטאנו, מגירוש.

היא התמחתה בדרנסי, והיא מסתיימת זמן קצר לאחר מכן באושוויץ-בירקנאו. השיירה הגיעה לשם ב- 13 בפברואר 1944: מתוך 1,500 המגורשים נשלחו מיד 1,229 לתאי הגזים, 271 האחרים נכלאו במחנה הריכוז. רק 59 ישרדו את האימה. ביניהם פראג'דה. מי בשנת 49 ', בהסכמה הדדית עם בעלה גררינו, תגיש בקשת גירושין לרשויות. הסכנה שהניעה את האיחוד שלהם נפסקה. ושניהם, מדגיש די לוקה, "יכולים להחליט שוב ​​בחופש קיומם שלהם". באוגוסט 1952, עשר שנים לאחר פשיטת וולודרום ד'הייבר, הוכרז בעונש "בטלות הנישואין שנחתמה ב -18 ביולי 1942 בפני קצין המעמד האזרחי ברובע ה -12 של פריז".

אחד הסיפורים המשמעותיים ביותר של כרך שעוצב, מסביר המחבר, לתת לקוראים "דוגמאות של אומץ, הקרבה וסולידריות".

תמונות משנת 2004[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.