מאת:אודי שורץ

בס"ד, ערב שבת קודש פרשת בא תשפ"א
פסחים דף ס"ב, ספר יוחסין
א. מהו ספר יוחסין?
1. פסחים, דף ס"ב: "רבי שמלאי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: ניתני לי מר ספר יוחסין. - אמר ליה: מהיכן את? - אמר ליה: מלוד. - והיכן מותבך? - בנהרדעא. אמר ליה: אין נידונין לא ללודים ולא לנהרדעים, וכל שכן דאת מלוד ומותבך בנהרדעא. כפייה וארצי. אמר ליה: ניתנייה בשלשה ירחי. שקל קלא פתק ביה, אמר ליה: ומה ברוריה דביתהו דרבי מאיר, ברתיה דרבי חנניה בן תרדיון, דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא - ואפילו הכי לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין, ואת אמרת בתלתא ירחי? ... אמר מר זוטרא: בין אצל לאצל טעינו ארבע מאה גמלי דדרשא".
2. רבינו חננאל, שם: "ניתני לי מר ספר יוחסין פי' אמר לו למדני ספר דברי הימים".
3. רש"י שם: "ספר יוחסין - מתניתא דדברי הימים. אין שונין ספר יוחסין לא ללודים כו' - לדחוייה איכוון, לישנא אחרינא: לפי שאינן מיוחסין ... מאצל לאצל - שני מקראות הן, ופרשה גדולה ביניהן, ולאצל ששה בנים וקא חשיב ואזיל הבנים, וסיפא דפרשתא אלה בני אצל".
4. דברי הימים א' ח', ל"ח: "וּלְאָצֵל שִׁשָּׁה בָנִים וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם עַזְרִיקָם בֹּכְרוּ וְיִשְׁמָעֵאל וּשְׁעַרְיָה וְעֹבַדְיָה וְחָנָן כָּל אֵלֶּה בְּנֵי אָצַל:".
5. דברי הימים א' ט', מ"ד: "וּלְאָצֵל שִׁשָּׁה בָנִים וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם עַזְרִיקָם בֹּכְרוּ וְיִשְׁמָעֵאל וּשְׁעַרְיָה וְעֹבַדְיָה וְחָנָן אֵלֶּה בְּנֵי אָצַל".
6. חידושי אגדות מהרש"א שם: " בין אצל לאצל כו'. פירש רש"י שני מקראות ופרשה גדולה ביניהן וכו' ע"ש אבל בערוך אצל פירש פסוק הוא בד"ה תחלתו אצל וסופו אצל ואף על פי שקרובין כו' ע"ש. ניתני לי מר ספר יוחסין כו' אין לפרש ספר יוחסין לגלות לו משפחות המיוחסין ואינן מיוחסים דהא אמרינן בפרק י' יוחסין דאסור לגלות רק פ"א בשבוע והכא קאמר דברוריה תנייה בתלת שנין ולזה פרש"י דאינו כן אלא ספר יוחסין הוא מתני' דדברי הימים עכ"ל דהיינו מתני' שמפרש ספר ד"ה לפי יוחסי השבטים ומשפחותיהם וכן מוכח לקמן הא דבין אצל לאצל כו' וק"ל.

ב. גניזת ספר יוחסין
7. פסחים, דף ס"ב: "אמר רמי בר רב יודא אמר רב: מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים, וכהה מאור עיניהם".
8. ירושלמי סנהדרין, י' א': "א"ר שמעון בן לקיש אם יאמר לי אדם שיש דברי הימים בבבל הרי אני הולך ומביאו משם ועכשיו אם מתכנסין הם כל רבותינו אין יכולין הן להביאו משם".
9. רש"י פסחים שם: "תשש כחן - שנגנזו מהן טעמי תורה שהיו בו. נגנז – נשתכח".
10. חידושי אגדות מהרש"א שם: "מיום שנגנז ספר יוחסין כו' לא נתנו טעם למה נגנז ספר יוחסין ואפשר מטעם שאמרו בפרק י' יוחסין דישבו ובדקו אחרי משפחות וכיון שהגיעו לסכנה פירשו ופרש"י שהגיעו לפסול בעלי זרועות ויהרגום מזה ראוי (הכא) לגונזו ומסרום החכמים לתלמידיהם בע"פ פ"א בשבוע כדאמרינן התם והיינו דקאמר הכא תשש כחן של חכמים כו' היינו להודיע כולם בע"פ ודו"ק. וכהה מאור עיניהם כו' דהיינו עין השכל והנבואה והיינו דתשש כח החכמה כי אם אין הנבואה לא ידענו כח החכמה דעדיפא מנבואה ותלה הדבר ביחוס כדאמרי' דאין הנבואה שורה אלא על מיוחסין שבישראל".
11. שו"ת שאילת יעבץ, א' פ"ט (התשובה עוסקת ביחוס כהנים, ובהקרבת קורבנות בזמן הזה): "גם נ"ל שאם ימצא כהן שיש בידו ספר יחוסו מקוים מעשה ב"ד שאבותיו היו מיוחסים עד זמן הבית, דיו. דלא חיישינן לב"ד טועין, ומ"ש ז"ל שנגנז ס' יוחסין ד"א הוא שאותו הי' כולל משפחות מיוחסות שבישראל כמו שהוא בד"ה. אבל אינו מהנמנע המצא כתב יחוס לכהני בית אב א' ומשפחה אחת עם שעדיין לא בא לידינו".
12. ר' צדוק הכהן מלובלין "אור זרוע לצדיק" - ענין גלות מצרים, אות ז': "אכן נודע הדבר (שמות ב', י"ד). ודרשו חז"ל (שמות רבה א', ל') שנודע לו טעם השעבוד בשביל לשון הרע. כי ענין השעבוד התחיל הנה עם בני ישראל רב וגו'. רצה לומר בשביל שהם עם מיוחד בני ישראל וכמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') בשביל ארבעה דברים נגאלו שהמכוון בהם שלא רצו ישראל להתאחד עמהם בשם ולשון והתחתנות. ולברר זה היה גלות מצרים לברר יחוסם שאמת הוא שהם מיוחסים והם זרע קודש. ולכך התחיל בפסוק ואלה שמות לספר יחוסם שזה ענין גלות מצרים לברר ענין יחוס ישראל שהוא אמת שאין להם להתערב בגוים כי הם מיוחסים. ולכך התחלת מסכת פסחים אור לארבעה עשר ללמד שלא ידבר לשון מגונה כדאיתא בגמרא עיין שם. והיינו כי שלימות הלשון מורה על שלימות היחוס כמו שאמרו שם (ג' ב) בכהן שאמר כזנב הלטאה ומצאו שמץ פסול. וזהו התחלת המסכתא להורות ענין המכוון ממסכת זו שהיא ענין הפסח ללמד לשון נקיה שהוא היחוס הברור.
כידוע ענין פסח הוא בלתי שום השתדלות רק מצד רצון ה' יתברך כטענתם הללו עובדי עבודה זרה וכו' רק שה' יתברך נגלה והושיעם. זה מצד יחוסם שמצד זה שורשם טוב וקדוש. וכן מורה מצה שנקרא בזוהר (ח"ב קפ"ג ב) מיכלא דמהימנותא רצה לומר אמונה כמו שנאמר (שמות י"ב, ל"ט) כי לא חמץ כי גורשו וגו' וגם צידה לא וגו' רק האמינו בה' שיפרנסם. ואמונה מצד ירושת היחוס כלשון חז"ל מאמינים בני מאמינים.
וכן הפסח נאמר בו למשפחותיו שתלוי ביחס וכל בן נכר לא יאכל בו וכן ערל, שהערלה נקראת על שם הגוים. ששם הפסח לשון דילוג על שם ופסחתי וגו' בעת מכת בכורות שבכור הוא המיוחס בבנים וגילה שיחוסם שקר. אבל יחוס ישראל אמת לכך ופסחתי וגו' כדרשת חז"ל שאפילו בית ישראל באמצע מכל מקום אי אפשר ולהיות שייכות זה לזה ולהיות אחד. ולכך נקרא החג בשם פסח ובלשון התורה חג המצות. כי מצה הוא השתדלות ישראל מצד יחוסם והוא האמונה ופסח הוא מעשה ה' יתברך מצד יחוסם במה שפסח על בתי וגו' והוא על דרך את ה' האמרת וה' האמירך. ובפסח שנעשינו לעם בתורה שבכתב שמצד ה' יתברך נקרא חג המצות היחוס שמצדינו. ובתורה שבעל פה של בני ישראל נקרא פסח שייכותינו לה' יתברך בחג זה שמצידו ...
ולכך רק הפסח שלא לשמו פסול כי בפסח שלא לשמו רצה לומר שאין יחוסם והיותם עם מיוחד לה' אמת ומנתק הקרבן לענין אחר. ולכך פסול כי אם היחוס בטל אין מקום לקרבן כלל כמו שנאמר בכל ספר ויקרא דבר אל בני ישראל. וכן עיקר העבודה בכהנים שהם המיוחסים ...
ועיין בפרק תמיד נשחט (פסחים ס"ב ב) ר' שמלאי וכו' ניתני לי מר ספר יוחסין [ועיין שם תלתא ירחי ותלת שני אינו על צד ההזדמן. אבל חשבון תלת מכוון כי יחוס ישראל רצה לומר שגופם בשר הקודש הוא מצד שלושת האבות וכמו שאמרו ז"ל (ילקוט רמז תרפ"ד) הביאו לי ספרי יחוסיכם כמו שבני [עמוד כא] מביאים. ולכך הם שלוש מדריגות ביחוס. ונגדם יש שלושה מיני יחוסים שהם שלושה כתרים שזכרו ז"ל (אבות ד', י"ג) כתר תורה וכהונה ומלכות שהכהנים מיוחסים כנ"ל. וכן מלכות בית דוד מיוחסים כמו שאמרו בקידושין (ע"ו ב) בכל התמנות וביחוד באסטרטיא של בית דוד. וזה ענין ויעש להם בתים שדרשו חז"ל בתי כהונה ומלכות כי גזירת הבנים היות להעביר יחוסם שיתערבו בנותם בעמי הארצות ולא יהיו עם מיוחד והם לא שמעו לזה וזכו לשני יחוסים היותר נבחרים כנ"ל. ויחוס השלישי הוא משפחת תלמידי חכמים כענין ומשפחות סופרים יושבי יעבץ [שבאו מיתרו והיו משפחה מיוחסת אחר כך] ... והוא השיב לו תלת שני נגד פסח לכן היתה שאלתו בקרבן פסח] וכו' עיין שם דאחר כך שאל מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו יעויין שם.
והוא שאלה נוגע לספר יוחסין כי שלא לשמו הוא העדר היחס ממיוחסים כנ"ל. ושלא לאוכליו הוא שימת היחס על מי שאינו מיוחס ...
ואמר אחר כך מיום שנגנז ספר יוחסין תשש וכו'. תשישת הכח הוא על ידי הרחקת המיוחסים, וכהות מראית עיניהם רצה לומר העדר ראיית השכינה כידוע בכמה מקומות. ומה שאמר אחר כך בין אצל לאצל עיין שם בדברי הימים שם הוא השלמת יחוס עזרא ומבאר מדורו ומספר דרך כלל ואחר כך חוזר למקצת יחס עד אצל. עיין שם בדברי הימים והוא כולל כל יחוס הדורות ואין כאן מקום להאריך בזה.
והמורם כי יציאת מצרים הוא בירור יחוס ישראל שהם מיוחדים עם מובדל ומופרש לה' יתברך והגלות לברר זה
{המשך הדרשה שם עוסקת בתיקון לשון על ידי קדושת הברית וביעור לשון הרע, וביחס בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד}".

ג. ברוריה
13. תוספתא כלים בבא מציעא, א' ו': "קלוסטרא ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריא אומרת שומטה מן הפסח זה ותולה בחברו בשבת כשנאמרו דברים לפני ר' יהודה אמר יפה אמרה ברוריא".
14. ברכות, דף י': "הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך? - משום דכתיב: יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד, שפיל לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים - ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה - ורשעים עוד אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה".
15. שו"ת משנה הלכות, ו' כ"ח: "... ומכאן פלא נמי על מרן הגה"ק אדמו"ר ממונקאטש בד"ת מהד"ב אות מ"ו שהביא דברי גמ' ברכות הנ"ל וכתב דאין הלכה כברוריה ואין לאשה חכמה אלא בפלך והש"ס לא חש כלל לדברי ברורי'. אבל הנה מגמ' סוטה מפורש דגם משה רבינו התפלל עליהם וחכמת אשה בנתה ביתה גם מגמ' תענית כ"ג באבא חלקי' ואשתו שהתפללו על גשם ואתא מטרא מצדה על שהתפללה על הני בריוני שיחזרו בתשובה וחזרו בתשובה ע"ש הרי שהסכימו לאשת אבא חלקי' מן השמים ושתים עשו לה חדא דחזרו בתשובה ע"פ תפלתה ועוד דאתא מטרא בשביל זכות זה! ...
ומה שהביא קושיא בשם תלמיד אחד האיך ר"מ הלך בעצת אשתו הא אמרינן בהזהב דבמילי דשמיא לא ישאל עצת אשתו ולא ידענא מאי קשיא ליה דאטו עצה הוא שנתנה והלא מקרא מלא היא שאמרה לו והרי אפילו תלמיד לרב צריך לומר לו כך כתיב בתורה ואגב הי' נראה לדייק דאמרה מי כתיב יתמו חוטאים חטאים כתיב ולכאורה בסתם הי' לה לומר שאסור להתפלל עליהם שימותו ולהנ"ל י"ל דלהדיא הי' אסור לומר ולכן אמרה בדרך כבוד מי כתיב וכו' ".
16. רש"י עבודה זרה, דף י"ח: "מעשה דברוריא - שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים (קדושין דף פ:) נשים דעתן קלות הן עלייהו ואמר לה חייך סופך להודות לדבריהם וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא".
17. שו"ת מהרי"ל, קצ"ט: "שאלת: המלמד בתו תורה למה כמלמדה תפלות והלא כל מצות עשה שלא הזמן גרמא חייבת בו וכל מצות לא תעשה כמעט, ואיך ידעו אם לא ילמדו, ומשכחנא כמה נשים גדולות בתורה כמו ברוריא, וכאלה רבות, ואמרו רבותינו בימי חזקיהו כו' עד לא מצאו תנוק ותנוקת כו'.
תשובה: וללמוד לנשים אעפ"י שצריכו' לקיים כל לא תעשה ועשה נמי שלא הזמן גרמא מ"מ אין ללמדה דהוי כמלמדה תפלות ... ואי משום דידעו לקיים המצות, אפשר שילמדו ע"פ הקבלה השרשים והכללות וכשיסתפקו ישאלו למורה כאשר אנו רואין בדורינו שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור והלכות נדה וכיוצא בזה, והכל ע"פ הקבלה מבחוץ. ובימי חזקיה שהיה טומאה וטהרה נוהג, והוא בכל יום, היו בקיאות בו ומייתי ראיה שהיה מרביץ תורה בישראל כי אלולי שהיתה הרבצת תורה באנשים מנ"ל לנשים, עמי הארץ, ולתנוקת לידע כל זה, וכן צריך לומר דהא דקאמר נמי תנוק ותנוקת, וכי ס"ד שלמדו כל זה, אלא על פי קבלת אביהם שהיו בקיאין וגדולים בתורה וכן הוא ברוריה וכיוצא בזה. אי נמי שע"פ אביהם עשו וצ"ל דאביהם סברי כבן עזאי דאית ליה פרק היה נוטל חייב אדם ללמד בתו תורה כו'.
אמנם יותר נראה לי שמעצמם עשו שהרי ברוריה הוכיח' סופה על תחילתה שלא סמכה על דברי חכמים שאמרו נשים דעתן קלות, וראש לחכמים אמר אני ארבה ולא אסור ולא אטה כו', והכי נמי סמכה על צדקתה שלא תעבור על [ידי] הלמוד. ואפילו לדברי מר נמי אין מיושב שהרי מה לה דברי הימים פרק תמיד נשחט רק תורה שיש בה המצות היה לה ללמוד, אלא לא מטעם זה עשתה אלא כדפרישית, שמרצון נפש עשתה".
18. ליקוטי הלכות לחפץ חיים, סוטה דף כ"א: "ונראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד, להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב 'שאל אביך ויגדך'; בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה, ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל ... כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתנו הקדושה, דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ד', ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו".
19. הערות הגרי"ש אלישיב פסחים, שם: "אמרו בגמ' דרבינו הקדוש דזכה לדרגה גבוהה כי ראה לר"מ מאחוריו ואילו היה רואה מלפניו היה זוכה לדרגה יותר בלימוד התורה, וא"כ הרי היא ודאי דזכתה תמיד לראות הרבה בפניו. וגם ברתיה דר"ח בן תרדיון שהתמסר ומס"נ על כבוד התורה ועמדה זכותו גם לבתו דמלבד דאשת חבר כחבר זכתה שתהיה גם היא קצת "חבר". ואף שאשה אין מלמדין אותה והיאך קיבלה מג' מאות רבוותא צ"ל דכבר היתה ת"ח עוד לפני שבאה אצל ג' מאה רבותא שלמדה מעצמה ולכן הותר להם ללמדה א"נ ששמעה היאך שמלמדים זאת לתלמידים".
20. מו"ר הרא"ל: "לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע"פ; בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות, מדוע ייגרע חלקן דווקא לגבי תורה, ובין אם משום דברי ה'חפץ חיים' (בהווסד 'בית יעקב') ... לדעתי, מה שדרוש לבת כדי לקבל את ההכשרה התורנית המעשית זה הרבה מעבר למה שמלמדים היום. יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה, ובכל זאת עדיין לא נחרוג מן המסגרת הנ"ל... אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא... אם לדבר על היכולת ללמוד דף גמרא ולהבין אותו ולהנות ממנו, איני רואה שום סיבה שלא לכוון לכך ללמד זאת לבנות, וצריך אפילו למסד את זה כחלק אינטגרלי של למידה בביה"ס, שיעור ממשי. כך אני מלמד את בתי וכך חונכה אשתי. וזו נראית לי הדרך המומלצת לציבור הבנות בדורנו".

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.