הרב ישראל רוזן במאמרו לעלון שבת בשבתו לפרשת ויגש מבאר את המונח עברי תוך כדי דיון בסוגיה 'לא!' למשפט העברי - תחילה הוא מצטט הממקורות:
- "ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים" (מא,יב)
- "כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה הוא למצרים" (מג,לב)
- "יוסף הודה בארצו [שאמר] 'גונב גונבתי מארץ העברים' נקבר בארצו... [משה] שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך; כיצד בנות יתרו אומרות 'איש מצריהצילנו' והוא שומע ושותק" (דב"ר ואתחנן ב).
שורשה של המילה ב"אברם העברי" (יד,יג) שם הופעתה הראשונית בתורה. שם גם נקבעה משמעותה החז"לית, שהיא בעצם פרשנותה הפשוטה של המילה: "כל העולם כולו מעבר אחד והוא (אברהם) מעבר אחד" (ב"ר לך-לך מב). הפסוק שצוטט בראש המדור מזהה במפורש את ה'עבריות' עם שני עברי המיתרס: "כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם". אשת פוטיפרע כינתה את יוסף "איש/עבד עברי לצחק בנו" (לט,יד;יז) כתואר גנאי חברתי, אך יוסף בצדקתו, ובהכרת ערך עצמו, דוקא מתגאה בתואר זה, 'נער עברי', כמצוטט לעיל; הוא "מודה בארצו" כמי שגונַב מארץ העברים, ולפיכך זכה להיקבר בה, כדברי המדרש הנפלא שצוטט. לעומתו, משה רבנו משלים עם התואר "איש מצרי" (למרות שבת פרעה גילתה בתיבה "נער בוכה... מיַלדי העברים"! שמות ב,ו), ולפיכך זכה לראותה רק ממרומי...הר העבָרים(!) ולא נקבר בארצו.
עם כל הכבוד לתואר 'העם העברי' - סריקת התנ"ך מעלה כי הוא משמש רק בשני מקומות: בעבדות מצרים, וספיחיה ב'עבד עברי' ו'אמה עבריה', וכן בעימות מול הפלשתים בספר שמואל, וזהו! (כמעט! בעצם אישיות תנ"כית נוספת מזדהה בהכרזה: "עברי אנכי"! מיהו?). כיום, מי שיכריז על עצמו 'עברי אנכי' ולא 'יהודי אנכי' חשוד שמא שמץ מינות או כנעניות נזרקה בו. כאמור, התואר 'עברי' נשתקע במרוצת הדורות לטובת 'יהודי' (בשפות זרות מסוימות אנחנו מכונים 'עברים'. ברוסית, למשל, בניגוד לאנגלית).
גם שפתנו מכונה בתנ"ך 'יהודית' ("ואינם מכירים לדבר יהודית"; נחמיה יג,כד, ועוד). לבי אומר לי שהכינוי 'עברית' לשפה הינו מורשת ה'השכלה' וטמונה בו הסתייגות משהו מן ה'יהדות'. כיוצא בזה, המונח 'המשפט העברי' ספוג לטעמי בקורטוב 'משכילי', קרי 'אקדמי', על חשבון ה'תורני'. לפיכך נאה בעיני יותר התואר 'משפט התורה', וכמדומה שהוא השגור בפי רבנים הקרובים לאתגר, מני הרב הרצוג זצ"ל ועד הרב ערוסי הי"ו.