ארבה מדברי בפעולה, כמתואר בספר יואל - ויקישיתוף- English: Desert locusts feeding. NASA

ספר יוֹאֵל הוא הספר השני בקובץ תרי עשר, הקרוי כשם הנביא הבא בכותרת הספר: יוֹאֵל בֶּן-פְּתוּאֵל. הספר כולל 4 פרקים ו-73 פסוקים, בהם מדובר על פורענות גדולה שמגיעה לעם ישראל ועל ה' שמציל את העם ממנה, ושופט את כל הגויים שהרעו לעם.(הוחקחפדיה העברית)

תקופת פועלו, אירוע מרכזי בתקופתו, מוטו מרכזי ועוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

שם מלא: יואל בן פתואל
תקופת פעלו: לא ידוע. השערות מקצה לקצה, מימי הנביאים הראשונים ועד הנביאים האחרונים
לפי סדר הדורות - 3167-3183 : מלכות יותם בן עוזיהו - ונבואת יואל הנביא (ספר יואל)
אירוע בולט בתקופתו: מכת ארבה שהכחידה את היבול בארץ
מוטו מרכזי, הפסוק של הנביא: "תקעו שופר בציון קדשו צום". הקריאה לתענית ציבור, הצום כתשובה
קווים לדמותו: מאמין בכוחו של העם לתקן את המציאות
המקור:אתר תנך ביחד

ספר יואל לאור ספרות חז"ל[עריכה | עריכת קוד מקור]

מהויקיפדיה העברית[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוכן[עריכה | עריכת קוד מקור]

כותרת (פרק א' פס' א')[עריכה | עריכת קוד מקור]

בכותרת מסופר לנו שהנביא שאמר נבואות אלו הוא יואל, בנו של פתואל. חוץ משני פרטים אלו, לא מסופר לנו פרט נוסף על תקופת הספר או על הנביא.

קינה על בוא הארבה וקריאה לתשובה (פרק א' פס' ב'-ב', י"ז)[עריכה | עריכת קוד מקור]

כאן מתואר הארבה שאוכל את כל היבול, וכחלק מהקינה מתואר אבל כולל:

כאן הנביא כבר פונה בתפילה אל ה'[5], ובקריאתו לעם להתפלל אל אלקיו[6], משלב תיאור נוסף של אותה תקופת פורענות נוראה.[7]

הישועה והמשפט לגויים (פרק ב', פס' י"ח-סוף הספר)[עריכה | עריכת קוד מקור]

כאן קורה מעבר חד לחלק השני של הספר. בחלק זה ה' מקנא לעמו ומרחם עליו, ולכן מתוארת לנו רווחה גדולה שתגיע לעם. בנוסף לכל זאת, ה' "ישפוך" את רוחו על כולם, וכולם יינבאו. אלקים ישפוט בפרט את הגויים שמכרו את ישראל לעבדים, ויינקם בכלל מכל אלו שהרעו לעם, בעוד לעם ישראל יהיו שפע וברכה.

הקשר בין חלקי הספר[עריכה | עריכת קוד מקור]

אף על פי שלמראית עין עוסקים שני חלקי הספר (פרקים א' - ב' ופרקים ג' - ד') בנושאים שונים לגמרי, הרי שהקשר ביניהם הוא חזק מכדי שאפשר יהיה לבטל אותו. מבחינה לשונית, אופי החלקים הוא דומה עד מאוד. ישנן הקבלות חלקיות ומלאות של מילים וביטויים בין החלקים (זוהי רשימה חלקית בלבד):

חלק ראשון חלק שני
שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם (ב', י') שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם (ד', ט"ו)
לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ, רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם (ב', י') וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ (ד', ט"ז)
כִּי-בָא יוֹם-ה', כִּי קָרוֹב (ב', א') / אֲהָהּ לַיּוֹם! כִּי קָרוֹב יוֹם ה' (א', ט"ו) כִּי קָרוֹב יוֹם ה' בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ (ד', י"ד)
יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל (ב', ב') דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן; הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ (ג', ג' - ד')
כִּי-גָדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד, וּמִי יְכִילֶנּוּ? (ב', י"א) לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא (ג', ד')
כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן, כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה (ב', ז') הָעִירוּ הַגִּבּוֹרִים! יִגְּשׁוּ יַעֲלוּ כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה (ד', ט')
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי! (ב', א') ה' אֱלֹקֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי (ד', י"ז)
וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר, וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר (ב', כ"ד) בֹּאוּ רְדוּ, כִּי-מָלְאָה גַּת, הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים! (ד', י"ג)

גם מבנה החלקים דומה בצורה בולטת: כל חלק מתחיל בפתיחה דרמטית, ממשיך בתיאור של מאורע מרעיש וחד פעמי ("יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה, וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק..." לעומת "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן"). לאחר מכן באה תפילה וקריאה לה' (בחלק הראשון מוקדש לתפילה זו קטע נכבד, ובחלק השני מסתפק הספר ב"וְהָיָה, כֹּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט"), ואז באה הישועה: הארבה וצבאות האויב הנאספים מובסים, ולעם ישראל תהיה פליטה. שני החלקים נגמרים בהבטחה מסוג דומה: "וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי, וַאֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְאֵין עוֹד; וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם" לעומת "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי, וְהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם קֹדֶשׁ, וְזָרִים לֹא-יַעַבְרוּ-בָהּ עוֹד... וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב - וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר".

מדוע חוברו שני החלקים לספר אחד?[עריכה | עריכת קוד מקור]

שאלת זו היא מהותית בהבנת משמעותו האמיתית של הספר. לאחר הסעיף הקודם, ברור לנו שלא בכדי מחוברים שני החלקים. אולם, לא ברור לגמרי מדוע. ישנן כמה גישות להסביר קשר זה:

  • ייתכן כי שני חלקים אלו הם משל ונמשל. כך, מוסבר הארבה כממלכות אויבות, ופלישתו אל הארץ (שלא התרחשה כלל) היא אלגוריה לפלישתן של צבאות הגויים לארץ. אברבנאל אף הציע התאמה בין סוגי הארבה המופיעים בפרק א', פסוק ד' (גזם, ארבה, ילק, חסיל) לבין המעצמות (בבל, פרס, יוון ורומי). הפתרון שמציע הנביא לכיבוש הזר הוא עצרת תפילה, צום ובכי וחזרה בתשובה. הוא מבטיח שיום המשפט בוא יבוא, והרשעים ייענשו על מעשיהם הרעים, אחד לאחד. על פי גישה זו, קל להסביר את תיאוריו המוגזמים של הארבה - הנביא איננו מתאר פלישת ארבה אלא פלישת צבא, שכפשוטו "כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן, כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה" (ב', ז').
  • יכול להיות, שהארבה אכן התרחש, ויום ה' הוא נבואה שלא קשורה אליו בהכרח. ספר יואל עוסק בשני נושאים נפרדים לגמרי, שבמקרה נידונו על ידי אותו נביא. יש מן האוחזים בגישה כללית זו, שמוכנים להתפשר ולומר שהארבה הוא משל ליום ה', אולם על כל פנים לא זו הייתה כוונתו המקורית של כתיבת הקטע על הארבה.
  • יש הסוברים שהחלק הראשון נכתב על ידי הנביא יואל, והחלק השני הוסף אליו על ידי מחבר אלמוני שהיה מאוחר בעשרות או מאות שנים, אולי כדי להקביל את מתקפת הארבה שתיאר יואל אל התעמרות עמי האזור ביהודים. כמו שהארבה בא וחלף, ובזמנו נראה קשה ובלתי מנוצח, תפילה וצום הכריעו אותו - כך גם אותם עמים. כיום נראים הם בלתי מנוצחים, אולם למעשה הם בני חלוף. סברא זו הועלתה על ידי Duhm ב-1911, ומרבית החוקרים מאז תומכים בה, לעיתים בשינויים קלים. המכנה המשותף הלשוני והמבני לשני החלקים הוא מלאכותי, אם כך, ונעשה בידי המחבר השני בכוונה, לצורך ההקבלה.
  • ייתכן, כי החלק הראשון הוא נבואה עתידית (הדומה לנבואת יום ה' ואולי מקבילה לה) במסווה של סיפור על מכת ארבה. אף על פי שכתוב הוא בלשון הווה, אין זה פוגם באפשרות שדעה זו היא הנכונה: נבואה עשויה להיכתב בקוד שנועד שרק קבוצה מסוימת תבין אותו, ואולי זהו המקרה של ספר יואל. ייתכן אף שיואל חשש לפרסם את נבואותיו כפשוטן (שמא יבולע לו על ידי שלטון זר כלשהו), ובחר לפרסמן כסיפור 'תמים' על מכת ארבה. אחרי כמה שנים, כשחלפה הסכנה, החליט לשחרר את הנבואות כפשוטן, ואז כתב את החלק השני.

זמן הספר[עריכה | עריכת קוד מקור]

האבן עזרא פותח את פירושו לספר בכך שאנחנו לא יכולים לדעת מה דורו של יואל[8]. הן פרשני המקרא המסורתיים והן חוקרים בני העת החדשה נבוכו כשעמדו בפני שאלת זמנו של יואל: הספר עצמו לא מנדב מידע, ואין ראיות המשייכות אותו לתקופה מסוימת. בין השורות ניתן למצוא רמזים, אם כי הם לא חד משמעיים, ואין הסכמה כללית על מסקנה כלשהי.

רש"י בפתיחת פירושו לספר[9] מביא את כמה דעות של חז"ל באשר לזמנו של יואל: המדרש אומר שהיה בנו של שמואל הנביא, אולם, גם אם נתעלם מהבדלי השם שמואל - פתואל, יש על כך כמה קושיות. בתקופת יואל ניכר בבירור שבית המקדש כבר בנוי (למשל, א', י"ג - י"ד), אולם בזמן שמואל ירושלים הייתה עדיין עיר יבוסית. רש"י מוסיף פירוש האומר שנבואה זו נאמרה בימי יהורם בן אחאב במקביל לנבואת אלישע על רעב[10]. סביר להניח שדעה זו הוצעה כיוון שקל לחשוב שהרעב המתואר בתקופת יואל יוזכר גם במקום נוסף בתנ"ך. דעה זו אפשרית מבחינה היסטורית, אך איננה מבוססת דיה בראיות. לפי סדר עולם רבה (פרק כ') נתנבא יואל בתקופת מנשה המלך (יחד עם נחום וחבקוק) - "ומפני שלא היה מלך כשר לא נקראו על שמו". גם דעה זו אפשרית, אך איננה נשענת על ראיות חותכות.

חוקרים מסוימים נוטים לאחר את יואל לתחילת תקופת בית שני; יש ביניהם הממקמים אותו בתחילת תקופה זו, בטרם עליית עזרא, והיו אף שהפריזו וקבעו את זמנו לתקופה ההלניסטית[11]. קביעת זמנו בתקופה ההלניסטית מפוקפקת למדי, שכן צידון מוזכרת (ד', ד') כעיר שצריכה להיענש, אך היא חרבה עוד לפני תחילת תקופה זו, בשנת 350 לפנה"ס. בנוסף, בני היוונים נזכרים (ד', ה') כסוחרי עבדים מעבר לים, ולא ככובשים.

ראיות שהובאו לטענה שיואל נתנבא בימי הבית השני:

  • בספר יואל, כשנקרא העם על כל שכבותיו לחזרה בתשובה בעקבות הבצורת ומכת הארבה, מתעלם הנביא משני מעמדות באוכלוסייה, שבימי הבית השני לא היו קיימים: בית המלך והשכבה העירונית. לו נתנבא יואל בימי הבית הראשון, סביר שהיה קורא גם למלך לצום ולתשובה, וגם לשכבה העירונית. לעומת זאת, הזקנים והכהנים מוזכרים, וחשיבותם ניכרת - כבימי הבית השני. מאידך, ניתן לדחות טענה זו בכך, שהמלך והשכבה העירונית העשירה הם האחרונים לסבול ממחסור בתוצרת חקלאית - ולכן מדלג עליהם הנביא.
  • ספר יואל מתייחס בעיקר לבני יהודה; בעיניו, היושבים ביהודה והיושבים בירושלים הם מושגים כמעט זהים. לפיכך, קל להניח שמדובר על ימי הבית השני. גם ראיה זו אינה ראיה של ממש - לאחר גלות עשרת השבטים הפך המצב לכזה, ובמיוחד לאחר חורבנה של יהודה על ידי האשורים (בימי חזקיהו), כך שאין סיבה לתארך את יואל לימי בית שני דווקא, גם ימי סוף בית ראשון מתאימים למצב המתואר בו.
  • לא ניכרת השפעתן של מעצמות גדולות (אשור ובבל) בספר. ראיה זו מסתמכת על כך שתיאורי הארבה בספר הם תיאור המציאות כפשוטה, ואינם מתייחסים לצבאות אויב של ממלכות אלה. סביר להניח שלו היו חיילי ממלכות אלו ביהודה בזמן יואל, היה מזכיר אותן בספרו. גם ראיה זו אינה ראיה של ממש - ספרו קטן מאוד, ואין סיבה שכל דבר שקורה בעולם באותה תקופה ימצא את מקומו בספר.
  • אין בספר תוכחה, מאפיין מובהק של ספרות הנבואה של ימי הבית הראשון. כמו כן, אין רמז לעבודה זרה בקרב העם. מאידך, גם נחום נמנע מלהוכיח את העם - ואין בו עבודה זרה, והוא ללא ספק נביא של בית ראשון. גם בספר עובדיה אין תוכחה לעם ישראל ולא עבודה זרה, וייתכן שהוא נכתב בימי הבית. אם כך, גם זו איננה הוכחה חותכת.

ראיות לכך שיואל נתנבא בימי סוף בית ראשון:

  • לשונו של יואל מתאימה הרבה יותר לימי בית ראשון. העברית שבפיו יפה ונשגבת הרבה יותר, ואין ללשונו דבר עם השפה החיוורת שבפי נביאי הבית השני. גם ראיה זו אינה הוכחה ממש, שכן אין ספק בכך שיואל הושפע רבות מנביאי בית ראשון (מספר המקבילות בינו לביניהם הוא עצום), ולכן ייתכן כי סגנונו הוא העתקה וחיקוי של סגנונותיהם של נביאי הבית הראשון בלבד, והוא לא נמנה עם שורותיהם.
  • אין הדגשות שיואל נשלח על ידי ה'. הביטוי "נְאֻם ה'" מופיע פעם אחת (בניגוד ל-12 פעמים, לדוגמה, בחגי, ספר מימי בית שני שאורכו כחצי משל יואל) והצירופים "כה אמר ה'" ו"ה' צבאות" לא מופיעים כלל. בנבואות הבית השני חוזרים ביטויים אלה עשרות פעמים.

ראיות לכאן וכאן:

  • היוונים מוזכרים בספר (ד', ד'). אין בכך ראיה לאף צד בוויכוח - היוונים מוזכרים כסוחרים כבר בתעודות אשוריות חוץ מקראיות במאה השמינית לפני הספירה. ברם, יש בכך ראיה לכך שהספר מוקדם לשנת 332 לפנה"ס, שנת כיבוש הארץ על ידי אלכסנדר הגדול - היוונים מוזכרים רק כסוחרים ולא ככובשים.
  • עם ישראל כבר פוזר בגויים (ד', א'). ייתכן שהנביא מתכוון לגלות בבל וייתכן שלגלות עשרת השבטים. לפיכך, אין בכך ראיה לאף צד.

סגנון[עריכה | עריכת קוד מקור]

לשונו של יואל עשירה ויפה, ועם זאת קלה להבנה. סגנונו של ספר יואל מתאפיין בכמה נקודות עיקריות:

  • מקבילות: מספר המקבילות לספרים אחרים בתנ"ך הוא עצום. כמובן שאין אפשרות לקבוע במדויק האם פסוק כלשהו הוא מקבילה מכוונת או ששני הספרים הושפעו ממקור משותף, אך על כל פנים, מספרן גדול באופן יוצא דופן. על פי אחת מן הספירות, ישנן 25 מקבילות מתוך 73 פסוקים. אפשר לציין מקבילה אחת לספר יונה:
    • "מִי-יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹקִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְלֹא נֹאבֵד... כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה" (יונה, ג', ט' - ד', ב').
    • "כִּי-חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וְנִחָם עַל-הָרָעָה; מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם" (יואל, ב', י"ג - י"ד).

מקבילה נוספת ניתן להביא מספר ישעיה:

  • "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב, ד).
  • "כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים" (יואל ד, י).

בשל העובדה שאיננו יודעים את זמנו של יואל, לא ברור האם היה ספר יואל מושפע מן הספרים האחרים או שהשפיע עליהם.

  • שימוש במוטיב חוזר. בקטע קצר בפרק א' (פסוקים ט' - י"ב), חוזרות מילים מן השורש י.ב.ש 5 פעמים, ובהמשך הפרק עוד פעמיים. משחק מילים מעניין יש בכך שהמשמעות של מילים אלו משתנה בין בושה לבין יובש. ישנם מקרים פחות קיצוניים של שימוש באמצעי אומנותי זה בספר, כגון: השמש והירח מוזכרים 3 פעמים כל אחד והמילה אש חוזרת 5 פעמים.
  • דימויים: תיאורי הטבע רבים מאוד בספר יואל. לעיתים אף מייחס יואל לטבע הדומם או החי תכונות אנושיות:
    • "מַה-נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה, נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר - כִּי אֵין מִרְעֶה לָהֶם... גַּם-בַּהֲמוֹת שָׂדֶה תַּעֲרוֹג אֵלֶיךָ" (א', י"ח - כ').
  • יש ויואל משתמש בדימויים מעולם הטבע על דברים מן הטבע:
    • "הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ, וְהַיָּרֵחַ לְדָם" (ג', ד').
  • יש גם שהוא מדמה בני אדם לגידולים חקלאיים:
    • "שִׁלְחוּ מַגָּל, כִּי בָשַׁל קָצִיר! בֹּאוּ רְדוּ, כִּי-מָלְאָה גַּת! הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים, כִּי רַבָּה רָעָתָם" (ד', י"ג) - הכוונה לצבאות האויב הנאספים בעמק יהושפט (הוא עמק החרוץ), אך יובסו כחיטה נקצרת וכענבים הנמעכים בגת.
  • מקצב: חביב על יואל מקצב קצר בן שתים או שלוש מילים, כגון:
    • "בָּעִיר יָשֹׁקּוּ \ בַּחוֹמָה יְרֻצוּן \ בַּבָּתִּים יַעֲלוּ \ בְּעַד הַחַלּוֹנִים (\) יָבֹאוּ כַּגַּנָּב" (ב', ט').
    • "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן \ קַדְּשׁוּ-צוֹם \ קִרְאוּ עֲצָרָה \ אִסְפוּ-עָם \ קַדְּשׁוּ קָהָל \ קִבְצוּ זְקֵנִים \ אִסְפוּ עוֹלָלִים \ וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם \ יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ \ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ" (ב', ט"ו - ט"ז).

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ספר יואל, פרק א, פסוק יא
  2. ספר יואל, פרק א, פסוק ט וספר יואל, פרק א, פסוק יג
  3. ספר יואל, פרק א, פסוק יב
  4. ספר יואל, פרק א, פסוק יח
  5. ספר יואל, פרק א, פסוק יט
  6. החל מספר יואל, פרק ב, פסוק א
  7. ספר יואל, פרק ב, פסוק ב
  8. אבן עזרא על ספר יואל, פרק א, פסוק א
  9. רש"י על ספר יואל, פרק א, פסוק א
  10. הנבואה המוזכרת בספר מלכים ב, פרק ח
  11. מרדכי כוגן, מקרא לישראל: יואל, ירושלים, מאגנס, 1994, עמ' 9-10.
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.