עברות נשים שמביאות למוות עוונות ונשים - מסכת שבת דף ל"ב

  • שלוש עברות שנשים מתות בשעת לידתן.
  • עוונות ועונשים.

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות : https://zoom.us/j/5324516573

שלוש עברות שנשים מתות בשעת לידתן[עריכה | עריכת קוד מקור]

משנה זו מסיימת את ענין הדלקת הנר בדבר אגדה. על שלש עבירות נשים נענשות ומתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בשמירת דיני הנדה, ובהפרשת חלה מהעיסה, ובהדלקת הנר בשבת.

נשים מתות בשעת לידה.png

הקשר בין עברות אלו לבין מיתה[עריכה | עריכת קוד מקור]

נקודות התרופה:חדרי בטנה,עיסקי ראשית נשמת האדם

גמרא שואלים:

  • זו שלא היתה זהירה בשמירת דיני נדה מאי טעמא [מה טעם] נענשת היא בשעת לידתה? אמר ר' יצחק: מאחר שהיא קלקלה (חטאה) בחדרי בטנה, לפיכך תלקה בחדרי בטנה.

ושואלים: דבר זה תינח [נוח] ומובן בענין נדה, ואולם זו שלא היתה זהירה בחלה והדלקת הנר מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אלא יש להסביר כדדרש ההוא גלילאה עליה [כפי שדרש גלילי אחד לפני] רב חסדא, שאמר הקדוש ברוך הוא: רביעית דם נתתי בכם בשעת יצירה ועל עסקי דם נידה הזהרתי אתכם.(ל״ב א)

  • ראשית" קראתי אתכם (כנאמר: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה". ירמיהו ב, ג), ועל עסקי ראשית ("ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה". במדבר טו, כ) הזהרתי אתכם.
  • נשמה שנתתי בכם קרויה "נר" ("נר ה' נשמת אדם". משלי כ, כז), ועל עסקי נר שבת הזהרתי אתכם; אם אתם מקיימים אותם דברים — מוטב, ואם לאו [לא] — הריני נוטל את נשמתכם

למה דוקא בשעת לידתן[עריכה | עריכת קוד מקור]

שבשעת הסכנה נפרעים מאדם על כל חטאיו

ואולם אם כן מאי שנא [במה שונה, מדוע דווקא] בשעת לידתן פוגעת בהן מידת הדין על חוסר זהירות במצוות אלה? כתשובה הביאו חכמים פתגמים עממיים שונים המביעים את הרעיון שבשעת הסכנה נפרעים מאדם על כל חטאיו.

  1. אמר רבא: נפל תורא [השור] — חדד לסכינא [את הסכין] לשחוט אותו.
  2. אביי אמר: תפיש תירוס אמתא, בחד מחטרא ליהוי [תרבה חוצפת השפחה, במלקות אחת תלקה]. וכמו כן האשה, כאשר היא כורעת לילד ורבים יסוריה מחמת חטא חוה בעץ הדעת, אז מצרפים להם עוד מה שהיתה צריכה ללקות בשל חטאיה היא.
  3. רב חסדא אמר: שבקיה לרויא, דמנפשיה נפיל [עזוב את השיכור, שמעצמו הוא נופל]. וכמו כן שעת הלידה שעת סכנה היא, ודיה שאין הקדוש ברוך הוא עוזרה בשעה זו, כדי שתמות.
  4. מר עוקבא אמר: רעיא חגרא ועיזי ריהטן [הרועה חיגר והעיזים רצות], ואינו יכול להשיגן, אבל אבב חוטרא מילי, ואבי דרי חושבנא [ליד הגדר הוא אומר מילים קשות, ובתוך הדיר הוא גומר את החשבון].

וכמו כן האשה כל הזמן שהיא בבריאות שלמה תולים לה חטאיה ואין עורכים עימה חשבון עליהם, ואולם בהגיע עת לידתה שהיא עת סכנה, אז מזכירים לה חטאיה ובאים עימה חשבון אם ראויה היא לנס.'
רב פפא אמר: אבב חנואתא נפישי אחי ומרחמי [על פתח החנויות, בזמן עשירות, אז רבים הם האחים והאוהבים], שכולם נעשים אז לאדם המצליח בנכסיו כאחים ואוהבים, ואולם אבב בזיוני [על פתח הבזיון] כאשר מגיע זמן של הפסד ועוני, אז אין לא אחי [אחים] ולא מרחמי [אוהבים], שכולם מתנכרים לו.

מחלקות:נשים: בשעת לידתן או בגיל הילדות ועמי ארצות (לא מובא לפי הסדר)[עריכה | עריכת קוד מקור]

כאשר ילדות (כאמור לעיל), מכבסות צואת בניהם בשבת וקוראים לארן הקודש "ארון"

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: על שלש עבירות נשים מתות בשעה שהן יולדות. ור' אלעזר גורס ואומר שהנשים מתות כשהן ילדות (צעירות), והן שנימנו במשנה, נדה, חלה והדלקת הנר. ר' אחא אומר שהוא בעון שהן מכבסות צואת בניהם בשבת. ויש אומרים: על שקורין (קוראים) לארון הקודש "ארנא" ["ארון"] סתם
ובדומה לכך תניא [שנינו בברייתא] שר' ישמעאל בן אלעזר אומר: בעון שני דברים עמי הארצות מתים כשהם צעירים (יעב"ץ): על שקורין לארון הקודש "ארנא" ["ארון"] סתם, ועל שקורין לבית הכנסת "בית עם" (צריך להיות בית ה'). תניא [שנינו בברייתא] שר' יוסי אומר: שלשה בדקי מיתה (סדקי, מקומות רופפים) נבראו באשה, ואמרי לה [ויש אומרים]: שלשה דבקי מיתה (דברים המדביקים, המקרבים את המיתה), והם: נדה וחלה והדלקת הנר. ומסבירים כי גירסה חדא [אחת] היא כר' אלעזר שאמר שנשים מתות ילדות והוא "דבקי מיתה". וחדא [ואחת, האחרת] כרבנן [כדברי חכמים], שאמרו שנשים מתות כשהן יולדות, והוא "בדקי מיתה".

עברות מקבילות של גברים[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוכן

ושואלים: וגברי היכא מיבדקי [והגברים היכן הם נבדקים]? כלומר, היכן עומדים הם לדין וחשבון על מעשיהם?

  1. אמר ריש לקיש: בשעה שעוברים על הגשר. ותוהים: רק כאשר הם עוברים על הגשר ותו לא [ולא עוד]? אלא אימא [אמור]: כעין גשר, כל מקום שסכנתו מצויה. מעין זה מספרים: רב לא עבר במברא דיתיב ביה [היה עובר נהר במעבורת שישב בה] גוי. שאמר לעצמו: דילמא מיפקיד ליה דינא עליה ומתפיסנא בהדיה [שמא מופקד דין עליו ואתפס איתו] בשעת עונשו. ואילו שמואל לא עבר [היה עובר] אלא במברא דאית [במעבורת שיש] בה גוי, שאמר: שטנא בתרי אומי לא שליט [השטן בשתי אומות אינו שולט], ואת חשבונותיו הוא עושה עם כל עם לחו

ואילו ר' ינאי בדיק ועבר [היה בודק, את המעבורת, ועובר]. ומעירים כי ר' ינאי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר : לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא לבסוף אין עושין לו נס. ולא עוד אלא שאף אם עושין לו נס — מנכין לו על ידי כך מזכיותיו. ואמר ר' חנין: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך? — שאמר יעקב: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" (בראשית לב, יא), ומפרש: כיון שהרבית חסדים ואמת עלי, קטנו זכויותי. ומעין זה מסופר שר' זירא ביומא דשותא [ביום של רוח דרומית] לא נפיק לביני דיקלא [היה יוצא והולך בין הדקלים], מחשש שמא יפלו עליו.

עוונות ועונשים[עריכה | עריכת קוד מקור]

עוונות ועונשים1.png

בעוון ביטול נדרים עלולה למות האישה או הבנים

ובדומה לכך תניא [שנינו בברייתא] שר' שמעון בן גמליאל אומר: הלכות הקדש, תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה, וחמורים הם ביותר
(ל״ב ב) ונמסרו בין השאר גם לעמי הארץ. ולעתים כשמתרשלים הם בכך — נענשים הם בשל כך
תניא [שנינו בברייתא] שר' נתן אומר: 'בעון נדרים שנודר אדם ואינו משלם מתה אשה של אדם. ורמז לדבר ממה שנאמר: "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך" (משלי כב, כז). רבי אומר: בעון נדרים של שוא בנים מתים כשהן קטנים, שנאמר: "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך" (קהלת ה, ד–ה). ואיזה הן מעשה ידיו של אדם? הוי אומר בניו ובנותיו של אדם.
לשם ברור השאלה בעוון מה מתים ילדים קטנים מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בענין זה: בעון נדרים בנים מתים, אלו דברי ר' אלעזר בר' שמעון. ר' יהודה הנשיא אומר: בעון ביטול תורה. ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שהבנים מתים בעון נדרים — הרי זה כדאמרן [כפי שאמרנו] קודם, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון ביטול תורה מאי קראה [מהו הכתוב] המסייע לכך? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר]: "לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו" (ירמיה ב, ל), שיש לפרשו שהבנים מתים משום שהאבות אינם לוקחים (לומדים) את המוסר, התורה. רב נחמן בר יצחק אמר: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון נדרים נמי מהכא [גם כן מכאן] מקור לדבריו, ומפרש: "לשוא הכיתי את בניכם" — על עסקי שוא, שנודרים נדר ואין משלמים אותו. ושואלים: מכדי [הרי] ר' יהודה הנשיא היינו [הוא הוא] רבי, והרי שנינו בתוספתא שרבי בעון נדרים קאמר [אמר] שהבנים מתים, ואיך אתה אומר בשם ר' יהודה הנשיא שהוא משום עוון ביטול תורה?! ומשיבים: בתר [אחר] ששמעה לסברה זו מר' אלעזר בר' שמעון חזר לשנות כדבריו.
מזוזה
בנושא זה עצמו פליגי [חלוקים] בה ר' חייא בר אבא ור' יוסי, חד [אחד מהם] אמר שהבנים מתים בעון מזוזה. וחד [ואחד מהם] אמר שבעון ביטול תורה הבנים מתים. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהבנים מתים בעון מזוזה, הרי זה משום שלדעתו עיקרון פרשני הוא שמקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו. שפסוק זה יש ליחסו רק לפסוק הקודם לו (לפניו), ולא לפסוקים הקודמים אף לזה (לפני פניו). ולעניננו, נאמר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" (דברים יא, כא), וקודם לכן נאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים יא, כ). ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון ביטול תורה הרי זה משום שלדעתו עיקרון פרשני הוא שמקרא נדרש לפניו ולפני פניו, שלדעתו ברכת אריכות הימים קשורה גם לפסוק הקודם לקודם "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט).
ובאותו ענין, פליגי [חלוקים] בה בענין זה גם התנאים ר' מאיר ור' יהודה. חד [אחד מהם] אמר שהבנים מתים בעון מזוזה, וחד [ואחד מהם] אמר שהבנים מתים בעון ציצית. ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שהבנים מתים בעון מזוזה הרי זה מתוך הסתמכות על קשר הכתובים, דכתיב [שכן נאמר]: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך ", וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם".
ציצית
 אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהבנים מתים בעון ציצית מאי טעמא [מה טעם] הדבר? מה הקשר בין הדברים? אמר רב כהנא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת שילא מרי: הדבר נדרש ממה דכתיב [שנאמר]: "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים" (ירמיה ב, לד), משום שאינם שמים ציצית על כנפות הבגד מתים "אביונים נקיים" — הילדים הקטנים שאין בהם חטא. רב נחמן בר יצחק אמר: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון מזוזה נמי מהכא [גם כאן מכאן] הוא מביא ראיה, דכתיב [שכן נאמר]: "לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה ", הרי שעונש זה בא על שעשו פתחים כמחתרת של גנבים ולא שמו בפתחיהם מזוזות.
ומאחר שדובר בחשיבות מצוות ציצית מביאים את מה שאמר ריש לקיש: כל הזהיר בציצית זוכה לעתיד לבוא ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים. ורמז לדבר ממה שנאמר: "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם" (זכריה ח, כג), ומפרשו: שבכל כנף של אדם מישראל שציצית מצויה בה יחזיקו עשרה אנשים מכל שבעים האומות, הרי שבע מאות איש לכל כנף, ובסך הכל אלפים ושמונה מאות איש.

שנאת חינם[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוכן

עם הדברים הללו מוסיפים להביא מדברי חכמים על עונשים הבאים על עבירות שונות. וסימן יש לכל המימרות, והוא: שנא חלה תרומה נגזלת דינא שבועה שיפוכתא גילויא ונבלותא. תניא [שנינו בברייתא], ר' נחמיה אומר: בעון שנאת חנם ששונא אדם את חבירו נענש הוא שמריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים.

ביטול חלה[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוכן

ר' אלעזר בר' יהודה אומר: בעון שאין מפרישים חלה מן העיסה אין ברכה במכונס (במחסני התבואה), ומארה (קללה) משתלחת בשערים, שעולים מחירי היבולים, וזורעין זרעים ואחרים אוכלין מן התבואה, שנאמר: "אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו אויביכם" (ויקרא כו, טז). ואל תקרי [תקרא] "בהלה" אלא "בחלה", שבשל אי הפרשת חלה באים כל העונשים הללו. ואם נותנין חלה — מתברכין, שנאמר: "וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד, ל)

ביטול תרומות ומעשרות[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוכן

ועוד אמרו: בעון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר, והיוקר הוה (נעשה), והשכר אבד, ובני אדם רצין אחר פרנסתן ואין מגיעין (משיגים) אותה, שנאמר: "ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו" (איוב כד, יט). ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כלומר, כיצד נלמד רעיון זה מדברי הכתוב? תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, יש לפרש כך: בשביל דברים שצויתי אתכם בימות החמה (להפריש תרומות ומעשרות מתבואות הקיץ) ולא עשיתם, יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים. ואם נותנין תרומות ומעשרות — מתברכין, שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י). ואגב שואלים מאי [מה] משמעות המילים "עד בלי די "? אמר רמי בר רב אמר רב: הכוונה היא שירבה כל כך השפע עד שיבלו ("בלי") שפתותיכם מלומר "די". (צריך לתת צדקה)

מתי בא הארבה[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוכן

ועוד אמרו: בעון גזל הגובאי (הארבה) עולה, והרעב הווה, ובני אדם אוכלים בשר בניהן ובנותיהן, וכפי שנאמר: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שמרון העשקות דלים הרצצות אביונים האומרות לאדוניהן הביאה ונשתה" (עמוס ד, א), ואחרי כן נאמר: "וגם אני נתתי לכם נקיון שיניים בכל עריכם וחוסר לחם בכל מקומותיכם" (עמוס ד, ו) — הרי רעב. אמר רבא: פרות הבשן אלו הרי הן כגון הני [אותן] נשי העיר מחוזא (ל״ג א) דאכלן ולא עבדן [האוכלות ואינן עושות] דבר לפרנסתן, וגורמות בכך לבעליהן לחטוא בגזל. וכתיב [ונאמר]: "הכיתי אתכם בשדפון ובירקון הרבות גנותיכם וכרמיכם ותאניכם וזיתיכם יאכל הגזם" (עמוס ד, ט), וכתיב [ונאמר]: "יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל" (יואל א, ד). וכתיב [ונאמר]: "ויגזר על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו איש בשר זרעו יאכלו" (ישעיהו ט, יט), אל תקרי [תקרא] "בשר זרועו" אלא "בשר זרעו ". הרי שנתפרשו במקרא אותם דברים שאמרו כעונש על הגזל

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.