עדי עד הוא מושב בגוש שילה. הוקם בתשרי תשנ"ט - 5 ק"מ מדרום-מזרח לשילה, צופה על בקעת הירדן, בגובה 850 מטר מעל פני הים. המוטו של היושב:טבע , סביבה, חקלאות, מרחבים וסביבה תורנית. הוא מונה 23 משפחות.

המקור:אתר המועצה האזורית בנימין

תולדות הישוב[עריכה | עריכת קוד מקור]

'עדי עד' עלתה על הקרקע בר"ח חשוון תש"ס, כאשר קבוצת בחורים מהווה את הגרעין הראשוני. מהר מאד הצטרפו אל הבחורים המתגוררים בקרוונים שתי משפחות ועדר כבשים והשאר כבר היסטוריה. אנו נמצאים כאן במטרה לקיים את ציווי הבורא " והתנחלתם אותה וישבתם בה", מכוחו אנו פועלים ולכך מכוונים כל דרכי קהילתנו.

השם עדי עד ניתן למקום ע"י אלעזר שמאי ליבוביץ' הי"ד, שהיה מראשוני הבחורים שעלו לגבעה, תוך שהוא נסמך על דברי דוד המלך ע"ה "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי איותיה".

היישוב ממוקם בתחום המועצה האזורית " מטה בנימין", במזרחו של גוש שילה ובשכנות ל'חוות יישוב הדעת', 'קידה', 'אש קודש', 'אחיה' ו'שבות רחל'. את רוב השירותים המוניציפאליים אנו מקבלים בעזרת היישוב שילה, הגדול ביישובי הגוש. בהמשך נשתדל לפרט מידע מפורט לגבי כל אחד מהם.

מבחינה גיאוגרפית אנו ממוקמים על קו פרשת המיםבמובלעת המזרחית ביותר שלו, בגובה של כ – 770 מטר, בגבול המזרחי של הרי בנימין, מה שיוצר אקלים ייחודי לאזור. האקלים מאפשר למגוון נרחב של בעלי חיים לחיות בסביבה וניתן לראות באזור: צבאים, שפני סלע, דרבנים, שועלים, צבים, גיריות, דלקים, עופות דורסים ואף חזירי בר.

שירותי דת[עריכה | עריכת קוד מקור]

רב היישוב שבות רחל הרב בנצי עמרו רב היישוב שילה הרב אלחנן בן נון

בית הכנסת: ביישוב בית כנסת מהודר, בית מקדש מעט, אשר בו מתקיימים תפילות בציבור, לימוד תורה משותף ואישי. ברוך ה' זכינו לנהוג מימים ימימה בכבוד בבית הכנסת ואנו משתדלים לכבדו ככל האפשר ולהימנע מדברים האסורים בו כדברי חולין וכיוצא בו. בית הכנסת נועד לכולם גם לנשים ולילדים המתוקים, אך אנו דורשים מכולם לנהוג בו כראוי ולא לאפשר הפרעות בזמן התפילה. הגבאים המסורים הם משה טמיר וניצן נדיב.

מקווה נשים: ביישוב ישנו מקווה נשים המשרת את נשות עדי עד וכן את נשות הסביבה.

מקווה כלים: מאחורי המקווה נשים בשעות היום.

תרבות וקהילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מועדון: ביישוב קיים מועדון מרווח המיועד לשרת את צרכי הקהילה ואף את צרכי הפרט.

רכז תרבות נוער וקהילה מרכז את נושא פעילויות הנוער במגוון רחב מאד של תחומים החל בנבחרת הכדורגל וכלה בתהלוכת ל"ג בעומר.

שיעורי נשים: מזה כמה שנים מתקיימים שעורי נשים אחת לשבועיים.

חוג מחול: מידי שבוע מתקיים חוג מחול לבנות, כרגע בקבוצה אחת לגילאי סוף גן – תחילת בית ספר, בשאיפה לקבוצות נוספות בעתיד.

משחקיה: יש לנו ב"ה משחקיה לתפארת הפתוחה ארבע פעמים בשבוע לפי קבוצות.

חינוך ושירותים נוספים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעז"ה בשנה"ל יוקם גן חב"ד ומעון ביישוב. יתר הילדים מפוזרים במוסדות החינוך בסביבה, מעונות בשבות רחל ושילה, ובתי ספר ותלמודי תורה בשילה, עלי ומכמש.

תנועת אמנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

פרטים נוספים באתר התנועה המיישבת אמנה'

ישיבת "שדות מאיר"[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב בועז מלט (היום בישוב חרמש בצפון השומרון ) הקים בגבעת עדי-עד ישיבה חקלאית שבה "תורה ועבודה" זו לא סיסמה אלא דרך חיים. קבלת מלגת אברכים כדי לעסוק בתורה זו קולא דחוקה, טוען הרב מלט. נכון שזה מותר, אבל חלק מתורת ארץ ישראל זה לנהוג לכתחילה ולא לחפש היתרים. בישיבת "שדות אמיר" חוזרים אל ערכי גאולת האדמה, עבודה עברית, בריאות הגוף והנפש ואיכות הסביבה- בעידודם הנלהב של אנשי ההתיישבות העובדת מעמק יזרעאל.

חגית רוטנברג כתבה בעיתון בשבע ביום 13 נובמבר 1987 יש קמח (אורגני) ויש תורה - בין השאר כתבה:

לפני תשע שנים הקימו אלישיב דרורי ובועז מלט את הישיבה. הם למדו בחברותא בישיבת ההסדר בשילה, ומשם צמח הרעיון. בועז הספיק לעבור כמה ישיבות, וכשהגיע לשילה התחילה להתבשל בו המחשבה: מדוע קשה לאנשים לשבת וללמוד תורה? מצד אחד, הבחורים רוצים להתגדל בתורה. הם יושבים כמה שנים בישיבה, אך ברגע שהם מתחתנים ולומדים מקצוע ? כל העניין בלימוד נשחק. בהתחלה קובעים עתים, ולאט לאט גם שעת הלימוד השבועית מתמוססת והופכת לרצון בעלמא. איך ייתכן, שאל בועז את עצמו, שאדם שטעם טעם תורה מאבד אותה?

אבחנה זו גרמה לו להבין שיש צורך בהקמת מסגרת שתשלב לימוד תורה עם יצירה ועשייה: "מצד האידיאה, על פי תורת הרב, יש להקים כמה שיותר מסגרות כאלה. עלינו להפוך לאומה שלמה שתראה לעולם איך כל מערכות החיים שלה פועלות מתוך קדושה. ציור, פיסול, משטרה ומס הכנסה: התורה צריכה להחיות לנו את כל התחומים הללו".

בכל זאת, הישיבה מתמקדת בתחום החקלאי, כיוון שלדבריו זהו התחום הדחוף ביותר לדורנו, שאינו רק עוד מקצוע אלא משהו עמוק ושורשי בחיי האומה: "הדור היום מנותק מהאדמה, ולכן לאנשים אין בעיה לוותר על שטחים. בישיבות לומדים באופן מצומצם את המסכתות הארצישראליות: סדר זרעים, מסכת תענית. אם מעיינים בהן, רואים איך כל התרבות של עם ישראל אז היתה קשורה באדמה. מסכת תענית עוסקת במצב של בצורת. היום החקלאות הפכה למקצוע סוג ג'. לא מבינים שזה מקצוע עמוק ואמוני. את השגחת ה' רואים בחקלאות יותר מאשר דרך המחשב".

עבודת האדמה בישיבה משרתת גם עניין לאומי ? גאולת הארץ. "אי אפשר לשבת בשלווה בישיבה ולצטט פסקאות של הרב. צריך לקיים אותן בפועל, וזוהי ההגשמה המדויקת של דבריו".


מאחז גל יוסף[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראו ערך מורחב:גל יוסף מאחז

גל יוסף הוא מאחז ליד עדי-עד ובו הייתה חממה לגידול חצילים של אליאב ליבי. החממה נבנתה על-יסוד אישור החטיבה להתיישבות לבניית חממה ב שטח של 250 דונם. המינהל האזרחי סבור כי האישור אינו תקף. בעל החממה פנה לבג"ץ, אך ב-12 בינואר 2012 החממה ושלושת שלדי- האוטובוסים - אוטובוסים למגורים, משאית עם קראוון קטן שמשמש לבית כנסת ובית מדרש (לפי אתר עמוד ענן) - ששירתו את בעלי החממה נהרסו עד היסוד.

גבעת גל יוסף הוקמה בשנת תשס"ט ונקראה על שמם של גדעון ליכטרמן שנרצח באזור החווה בשנת תשס"ג ויוסף חיים שוקר, שהקים את משק אחיה. הגבעה ממוקמת על הגבעה המערבית לכביש אלון ושוכנת מזרחית לעדי עד.

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.