1. הרב_יצחק_בן_שחר_מַשָּׂ֥א_דְבַר־יְהוָ֖ה_אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל_בְּיַ֖ד_מַלְאָכִֽי_(השיעור_מתחיל_אחרי_דקה)

    הרב יצחק בן שחר מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי (השיעור מתחיל אחרי דקה)

    מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי׃ אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא־אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וָאֹהַ֖ב אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ שיעורו של הרב יצחק בן שחר ראש ישיבת קדומים בפני באי כולל משכן בנימין ליד הישיבה ג' חשון תשפ"א (השיעור מתחיל אחרי דקה

  2. הרב_יצחק_בן_שחר,_ראש_ישיבת_קדומים_מַשָּׂ֥א_דְבַר־יְהוָ֖ה_אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל_בְּיַ֖ד_מַלְאָכִֽי׃

    הרב יצחק בן שחר, ראש ישיבת קדומים מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי׃

    מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי׃ שיעורו של הרב יצחק בן שחר - ראש ישיבת קדומים בפני באי כולל משכן בנימין ליד ישיבת קדומים כ' אלול תש"פ

  3. הרב_יצחק_בן_שחר_וְזָרְחָ֨ה_לָכֶ֜ם_יִרְאֵ֤י_שְׁמִי֙_שֶׁ֣מֶשׁ_צְדָקָ֔ה_וּמַרְפֵּ֖א_בִּכְנָפֶ֑יהָ_מלאכי

    הרב יצחק בן שחר וְזָרְחָ֨ה לָכֶ֜ם יִרְאֵ֤י שְׁמִי֙ שֶׁ֣מֶשׁ צְדָקָ֔ה וּמַרְפֵּ֖א בִּכְנָפֶ֑יהָ מלאכי

    וְזָרְחָ֨ה לָכֶ֜ם יִרְאֵ֤י שְׁמִי֙ שֶׁ֣מֶשׁ צְדָקָ֔ה וּמַרְפֵּ֖א בִּכְנָפֶ֑יהָ וִֽיצָאתֶ֥ם וּפִשְׁתֶּ֖ם כְּעֶגְלֵ֥י מַרְבֵּֽק׃ ספר מלאכי ג' כ שיעורו של הרב יצחק בן שחר, ראש ישיבת קדומים בפני באי כולל משכן בנימין ליד ישיבת קדומים י"ז חשוון תשפ"א

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
מַלְאָכִי הוא הספר האחרון בקובץ תרי עשר ובכל חלק הנביאים של התנ"ך, והוא נקרא כשמו או ככינויו של הנביא המוסר את הנבואות בו. בנוסח המסורה, הספר הוא בן שלושה פרקים, ומכיל בעיקר תוכחה ואזהרה לכהני התקופה ולעם, אך גם הדגשת אהבת ה' את יעקב (וצאצאיו, הלא הם עם ישראל) מול שנאתו את עשו (הכוונה לאדום). בסדר הנוצרי של ספרי התנ"ך, ספר מלאכי הוא האחרון ומכיל ארבעה פרקים.

מלאכי הנביא[עריכה | עריכת קוד מקור]

אין בספר מלאכי ובשאר התנ"ך מידע על הנביא כלל, וקשה לקבוע אפילו אם שמו הוא אכן מלאכי (ראו להלן). בכתובת שבראש הספר – "מַשָּׂא דְבַר-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי" (ספר מלאכי, פרק א, פסוק א) – אין פרטים על הנביא. הוא אינו מוזכר במקורות תנ"כיים מחוץ לספרו (בשונה מנביאי תקופתו, חגי וזכריה, המוזכרים גם בספר עזרא). לאור זאת, ישנן דעות שלפיהן מלאכי הוא למעשה דמות בולטת אחרת מתקופת שיבת ציון, כעזרא הסופר, מרדכי היהודי, זרובבל בן שלתיאל, נחמיה בן חכליה, חגי, יהושע בן יהוצדק, או אחרים, אך דעות אלו חסרות ביסוס מפורש בכתובים. הדעה המקובלת בחז"ל היא שמלאכי הוא עזרא הסופר, והראיה לכך היא ששניהם נלחמו בנישואי התערובת עם עמי הארץ. מתוכנו של ספר מלאכי ומהשוואתו לפרקים אחרים בתנ"ך, נראה שמלאכי הנביא חי בימי שיבת ציון, ככל הנראה באזור ירושלים.

על פי מסורת חז"ל[עריכה | עריכת קוד מקור]

במסכת מגילה חלוקים האמוראים באשר לזיהוי של מלאכי, ואגב כך מוסרת לנו הגמרא מידע על זמן התנבאותו:

אמר רב נחמן: 'מלאכי זה מרדכי, ולמה נקרא שמו מלאכי? שהיה משנה למלך'. מיתיבי (ציטוט מברייתא): "ברוך בן נריה... ומרדכי... וחגי זכריה ומלאכי כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש?!"... אמר רבי יהושע בן קרחה: 'מלאכי זה עזרא'. וחכמים אומרים: 'מלאכי שמו'.
דף טו ע"א

פרט לזיהויו של מלאכי עם עזרא ומרדכי, פותחת הברייתא המצוטטת צוהר למסורת, שעל פיה ניבא מלאכי בשנת שתיים לדריווש, היא שנת 520 לפנה"ס. אמנם, ברור לנו שמלאכי ניבא בזמן שבית המקדש השני כבר היה קיים, כלומר מאוחר יותר, אולם אפשר לשער שראשית נבואתו הייתה אז. חז"ל מייחסים למלאכי, כאחד מאחרוני הנביאים, את תיקונן של מספר תקנות הלכתיות, ותולים בו דברים נוספים. מלאכי היווה חלק חשוב משלשלת המסירה (שלשלת החכמים שהעבירו את התורה מדור לדור):

... ועזרא ובית דינו קבלו מברוך בן נריה ובית דינו, בית דינו של עזרא הן הנקראין אנשי הכנסת הגדולה והם: חגי, זכריה ומלאכי... והרבה חכמים.
רמב"ם, משנה תורה, הקדמה

בתלמוד מסופר, בין השאר, שמלאכי תיקן (יחד עם חגי וזכריה) מספר תקנות הלכתיות (כל ההפניות בהמשך הן לתלמוד הבבלי):

אמר רבי אליעזר: זקנים הראשונים, מקצתן היו אומרים: 'חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לא לכל' ומקצתן היו אומרים: 'אף רובע עצמות ורביעית דם'... אמר רבי יעקב בר אידי: 'מפי שמועה אמרו – מפי חגי, זכריה ומלאכי'.
מסכת נזיר, נג ע"א
תניא, אמר רבי: 'אלמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי קבלה – אנן דברי בריבי שומעין, וכל שכן שדבריהם דברי קבלה ודברי בריבי דברי תורה'. והאמר מר: 'אין הכרעה שלישית מכרעת?' אמר ר' יוחנן: 'מפי שמועה אמרה – מפי חגי, זכריה ומלאכי'.
מסכת חולין, קלז ע"א
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: 'שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה: אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית'. במתניתא תנא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה: אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית.
מסכת זבחים, סב ע"א

בנוסף, מיוחס למלאכי תרגום של דברי הנביאים לארמית:

תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי, זכריה ומלאכי.
– מסכת מגילה, ג ע"א

לאחר מותו של מלאכי נפסקה הנבואה:

...דתנו רבנן: משמתו חגי, זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול...
מסכת סוטה, מח ע"ב; ומובא בנוסח דומה גם במסכת יומא, ט ע"ב

מלאכי כמעט שאינו מופיע לבדו, ובמרבית הציטוטים מופיעים חגי, זכריה ומלאכי יחדיו כאחרוני הנביאים ובעלי הסמכות הנבואית הבכירה.

מלאכי - שם הנביא?[עריכה | עריכת קוד מקור]

הכתובת בראש הספר, "מַשָּׂא דְבַר-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי", היא בעלת לשון יוצאת דופן במקצת (השוו עם ספר ישעיהו, פרק ג ואילך, וספר נחום, פרק א). בנוסף, שונה מהות נבואת מלאכי ממהות שאר נבואות המשא (נבואת משא קלאסית היא נבואת פורענות על עמים זרים, ואילו מלאכי מדבר גם על עם ישראל). סיבות אלו הן בסיס לדעה על פיה נוספה כתובת הפתיח לספר זמן רב לאחר כתיבתו, בידי מי שסידר את קובץ תרי עשר או את ספר מלאכי בלבד. על פי אותה דעה, מלאכי איננו שמו הפרטי של הנביא, אלא כינוי [על פי הפסוק: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי" (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק א)], שמשמעותו אולי 'השליח שלי', או, כקיצור השם מלאכיה (ואולי מלאכיהו או מלאכיאל), 'שליח האלוהים'. כך נכתב גם בתרגום השבעים[1][2]. חיזוק לטענה זו נובע מכך ש"מלאכי" כשם של אדם אינו מופיע כלל במקרא מחוץ לספר מלאכי, ואף לא במשנה או בתלמוד (פרט לאזכורי נביא זה). על פי שיטה זו, הנביא העדיף להשאר באלמוניותו, וייתכן אף ששמו הוא "אֵלִיָּה", שם המופיע בפסקת הסיום של הספר (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק כג).

מנגד, יש הטוענים שמלאכי הוא אכן שמו של הנביא: בכל ספרי הנבואה האחרים נמצא שם הנביא בכתובת הפתיחה של הספר, וסביר להניח שכך גם בספר מלאכי. הטענה כי מלאכי הוא שם שאינו מופיע כלל במקרא אינה רלוונטית כלל, שכן ישנם שמות יחידאיים רבים במקרא – ופרט לכך, מלאכי חי בתקופה שונה מרוב דמויות התנ"ך ושמות אנשי תקופתו (כפי שאכן משתקף ברשימות בספרי עזרא ונחמיה) שונים באופן משמעותי.

מחלוקת זו, הקיימת כיום בין פרשני וחוקרי התנ"ך, נתקיימה גם בין חכמי ישראל לאורך הדורות. השתקפות מחלוקת זו נמצאת בקטע הגמרא שצוטט לעיל (מגילה טו ע"א), שבו טוענים חלק מן האמוראים שמלאכי הוא דמות אחרת (ואם כך, 'מלאכי' הוא רק כינויו של הנביא), וחלקם שמלאכי הוא אכן שמו. מאוחר יותר שבה ומופיעה מחלוקת זו בתרגומי התנ"ך השונים. תרגום השבעים פירש את המילה 'מלאכי' כ-'מלאכו', ויונתן בן עוזיאל אף הפריז וכתב: "בְּיַד מַלְאֲכֵי דְיִתְקְרֵי שְמֵיהּ עֶזְרָא סַפְרָא". לעומתם, תרגום הפשיטתא והוולגטה גרסו שמלאכי הוא אכן שמו של הנביא, ורשמו את תעתיק המילה 'מלאכי' בשפתם.

גם לפרשני התנ"ך של ימי הביניים היה מה לומר בנושא זה. אבן עזרא בפתיחת פירושו לספר כותב: "יש אומרים שהוא עזרא ולפי דעתי שהוא שמו כאשר הוא כתוב". גם הרד"ק סבר כך: "ורז"ל אמרו מלאכי זה עזרא, ולא מצאנו בשום מקום שקראו נביא אלא עזרא הסופר".

ספר מלאכי[עריכה | עריכת קוד מקור]

קובץ:Nuremberg chronicles f 64v 2.png

מלאכי באיור לכרוניקה של נירמברג (1493)

ספר מלאכי עוסק רבות באהבת ה' ליעקב מול שנאתו לעשו, ביזוי המקדש על ידי כהני התקופה, חטא נישואי התערובת וכתוצאה מכך נטישת הנשים העבריות ויום ה'. מספר רעיונות מרכזיים חוזרים לאורך הספר:

  • כבודכבוד ה' המבוזה בידי הכהנים, וכבוד הכהנים המבוזה על ידי העם.
  • דרך עבודת ה' – אצל מלאכי נעשית עבודת ה' בשני מישורים: המישור החברתי-מוסרי ומישור המצוות השמעיות (קרבנות ועבודת המקדש). ניתן לראות בספר מלאכי את סופה של מגמה, שאת תחילתה ניתן לראות בספר יחזקאל, של מעבר מהמישור החברתי-מוסרי למישור השמעי, עד כדי השתלבות ביניהם.
  • מושג הברית המחוללת – ברית הלוי מחוללת על ידי הכהנים (בניגוד לעבר, בו היו הכהנים במצב אידיאלי), וברית הנישואים מחוללת על ידי העם.
  • עבודת ה' בעולם – על פי מלאכי, עובדים את ה' בעולם כולו: "כִּי מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וְעַד-מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל-מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי, וּמִנְחָה טְהוֹרָה" (ספר מלאכי, פרק א, פסוק יא). קשה לדעת האם התכוון מלאכי לעובדי ה' היהודים המפוזרים בעולם (כגון אנשי המקדש ביב וגולי בבל) או לעבודת אלילים, המכוונת לדעתו בסופו של דבר כלפי ה'. ייתכן גם כי בתקופת מלאכי החלה מגמת עבודת ה' בקרב הגויים, שנפסקה מאוחר יותר – אך אנו לא מוצאים את רישומה של מגמה כזו במקורות אחרים.
  • ביקורת נגד הכוהנים - הביקורת נגד הכוהנים בני זמנו של מלאכי עוברת כחוט השני לאורך שלושת פרקי הספר. בפרק א' מלאכי מותח ביקורת חריפה כנגד הכוהנים על כך שאינם שומרים על חוקי הפולחן (המוכרים מהספרות הכוהנית) ומקריבים קורבנות בעלי מום. בפרק ג' חוזרת הביקורת הפולחנית כנגד הכוהנים, אלא שבפרק זה הם באים לכדי טיהור ותיקון. בפרק ב' הביקורת כלפי הכוהנים אינה מתחום הפולחן אלא מתחום כישלון בהוראת התורה את העם.
  • אליה הנביא – רעיון ייחודי למלאכי הוא בואו של אליה הנביא לפני יום ה', במטרה להכין את העם ליום זה. רעיון זה השפיע השפעה של ממש על תפיסתן הכללית של היהדות והנצרות את אחרית הימים והגאולה.

סיבת אהבת ה' ליעקב ושנאתו לעשו אינה מוסברת. ברם, תוצאות היחסים הללו ברורים: צאצאי יעקב חוזרים לארצם, ואילו ארצם של בני עשו הפכה לשממה. גם אם ינסו לשוב ולבנות, מבטיח ה': "הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס" (ספר מלאכי, פרק א, פסוק ד). בני יעקב יראו ויכבדו את ה'.

לאחר מכן עובר הנביא בחדות לנושא אחר, ומדבר על כבודו המבוזה של המקדש ושל המזבח. הוא מדמה את ה' לאב ולאדון: "בֵּן יְכַבֵּד אָב – וְעֶבֶד אֲדֹנָיו. וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי?" (ספר מלאכי, פרק א, פסוק ו), ומוכיח את הכהנים על כך שאינם מקפידים בכבוד שמיים: "מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל" (ספר מלאכי, פרק א, פסוק ז). הוא אף משתמש בלשון קשה ולעגנית יותר: "מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹר דְלָתַיִם, וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָם:" (ספר מלאכי, פרק א, פסוק י). בסופו של חלק זה מדבר הנביא על ירידת הדורות ועל ירידת קרנה של ברית הלוי: "...בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם... שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי... וְגַם-אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל-הָעָם" (ספר מלאכי, פרק ב, פסוק ה).

לאחר פסקה זו עובר הנביא לדבר על חילול ברית הנישואים, על ידי לקיחת נשים נוכריות וזניחת נשות הנעורים. בקטע קצר אחר הוא מדבר על "אחד", שהפרשנים חלוקים בשאלה מיהו. ייתכן כי מדובר באברהם אבינו או בה', ואולי בדמות אידיאלית סתמית המתוארת כמודל לדוגמה וחיקוי.

בפסקה הבאה, מוסיף הנביא להוכיח את העם, בשימו את טענותיהם בפיהו: "בֶּאֱמָרְכֶם: 'כָּל-עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ' אוֹ 'אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט'" (ספר מלאכי, פרק ב, פסוק יז), ודחייתן בלעג לא מוסווה: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי, וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא" (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק א). המלאך יבשר את בוא הצדק, והרשעים ייענשו: "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי" (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק ה).

בהמשך הקטע ממשיך מלאכי לתאר את חטאיהם של הרשעים, ומבטיח הפעם שכר לצדיקים כנגד עונשם של החוטאים: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק יח).

לקראת סופו של הספר מדבר הנביא בגלוי על חזון "יום ה'", שבו יזכו הצדיקים ל "שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק כ).

פסקת הסיום של הספר מהווה סיכום כללי שלו. אלו הם דברי הנבואה האחרונים בתנ"ך, ובהם מצא לנכון כותב הספר להזהיר: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי... פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם" (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק כב). בפסקה זו מדבר הנביא לראשונה על אליה (ו?) הנביא, שיבוא "לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה'... וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם" (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק כג). פסקת סיום זו נחשבת על ידי חוקרים רבים לתוספת חיצונית לספר, שנוספה שם כחתימה לקובץ תרי עשר או אף לקובץ הנביאים כולו. סגנונה שונה באופן מובהק מסגנון שאר ספר מלאכי: היא כתובה בצורה שירית ובשפה גבוהה ומליצית יותר, וגם נושאה אינו חופף את הנושא הקודם. מאידך, אין לשכוח שבספר מלאכי הסגנון ממילא אינו אחיד, ויש והוא עובר נושא בצורה חדה ודרמאטית. לפיכך, אין לקבוע בוודאות אם מיקום פסקה זו הוא טבעי או מלאכותי.

נהוג לחזור על הפסוק הלפני אחרון בספר ("הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ..."), כדי להימנע מלסיים ברע את התרי עשר (דבר זה נעשה בספרי יתק"ק: ישעיה, תרי עשר, קינות = איכה, קהלת), וכך חוזר פסוק זה ברוב ספרי התנ"ך המצויים בידינו לאחר סיום הספר. אבל בכתר ארם צובא, אין תוספת פסוק שאינו כתוב בספר, אלא הפסוק האחרון כתוב על חמש שורות, כך: "...בנים על אבותם פן אבוא//והכיתי//את//הארץ//חרם". דבר זה מבטא רווחה ותקופות הקלה בתוך הפורענות.

זמן הספר[עריכה | עריכת קוד מקור]

זמן הנבואה לא מצוין בספר מלאכי, זאת בניגוד לספרי חגי וזכריה, נביאי תקופתו. כמו כן, לא ברור אם נתנבא באחת או שספרו מורכב מקטעי נבואות שנאמרו בפרקי זמן שונים. על כן, ניתן רק לשער בקירוב את זמן נבואותיו.

לשם כך, יש לנסות למצוא רמזים בספר בין השורות ואולי גם במקורות חיצוניים. אין חולקים על כך שהנבואות, לפחות בחלקן, נאמרו בתקופה שבה משל ביהודה פחה פרסי: "וְכִי-תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע? הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ – הֲיִרְצְךָ? אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?" (ספר מלאכי, פרק א, פסוק ח), ואולי גם: "וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה - וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ?" (ספר מלאכי, פרק א, פסוק יג).

בנוסף, בזמן הנבואה בית המקדש השני בנוי זה מכבר: "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק א), ובנוסף "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי" (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק י).

מכאן ואילך ניטשת מחלוקת בין החוקרים והפרשנים; על פי חלקם, שייכות הנבואות בספר לתקופה שלפני עליית נחמיה, ואף עליית עזרא שקדמה לה כשלוש עשרה שנה. לעומתם, סוברים אחרים שהן נאמרו דווקא לאחר עליית עזרא או לאחר עליית נחמיה, או לאחריה. ישנם אף המפריזים וקובעים את זמנו של מלאכי לתקופת החשמונאים, אך דעה זו היא דעת מיעוט ואף סותרת את הפסוקים אודות הפחה הפרסי שהובאו לעיל.

  • ראיות לכך שספר מלאכי מתייחס לתקופת טרום עזרא ונחמיה:
  1. ישנם קווים משותפים בין חגי וזכריה לבין מלאכי, וכן בין מלאכי לעזרא ונחמיה. לפיכך אפשר להסיק שמלאכי מנבא בין שתי התקופות. כך, מתרעם מלאכי על הזנחת בית המקדש וביזויו: "הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי... מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל" (ספר מלאכי, פרק א, פסוק ו)מוטיב החוזר בספרי חגי וזכריה – ומאידך גיסא מוחה מלאכי על נישואי התערובת של העם והכהנים לנשים הנוכריות: "כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל בַּת-אֵל נֵכָר" (ספר מלאכי, פרק ב, פסוק יא), בעיה שאין לה הדים בנבואות חגי וזכריה, אך מטופלת על ידי עזרא בסמוך לעלייתו ארצה. ייתכן אף (אם כי טיעון זה מוטל בספק), שבעיית הנשים הנכריות נפתרה לגמרי בתקופת נחמיה, ואם כך וודאי שמלאכי קדם לנחמיה.
  2. על פי שיטת התעודות של יוליוס ולהאוזן, קל יותר להניח כי ספר עזרא נכתב לאחר ספר מלאכי, זאת כיוון שתורת כהנים לא השפיעה על כותב ספר מלאכי, ולעומתו השפיע ספר דברים על ספר מלאכי (למשל, יש זיהוי כמעט מלא בין כהן ולוי בספר מלאכי) - זאת בהתאם לראייה על פיה כתיבת ספר דברים קדמה לכתיבת ספר עזרא, אך תורת כהנים מאוחרת יותר. החוקר יעקב ליוור דוחה נימוק זה בטענה שניכר הדו של ספר תורת כהנים גם בספר מלאכי, בענייני מתנות כהונה ופרט לכך, אין הכרעה מוחלטת בזמן כתיבתם של ספר דברים ותורת כהנים.
  • ראיות לכך שספר מלאכי מתייחס לתקופת עזרא או לתקופת נחמיה או לאחריהן:
  1. כבר בתלמוד הבבלי (מגילה טו, ע"א) זוהו קווי דמיון בין ספר מלאכי לספר עזרא: "דכתיב בנביאות מלאכי: בָּגְדָה יְהוּדָה, וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם, כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל בַּת-אֵל נֵכָר, – ומאן אפריש נשים נכריות [ומי הפריד נשים נכריות]? עזרא! דכתיב וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן-יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם, וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא: אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹוהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת"[3]. אמנם דבר זה הוזכר כראיה לכך שמלאכי הוא עזרא, אך הדמיון בין הפסוקים יכול לסייע גם לטוענים שהיה בתקופה מוקדמת יותר בה הייתה תופעה זו מצויה.
  2. מלאכי דורש מהעם: "הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר" (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק י), וזהו דבר שנתחדש רק בימי נחמיה, על ידיו (ספר נחמיה, פרק יג, פסוק יב). מצד שני, קל להניח שבמילים "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ" אין הכוונה לנחמיה (אין זה סביר שנחמיה לקח שוחד), ולפיכך מאוחרת נבואת מלאכי אפילו מימי שלטון נחמיה.
  3. כיוון שחורבן אדום מוזכר בתחילת הספר: "וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי, וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר" (ספר מלאכי, פרק א, פסוק ג), אפשר לתארך את מלאכי לאחר חורבן אדום. זמן חורבן אדום לא ברור כל צרכו – אך אם נקבל את דעת החוקר נובאק, על פיה חרבה אדום בימי דריווש השני (בין השנים 424 לפנה"ס ל-404 לפנה"ס), אפשר לאחר את נבואות מלאכי לשנים אלו או אחריהן – כלומר לתקופת נחמיה או אף לאחריה.
  4. מאורעות שאירעו ורוחות שנשבו בתחילת ימי נחמיה ולפני כן אינם מוזכרים, אף לא ברמז, בספר מלאכי. הכוונה, בין השאר, לבניית חומת ירושלים ההרוסה, ולתקוות חידוש המלוכה מזרע בית דוד ביהודה, שנתעוררו בתחילת ימי שיבת ציון (ומהדהדות בנבואות חגי וזכריה). ניתן להניח שלו היה מלאכי מתנבא בימים בהם התרחשו דברים אלה, היה מזכיר אותם, ואפילו ברמז.
  5. פרק י"ג בספר נחמיה מעלה נושאים דומים מאוד לנושאים העולים בספר מלאכי ובהם ביקורת כנגד הכוהנים וכנגד נשיאת נשים נוכריות.

חלוקה לפרקים ונושאים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הספר מורכב מ-55 פסוקים. מחלקי התנ"ך הנוצרים חילקו את הספר לשלושה פרקים (14 פסוקים, 17 ו-24), אם כי במספר ספרים (תרגום השבעים, הפשיטתא, הוולגטה ועוד) ששת הפסוקים האחרונים הם פרק רביעי. על פי חלוקת המסורה, נכלל ספר מלאכי כולו בסדר הכ"א של ספר התרי עשר (יחד עם פסוקו האחרון של ספר זכריה). הוא עשוי משבע פרשיות, הראשונה סתומה והשש הנותרות פתוחות.

חלוקת העניינים בספר פשוטה וברורה: לאחר הכותרת ישנו קטע קצר (ספר מלאכי, פרק א, פסוק ב) העוסק ביחס ה' לישראל אל מול יחסו לאדום, שמהווה כעיון מבוא לספר. לאחר מכן מתחילה תוכחה לכהנים על כמה חטאים: הזנחת וביזוי המקדש (ספר מלאכי, פרק א, פסוק ו) והעונש הצפוי להם על כך (ספר מלאכי, פרק ב, פסוק א), השחתת ברית הלוי (ספר מלאכי, פרק ב, פסוק ד) ונשיאת נשים נכריות מול גירושי הנשים העבריות (ספר מלאכי, פרק ב, פסוק י). לאחר מכן ממשיכה התוכחה - אך באופן כללי יותר. הנביא פונה אל העם, ומזהיר אותם מפני מלאך ה' שיבוא ויעניש את החוטאים (ספר מלאכי, פרק ב, פסוק יזספר מלאכי, פרק ג, פסוק ו). הנביא ממשיך ומוכיח את העם, שאינם ממלאים את מצוות המעשר (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק ז) וטוענים שאין טעם בעבודת ה' (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק ח). טענה זו תופרך על ידי יום ה' שיבוא "בֹּעֵר כַּתַּנּוּר" כשאז ייענשו הרשעים והצדיקים יתוגמלו (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק יט). פסקת הסיום של הספר (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק כב) עוסקת בשמירה כללית של מצוות התורה.

שתי הפטרות נקראות מתוך ספר מלאכי. הפטרת פרשת תולדות היא הקטע שבין תחילת הספר לספר מלאכי, פרק ב, פסוק ז. הפטרת שבת הגדול, הנקראת בשבת שלפני חג הפסח, כוללת את הקטע שבין ספר מלאכי, פרק ג, פסוק ד לסוף הספר.

לשון הספר[עריכה | עריכת קוד מקור]

סגנונו של מלאכי פשוט ודיבורי, ומתאפיין בכמה מוטיבים בולטים.

  1. דיבורו מובא כעין דו-שיח בינו ובין הכהנים או העם (בעניין זה דומה הוא לחגי, נביא הקרוב לזמנו, אך מלאכי קיצוני ממנו). כך, פעמים מספר בספרו חוזר מלאכי על תבנית אופיינית קבועה: אמירה, שאלת הקהל, ביאור דברי מלאכי, תוכחה לקהל (או הבטחה לעתיד). דוגמאות:
    • "מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל / וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ? / בֶּאֱמָרְכֶם: שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא / וְכִי-תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע?" (ספר מלאכי, פרק א, פסוק ו).
    • "הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹקִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי?! / וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ? / הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה / בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים!" (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק ח).
  2. על אף שלעיתים מעדיף הוא את הקיצור והתכליתיות, ישנן חזרות פעמים רבות. דוגמאות מייצגות:
    • "וּבְכָל-מָקוֹם (1) מֻקְטָר (2) מֻגָּשׁ לִשְׁמִי" (ספר מלאכי, פרק א, פסוק יא)
    • "וְגַם-אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם (1) נִבְזִים (2) וּשְׁפָלִים" (ספר מלאכי, פרק ב, פסוק ט)
    • "וְיָשַׁב (1) מְצָרֵף (2) וּמְטַהֵר כֶּסֶף, (1) וְטִהַר אֶת-בְּנֵי-לֵוִי (2) וְזִקַּק אֹתָם, (1) כַּזָּהָב (2) וְכַכָּסֶף" (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק ג)
    • "וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר (1) בַּמְכַשְּׁפִים (2) וּבַמְנָאֲפִים (3) וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר (4) וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם (5) וּמַטֵּי-גֵר – וְלֹא יְרֵאוּנִי" (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק ה)
  3. לעיתים תיאוריו משתלהבים לפתע, והופכים חיים ושוצפים יותר, או קשים וקודרים יותר:
    • "כִּי-הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר! וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף!" (ספר מלאכי, פרק ג, פסוק יט)
    • "וְאָרוּר נוֹכֵל, וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר – וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי – כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם!" (ספר מלאכי, פרק א, פסוק יד)
    • "הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת-הַזֶּרַע, וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל-פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו" (ספר מלאכי, פרק ב, פסוק ג)
  4. מעברי נושא חדים וניגודים מופיעים פעמים רבות, בדרך כלל על מנת להדגיש שוני בין דברים הפוכים או ליצור מתח אצל הקורא:
    • "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ ← מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו, לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ?!" (ספר מלאכי, פרק ב, פסוק י).
    • "וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב ← וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי" (ספר מלאכי, פרק א, פסוק ב).
  5. שם ה' חוזר פעמים רבות, כנראה מאותה סיבה שכך זה גם בספר חגי. אלה הם הנביאים האחרונים, והנבואה הפכה בתקופתם לנדירה יותר ויותר. אין ספק שכותב הספר רצה להדגיש שהנביא באמת התנבא על ידי ה'. מלאכי מרבה להשתמש בביטוי 'ה' צְבָאוֹת', בדומה לחגי וזכריה, והביטוי חוזר בו 24 פעמים.

מילים יחידאיות[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתוצאה מזמנו המאוחר של ספר מלאכי, הוא רצוף מילים וביטויים מאוחרים יותר, ולפיכך יחידאיים (או כמעט יחידאיים). אפשר למנות את המילים היחידאיות בכמה דרכים, ולא כאן המקום להכריע בין הרשימות. המשמעות המוצעת בטבלה להלן היא הצעה בלבד, על פי פירושים של פרשנים בני דורנו, וכמובן שתתכן משמעות אחרת לגמרי בחלק מן המקרים. כאשר מילה או אות מופיעות בסוגריים, הן אינן חלק מהמילה היחידאית, אך מופיעות לידה, ומרכיבות ביטוי שלם יחד איתה.

מילה מיקום משמעות אפשרית מקור נוסף
(לְ)תַנּוֹת ספר מלאכי, פרק א, פסוק ג סוג של חיית מדבר (כנראה תנים) אין
בֹרִית (מְכַבְּסִים) ספר מלאכי, פרק ג, פסוק ב סבון או כלי כיבוס אחר ספר ירמיהו, פרק ב, פסוק כב
עֵר וְעֹנֶה ספר מלאכי, פרק ב, פסוק יב ביטוי שאינו ברור. אולי סוג של צאצאים או משרתים בקודש תלוי בפירוש
(וְ)עַסּוֹתֶם ספר מלאכי, פרק ג, פסוק כא לשון דריכה או מעיכה, על פי ההמשך ייתכן שבספר יחזקאל, פרק כג, פסוק ג
(הָלַכְנוּ) קְדֹרַנִּית ספר מלאכי, פרק ג, פסוק יד משמעות הביטוי: פחדנו, יראנו, נכנענו המילה קֹדר מופיעה בתהילים, ירמיהו, יואל ועוד
רֻשַּׁשְׁנוּ ספר מלאכי, פרק א, פסוק ד הפסדנו, נפגענו קשות ספר ירמיהו, פרק ה, פסוק יז
קֹבְעִים ספר מלאכי, פרק ג, פסוק ח גוזלים, חומסים ספר משלי, פרק כב, פסוק כג
מָשְׁחָת ספר מלאכי, פרק א, פסוק יד קרבן פגום או בעל מום ספר ויקרא, פרק כב, פסוק כה

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

תבנית:Ltr

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. Personage and name
  2. , תרי עשר א', , גרשון ברין, פרק מבוא לספר מלאכי, עמ' 260
  3. מקור הפסוק הראשון בספר מלאכי, פרק ב, פסוק יא, והשני בספר עזרא, פרק י, פסוק ב.
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.