ספר החינוך - שכ"ז - מצות תקיעת שופר ביום הכפורים של יובל

מספר החינוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

לתקע בשופר בעשירי בתשרי שהוא יום הכפורים. שנאמר:"וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־אַרְצְכֶֽם׃יוְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃ יא (ויקרא,כ"ה,ט',י') והעברת שופר תרועה וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וגו' וקראתם דרור וגו'. וידוע שמצות התקיעה ביום זה היא לפרסם חרות כל עבד עברי שיצא בן חורין [1] בלי דמים, ואין ענינה כענין תקיעת השופר בראש השנה, שהתקיעה ההיא אנו עושים לקבע מחשבתנו על ענין עקידת יצחק, ונציר בנפשנו לעשות גם אנו כמוהו לאהבת השם יתברך, ומתוך כך יעלה זכרוננו לפני השם לטוב, כלומר, שנהיה זכאים לפניו, וזאת התקיעה של יובל היא לפרסם החרות, כמו שאמרנו [2].

משרשי המצוה. לפי שידוע כי קול השופר יעורר לב בני אדם אם לשלום ואם למלחמה, וענין שלוח העבד שעבד את אדוניו זמן רב הוא קשה מאד בעיני אדוניו, על כן לעורר לב הבריות על הענין ולחזק נפשם ולהזהירם על המצוה בשמעם את קול השופר, בראותם כי הדבר השוה הוא בכל הארץ ושהכל עושים כן נצטוינו על זה, שאין דבר שיחזק לבות בני אדם כמו מעשה הרבים, וכמאמר החכם צער רבים נחמה (דברים רבה ב כב - להלן). גם העבד בעצמו מתעורר לצאת ככל העבדים מתחת ידי רבו אשר אהב, בשמעו קול השופר, ומתוך כך, המצוה מתקימת לשוב הכל ברשות אדון הכל.

דיני המצוה. כגון באיזה שופר תוקעין ביום זה, ואיזו ברכה מברכין בו. וכבר אמרו זכרונם לברכה (ר"ה כו ב) דרך כלל במסכת ראש השנה שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. ובמצות שופר דראש השנה בסדר פנחס (מצוה תה), נדבר בו קצת בעזרת השם כמנהגנו. ומכל מקום, אף על פי שאמרו זכרונם לברכה (שם ל א) ששוין הן חלוק קצת יש ביניהם, דבראש השנה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בבית דין, וביובל תוקע כל יחיד ויחיד כל זמן שבית דין יושבין, בין בפני בית דין, ובין שלא בפניהם.

וכן מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ח ב): כי מראש השנה ועד יום הכפורים, היו העבדים אוכלין ושותין ושמחין בבית אדונם, לא נפטרין לבתיהם, ולא האדון משתעבד בהן, כיון שהגיע יום הכפורים [ו] היו תוקעין בית דין בשופר נפטרין לבתיהם, וכמו כן שדות חוזרות לבעליהם. ורבים מפרטי דיני היובל בערכין, ודיני שופר במסכת ראש השנה (שם).

ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בזמן שהיובל נוהג, והרי כתבתי לך בסמוך (מצוה של), איזה זמן היובל נוהג, ושמצות היובל מסורה לבית דין, ואם עברו בית דין על זה ולא תקעו בשופר, אף על פי שנשתלחו העבדים והחזרו השדות לבעליהן מבלי תקיעה בטלו מצות עשה זה.

(דברים רבה ב כב) - רַבָּנָן אָמְרֵי, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ מֶה הָיָה וּמֶה עָתִיד לִהְיוֹת, דִּכְתִיב (ישעיה מו, י): מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וגו', כֵּיצַד בְּפָרָשָׁה זוֹ הֶרְאָה משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל אִם חָטְאוּ הֵיאַךְ הֵם עֲתִידִים לִגְלוֹת, וְהֵיאַךְ הֵן עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, וְהֵיאַךְ הֵן נִגְאָלִים. הֵיאַךְ הֵם עֲתִידִים לַחֲטֹא, דִּכְתִיב (דברים ד, כה): וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה', וְאַחַר כָּךְ (דברים ד, כז): וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים, וְאַחַר כָּךְ (דברים ד, ל): בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ. מַהוּ בַּצַּר לְךָ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל צָרָה שֶׁהִיא שֶׁל יָחִיד צָרָה, וְכָל צָרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל יָחִיד אֵינָהּ צָרָה. דָּבָר אַחֵר בַּצַּר לְךָ, רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר כָּל צָרָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֻׁתָּפִין בָּהּ צָרָה, וְכָל צָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַצְמָן אֵינָהּ צָרָה. דָּרַשׁ רַבִּי יוֹחָנָן כְּגוֹן צָרָתָן בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה שֶׁלֹא הָיְתָה אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ד, ג): אֵבֶל גָּדוֹל לַיְהוּדִים, מִיָּד הִצְמִיחַ לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְשׁוּעָה, מִנַּיִן (אסתר ח, טז): לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה. כג

מנחת חינוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

לתקוע בשופר בעשירי כו'. עיין ר"מ פ"י מה' שמו"י ומבואר בר"מ דמצוה זו מסורה לב"ד תחלה שנא' כו' וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כו' וכן נרמז בסוף ד' הרהמ"ח שכתב ואם עברו ב"ד כו' וד"ז שנמסר לב"ד תחלה איני מבין הכוונה כיון דהוא מצוה על כל ישראל שחייב כ"א לשמוע שופר כמו בראש השנה אם כן מאי הכוונה דנמסר לבית דין תחלה ואם יהי' המצוה שהב"ד יתקעו תחלה ואח"כ כל ישראל זו לא שמענו דודאי תיכף בנץ החמה מצוה על כ"א מישראל לשמוע שופר כמו בראש השנה ועל כ"א מהב"ד כי הם כמו כאו"א מישראל. והכסף משנה לא הראה מקום מוצא הדין של רבינו. והנה מבואר בר"ה דף ט' ע"ב גבי שופר מצוה זו מסורה לבית דין ומכאן יצא להר"מ זה אך באמת ע"ש הפשט דסובר דהתורה לא תלה היובל בשלוח עבדים כי לכל מסור' ואם ימאן יבטל היובל ע"כ תלה הכתוב רק בתקיעת שופר דזו מסורה לב"ד ול"ש אם ימאן דהב"ד יצא לתקוע ע"ש ברש"י.
אבל שיהיה מסור לב"ד ביותר מכל ישראל או תחלה זו לא שמענו. ואיני מבין הכונה דהמצוה הוא על כל ישראל כמו בר"ה וצ"ע. ומה שמבואר בגמרא כיון שהגיע יה"כ תקעו ב"ד בשופר ונפטרים העבדי' כו' היינו אורחא דמלתא דהב"ד זריזין הם ותוקעין ע"ש. והנה שוה היובל לר"ה לכל דיני תקיעות ובעזרת השי"ת יתבאר הדינים גבי שופר של ר"ה ותלמד לכאן.
ומ"ש הרהמ"ח דחילוק יש דביובל תוקעין כ"ז שב"ד יושבין עיין בש"ס זה הוא רק מדרבנן מחמת גזרה שמא יעבירנו ובזמן ב"ד לא גזרו והחילוק שבין ר"ה שחל בשבת ובין יובל ע"ש בש"ס אבל מן התורה כל היום מחויבים לתקוע ע' ש"ס דר"ה דף למ"ד.
והנה מ"ע זו חייבים כ"א מישראל לשמוע קול שופר ביה"כ של יובל ואם עבר ולא שמע ביטל מ"ע של תורה לא הב"ד בלבד כי על כל יחיד ומ"ש הרב המחבר ואם עברו בית דין כו' צ"ע דכ"א מישראל עובר בעשה כמ"ש וז"פ.
והנה מבואר בר"ה פ"ג דבמקדש היו תוקעין בשופר ובחצוצרות שנאמר בחצוצרות וקול שופר כו' וכן ביובל כי שוה היובל לר"ה ולא הוצרך הר"מ לפרש כאן כי כל דיני שופר ביאר בה' שופר ותלמד לכאן.

וכתב הרב המחבר דמצוה זו נוהג בא"י בזמן שהיובל נוהג מבואר מדבריו דאף בזמן היובל לא היה נוהג תקיעת שופר בח"ל וטעמא בעי כיון דת"ש הוא חובת הגוף למה לא ינהוג בח"ל בזמן היובל ובר"מ אינו מבואר זה אדרבא נוכל ללמוד מדבריו להיפוך וכן לא מצאתי בגמ' ד"ז וצ"ל כיון דכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם וארצכם הוא א"י וכן מצאתי בס' ט"א בר"ה דף ט' שכתב בפשיטות דת"ש אינו נוהג בח"ל דכתיב ארצכם ע"ש ולכאורה צריך עיון בקדושין ל"ח מבואר גבי שלוח עבדים דחובת הגוף נוהג בחוץ לארץ ג"כ אע"ג דכתיב בארץ מכל מקום יובל הוא מרבה אף בח"ל ומה תלמוד לומר בארץ בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בח"ל כו' אם כן ה"נ אף על פי דכתיב בארצכם מכל מקום יהי' נוהג בח"ל בזמן שנוהג בא"י הן אמת שבברייתא מבואר שם לאחר כניסתן לארץ אינו נוהג בח"ל חוץ מהשמטת כספים ושלוח עבדים ואינו נזכר ת"ש מכל מקום צ"ע מפני מה אינו נוהג ועיין בר"ה לפי הפסק שלנו דכולהו מעכבין דיובל קאי על כולם ע' בר"ה דקאי על ת"ש ע"ש ה"נ יובל הוא מכל מקום אפילו בח"ל.
ומ"ש הרהמ"ח דמר"ה ועד יה"כ כו' לא נפטרים לבתיהם כיון שהגיע כו' הוא כריב"ב דמר"ה חייל יובל וע' מ"ש לעיל פרשת משפטים בדיני עבד בשם ספר ט"א הטעם לזה כיון דפסקינן ששלשתן מעכב ויבואר לקמן בעזהש"י. אם כן בר"ה עדיין לא נפטרים אולי לא יתקעו או לא יחזרו השדות ולא משתעבדין גם כן אולי יעשו כדינא ע"כ לא משתעבדין ע' מ"ש שם ולקמן בעזה"י:

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. (עי' ר"ה ח ב)
  2. (עי' סהמ"צ עשין קלז)
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.