עוונות ועונשים (המשך) וסיפור הרשב"י ובנו - מסכת שבת דף ל"ג
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- המקור אתר סיני
מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות :https://zoom.us/my/mizpenevo
גזל המביא לרעב[]
בעוון גזל הארבה עולה והרעב הווה
ועוד אמרו: בעון גזל הגובאי (הארבה) עולה, והרעב הווה, ובני אדם אוכלים בשר בניהן ובנותיהן, וכפי שנאמר: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שמרון העשקות דלים הרצצות אביונים האומרות לאדוניהן הביאה ונשתה" (עמוס ד, א), ואחרי כן נאמר: "וגם אני נתתי לכם נקיון שיניים בכל עריכם וחוסר לחם בכל מקומותיכם" (עמוס ד, ו) — הרי רעב.
אמר רבא: פרות הבשן אלו הרי הן כגון הני [אותן] נשי העיר מחוזא (ל״ג א) דאכלן ולא עבדן [האוכלות ואינן עושות] דבר לפרנסתן, וגורמות בכך לבעליהן לחטוא בגזל. וכתיב [ונאמר]: "הכיתי אתכם בשדפון ובירקון הרבות גנותיכם וכרמיכם ותאניכם וזיתיכם יאכל הגזם" (עמוס ד, ט), וכתיב [ונאמר]: "יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל" (יואל א, ד). וכתיב [ונאמר]: "ויגזר על ימין (וכל אחד יגזול אוכל אחד מהשני) ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו איש בשר זרעו יאכלו" (ישעיהו ט, יט), אל תקרי [תקרא] "בשר זרועו" אלא "בשר זרעו ". הרי שנתפרשו במקרא אותם דברים שאמרו כעונש על הגזל
עינוי דין ועוותו בזדון[]
ובשל קלקול הדין שנעשה מתוך רשלנות ובשל ביטול תורה — חרב וביזה רבה בעולם
ועוד אמרו כי בעון עינוי הדין שמשהים הדיינים את פסק הדין בשל חישובים משלהם, ובשל עיוות הדין שמעוותים בזדון, ובשל קלקול הדין שנעשה מתוך רשלנות ובשל ביטול תורה — חרב וביזה רבה בעולם, ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין ואוכלין לחמם במשקל. דכתיב [שנאמר]: "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם ושילחתי דבר בתוככם וניתתם ביד אויב" (ויקרא כו, כה), ואין משמעות לשון "ברית" אלא תורה, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה), והתורה היא המצווה הנוהגת גם ביום וגם בלילה. וכתיב [ונאמר] עוד בעונש זה: "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו" (ויקרא כו, כו). ונאמר: "יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם" (ויקרא כו, מג), הרי שכל העונשים הללו באים בשל פגם בברית התורה, ובשל קלקול במשפט
שבועת שווא ושבועת שקר[]
ויליף [ולומד] בגזירה שווה "חילול" "חילול" משבועת שקר, שכשם שהעונש על שבועת שקר הוא שממה והתרבות החיות הרעות, כן גם עונש חילול השבת וחילול השם
ב ועוד אמרו: בעון שבועת שוא (שנשבע שלא לצורך) ושבועת שקר וחילול שבת וחילול השם — חיה רעה רבה בעולם, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, והדרכים משתוממין (נעשים שממה). שנאמר: "ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי" (ויקרא כו, כג), אל תקרי [תקרא] "באלה" אלא "באלה" ( א בקמץ ל בקמץ - בשל שבועת שקר). וכתיב [ונאמר] כי העונש על כך הוא "והשלחתי בכם את חית השדה ושיכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם" (ויקרא כו, כב) וכתיב [ונאמר] בשבועת שקר: "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני ה'" (ויקרא יט, יב). ובחלול השם כתיב [נאמר]: "ולא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, לב). ובחלול שבת כתיב [נאמר]: "מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד), ויליף [ולומד] בגזירה שווה "חילול" "חילול" משבועת שקר, שכשם שהעונש על שבועת שקר הוא שממה והתרבות החיות הרעות, כן גם עונש חילול השבת וחילול השם
שפיכות דמים;עבודה זרה;גילוי עריות;זלזול שמיטין ויובלות הדף[]
בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל;בעון גלוי עריות ועבודה זרה ואי השמטת הארץ בשמיטין ויובלות — גלות בא לעולם
ועוד אמרו: בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה, לג–לד). ואולם הא [הרי] כשאתם מטמאים אותה, את הארץ — אינכם יושבים בה ואיני שוכן בתוכה.
בעון גלוי עריות ועבודה זרה ואי השמטת הארץ בשמיטין ויובלות — גלות בא לעולם, ומגלין אותן, את ישראל מארצם, ובאין אחרים ויושבין במקומן. שנאמר לגבי עבודה זרה וגילוי עריות: "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח, כז–כח). וכתיב [ונאמר] עוד "ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה" (ויקרא יח, כה). וכתיב [ונאמר] עוד: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".(ארץ ישאל היא בקדושה ולכן הארץ "מקיא" אתכם)
ובעבודה זרה כתיב [נאמר]: "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם" (ויקרא, כו, ל). וכתיב [ונאמר]: "והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם" (ויקרא כו, לא). ונאמר עוד: "ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" (ויקרא כו, לג).
ובעוון זלזול בשמיטין וביובלות כתיב [נאמר]: "אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא לד, לה
ניבול פה מביא לצרות וגזרות[]
כל המנבל את פיו — מעמיקין לו גיהנם;אף השומע ניבול פה ושותק נענש בכך
בעון נבלות (ניבול) פה צרות רבות, וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל (לשון נקייה על ישראל) מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין, שנאמר: "על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתמיו ואת אלמנתיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה" (ישעיה ט, טז).
ומסבירים מאי [מה] משמעות הלשון "ועוד ידו נטויה" — אמר רב חנן בר רבא: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה ואין בדבר משום גילוי דברים שאינם ידועים. אלא אף על פי כן כל המנבל פיו בכך אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה — הופכין עליו אותו לרעה בגלל עוון זה. ואמר רבא בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו — מעמיקין לו גיהנם, שנאמר: "שוחה עמקה פי זרות זעום ה' יפל שם" (משלי כב, יד), שהמנבל פיו ("פי זרות") מעמיקים לו את השוחה בגיהנום. רב נחמן בר יצחק אמר: אף השומע ניבול פה ושותק נענש בכך. שנאמר: "זעום ה' יפל שם", אפילו אם הוא עצמו אינו מדבר כלל.
כל המכין עצמו לעבירה — חבורות ופצעין יוצאים בו[]
ארבעה סימנין הן: סימן לעבירה — הדרוקן, סימן לשנאת חנם — ירקון, סימן לגסות הרוח — עניות, וסימן ללשון הרע — אסכרה
ה ומעין זה אמר רב אושעיא: כל הממרק (מכין) עצמו לעבירה — חבורות ופצעין יוצאים בו. שנאמר: "חברות פצע תמרוק ברע ומכות חדרי בטן" (משלי כ, ל). ולא עוד אלא שהוא נדון במחלת הדרוקן (מחלת מעיים), שנאמר: "ומכות חדרי בטן". וכן אמר רב נחמן בר יצחק: סימן למי שעבר עבירה — מחלת הדרוקן.
תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שלשה מיני הדרוקן הן:
- זה שבא כעונש על עבירה הוא עבה,
- והידרוקן של (הבא מתוך) רעב הוא תפוח (נפוח), אבל אינו עבה ממש.
- והידרוקן של כשפים הוא דק, שבשרו של החולה נעשה רזה בשאר המקומות.
מסופר: שמואל הקטן חש ביה [חלה בו], בהידרוקן. אמר: רבונו של עולם, מי מפיס? כלומר, מי יוכל להבחין שהידרוקן זה לא בא מחמת עבירה? ואכן, איתסי [התרפא]. אף אביי חש ביה [חלה בו], בהידרוקן. העיד ואמר עליו רבא: ידענא ביה [יודע אני בו] בנחמני (אביי) דמכפין נפשיה [שהוא מרעיב את עצמו], והידרוקן שלו מחמת רעב היה. ומסופר עוד: שרבא חש ביה [חלה בו], ושאלו: והא [והרי] רבא לא היה מרעיב עצמו, ואף בעבירה אין לחשוד בו, ואם לומר שמחמת שלא עשה צרכיו בזמן חש בהידרוקן, והלא רבא ידע על כך, והוא שאמר : נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן [מרובים הרוגי קדירה, שאינם נזהרים בעשיית צרכיהם, מנפוחי רעב]. ומשיבים: שאני [שונה] רבא דאנסי ליה רבנן בעידניה בעל כורחיה [שאונסין אותו החכמים להשאר במקומו בשעת דרשתו בעל כורחו], ומאחר שאינו יכול להיפנות — חלה בהידרוקן.
אגב כך מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: ארבעה סימנין הן: סימן לעבירה — הדרוקן, סימן לשנאת חנם — ירקון, סימן לגסות הרוח — עניות, וסימן ללשון הרע — אסכרה.
ו בענ
אסכרה באה לעולם כעונש[]
הרי שעונש דיבור השקר הוא סכירת הפה — אסכרה הפוגעת בין השאר גם בפה
בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: אסכרה באה לעולם כעונש (ל״ג ב)
על ביטול המעשר. ר' אלעזר בר' יוסי אומר: אסכרה באה כעונש על לשון הרע. אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יהושע בן לוי: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך — "והמלך ישמח באלהים יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר" (תהלים סג, יב), הרי שעונש דיבור השקר הוא סכירת הפה — אסכרה הפוגעת בין השאר גם בפה.
איבעיא להו [נשאלה להם], לבני בית המדרש שאלה זו: האם ר' אלעזר בר' יוסי שאסכרה היא עונש על לשון הרע בלבד קאמר [אמר], או דילמא [שמא] אף על לשון הרע נמי קאמר [גם כן אמר]? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היו שם ר' יהודה ור' אלעזר בר' יוסי ור' שמעון ונשאלה שאלה זו בפניהם: מכה זו של אסכרה, מפני מה מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה? נענה ר' יהודה בר' אלעאי "ראש המדברים בכל מקום " ואמר: אף על פי שכליות יועצות, ולב מבין, ולשון מחתך את המילים, בכל זאת הפה הוא גומר ומוציאן, ולכן מתחילה המחלה במקום שהתחילה לשון הרע, ומסיימת בפה. נענה ר' אלעזר בר' יוסי ואמר: מחלה זו גומרת בפה מפני שאוכלין בה דברים טמאים. ומיד תוהים על כך: דברים טמאים סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? וכי מרובים כל כך האוכלים דברים טמאים? אלא שהיא עונש על שאוכלין בה דברים שאינן מתוקנים שלא הופרשו המעשרות מהם. נענה ר' שמעון ואמר: מחלה זו באה כעונש על עון ביטול תורה.
אמרו לו: נשים יוכיחו שאינן חייבות בתלמוד תורה ובכל זאת חולות הן באסכרה! ענה להם: הן נענשות על שמבטלות את בעליהן מתלמוד תורה. אמרו לו: גוים יוכיחו שאף הם חולים באסכרה אף שאינם חייבים בלימוד התורה! ענה להם: אף הם נענשים מפני שמבטלין את ישראל מלימוד התורה. אמרו לו: תינוקות קטנים יוכיחו שאינם חייבים כלל בתלמוד תורה, וחולים באסכרה! ענה להם: אף הם נענשים מפני שמבטלין את אביהן מתלמוד תורה. אמרו לו: תינוקות של בית רבן יוכיחו שהם עוסקים בתורה ואף על פי כן חולים באסכרה.
הצדיקים מתים בעוון הדור אם לא התינוקות נפגעים[]
ואם אין צדיקים בדור — תינוקות של בית רבן שאף הם נקיים מחטא נתפסים על הדור
ומשיבים: התם [שם] יש להבין את הדבר כדברי ר' גוריון, שאמר ר' גוריון, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף בר' שמעיה: בזמן שהצדיקים מצויים בדור, הצדיקים נתפסים ומתים או מתייסרים על, כלומר, בעוון הדור, ואם אין צדיקים בדור — תינוקות של בית רבן שאף הם נקיים מחטא נתפסים על הדור. אמר ר' יצחק בר זעירי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' שמעון בן נזירא: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך — "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים" (שיר השירים א, ח), ואמרינן [ואומרים אנו] בפירושו: שהם הגדיים הממושכנין ("משכנות") על הרועים. שאם רועי הדור ומנהיגיו מחטיאים את הרבים, מתים הילדים הקטנים בעוונם. ולענין השאלה שמע מינה [למד ממנה] שכוונת ר' אלעזר בר' יוסי היא שמכת האסכרה היא אף על לשון הרע נמי קאמר [גם כן אמר], שהרי בברייתא זו נותן הוא גם טעם אחר. ומעירים: אכן שמע מינה [למד ממנה].
"כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן"[]
ופסקו: יהודה שעילה את השלטון הרומאי יתעלה ויתמנה מנהיג החכמים ("ראש המדברים"). יוסי ששתק — יגלה כעונש ממקומו ביהודה לציפורי בגליל. ושמעון שגינה את המלכות — יהרג
א בתוך הברייתא הוזכר כעין תואר לר' יהודה "ראש המדברים בכל מקום" (מופיע הכי הרבה במשניות) ושואלים: ואמאי קרו ליה [ומדוע קראו לו] "ראש המדברים בכל מקום "? ומספרים כי הדבר אירע בשל מעשה שהיה. דיתבי [שישבו] ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון, ויתיב [וישב] יהודה בן גרים גבייהו [לידם]. פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו הרומאים, שהרי רואים שהם תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה ר' שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקין כדי להושיב בהן זונות, מרחצאות — לעדן בהן את עצמן, וגשרים — ליטול מהן מכס מכל עובר גשר. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם בביתו, וכך התגלגלו הדברים (מחבר לחבר) עד שנשמעו למלכות. ופסקו: יהודה שעילה את השלטון הרומאי יתעלה ויתמנה מנהיג החכמים ("ראש המדברים"). יוסי ששתק — יגלה כעונש ממקומו ביהודה לציפורי בגליל. ושמעון שגינה את המלכות — יהרג.
רבי שמעון בר-יוחאי ובנו התחבאו במערה[]
כאשר הודיעו לו שבטלה הגזרה, ראו אנשים חורשים וזורעים ולא כעסו שלא עוסקים בתורה
אזל [הלך] הוא, ר' שמעון בר יוחאי ובריה [ובנו] ר' אלעזר, טשו בי מדרשא [והתחבאו בבית המדרש]. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי [כל יום היתה מביאה להם אשתו של ר' שמעון לחם וקנקן מים ואכלו]. כי תקיף גזירתא [כאשר התחזקה הגזירה] אמר ליה לבריה [לו ר' שמעון לבנו]: נשים דעתן קלה עליהן, ויש אם כן לחשוש דילמא מצערי לה ומגליא לן [שמא יצערו אותה השלטונות ותגלה אותנו]. אזלו טשו במערתא [הלכו והתחבאו במערה]. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא [התרחש נס ונברא להם עץ חרוב ומעין מים], והוו משלחי מנייהו והוו יתבי [והיו פושטים בגדיהם והיו יושבים] עד צוארייהו בחלא [צווארם בחול], שלא להשאר ערומים, וכך כולי יומא גרסי [כל היום היו לומדים]. בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו, כי היכי דלא ליבלו [ובזמן התפילה היו מתלבשים מתכסים ומתפללים, וחוזרים ופושטים את בגדיהם, כדי שלא יבלו]. איתבו תריסר שני במערתא [ישבו שתים עשרה שנה במערה]. אתא [בא] אליהו הנביא וקם אפיתחא דמערתא [ועמד על פתח המערה] ואמר: מאן לודעיה [מי יודיעו] לבר יוחאי דמית [שמת] הקיסר ובטיל גזרתיה [ובטלה גזירתו].
פקו [יצאו] מהמערה, ובתוך כך חזו אינשי דקא כרבי וזרעי [יצאו, ראו אנשים שהם חורשים וזורעים] ואמר: הרי אנשים אלה מניחין חיי עולם של לימוד תורה ועוסקין בחיי שעה לצורך פרנסתם. ומסופר כי בכל מקום שהם נותנין בו את עיניהן מיד היה נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: וכי להחריב את עולמי יצאתם מהמערה?! חיזרו למערתכם! הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא [חזרו והלכו וישבו שנים עשר חודש]. אמרי [אמרו]: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש ובודאי כבר נתכפר להם חטאם בישיבה נוספת זו. יצתה בת קול ואמרה להם: צאו ממערתכם! נפקו [יצאו]. כל היכא דהוה מחי [מקום שהיה מכה] ר' אלעזר, הוה מסי [היה מרפא] ר' שמעון. אמר לו ר' שמעון לר' אלעזר בנו: בני, די לעולם אני ואתה שאנו שנינו עוסקים בתורה כראוי.
בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט [בערוב יום ערב שבת ראו זקן אחד שהיה מחזיק שני צרורות הדסים ורץ] בין השמשות. אמרו ליה [לו]: הני [אלה] למה לך? אמר להו [להם]: לכבוד שבת. אמרו לו: ותיסגי [ויספיק] לך בחד [בצרור אחד]! ענה להם: חד [אחד מהם] כנגד "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח), וחד [ואחד מהם] כנגד "שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה, יב). אמר ליה לבריה [לו ר' שמעון לבנו]: חזי [ראה] כמה חביבין מצות על ישראל. יתיב דעתייהו [נתיישבה דעתם] ולא כעסו עוד על שאין הכל עוסקין בתורה.
שמע ר' פנחס בן יאיר חתניה [חתנו] של ר' שמעון ונפק לאפיה [ויצא לפניו, לקראתו]. עייליה לבי בניה, הוה קא אריך ליה לבישריה [הכניסו לבית המרחץ, והיה מטפל בבשרו]. חזי דהוה ביה פילי בגופיה [ראה שהיו בו בר' שמעון סדקים בגופו, בעורו]. הוה קא בכי וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה [היה בוכה ונשרו דמעות עיניו וציערו אותו], את ר' שמעון. אמר לו ר' פנחס לר' שמעון חמיו: אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו ר' שמעון: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך — לא מצאת בי כך גדלות בתורה. שמסופר: דמעיקרא כי הוה מקשי [בתחילה כאשר היה מקשה] ר' שמעון בן יוחי קושיא, הוה מפרק ליה [היה מתרץ לו] ר' פנחס בן יאיר עליה תריסר פירוקי [שנים עשר תירוצים -בזכות זה הגעתי למה שהגעתי ]. לסוף (לבסוף), כי הוה מקשי [כאשר היה מקשה] ר' פנחס בן יאיר תלמידו קושיא — הוה מפרק ליה [היה מתרץ לו] ר' שמעון בן יוחאי עשרין וארבעה פירוקי [תירוצים].(בגלל שהיה שקוע בחול הוא נפצע בעורו)
רבי שמעון בר-יוחאי תורם לקהילה: מטבע תיקן;שווקין תיקן;מרחצאות תיקן[]
התוכן
אמר ר' שמעון: הואיל ואיתרחיש ניסא [והתרחש לי נס] איזיל אתקין מילתא [אלך ואתקן דבר] עבור אחרים, כהכרת תודה על שגמל ה' לי חסד. דכתיב [שכן נאמר]: "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר" (בראשית לג, יח). ואמר רב, כוונת לשון הכתוב "ויבוא יעקב שלם" היא: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. ומה עשה? "ויחן את פני העיר", שעשה דברים של חנינה וטובה עבור העיר. אמר רב: מטבע תיקן להם יעקב. ושמואל אמר: שווקים תיקן להם. ור' יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. מכל מקום למדנו שמי שאירע לו נס — ראוי לו שיעשה כאות תודה טובה לאנשי מקומו. אמר: האם איכא מילתא דבעי לתקוני [יש דבר שצריך תיקון]? אמרו ליה [לו]: איכא דוכתא דאית ביה [יש מקום שיש בו] ספק טומאה
ל״ד א
ואית להו צערא [ויש להם צער] לכהנים לאקופי [להקיפו], שהרי כהנים אסור להם להטמא למת, ומקום זה, אף שלא היה ברור שנקבר בו מת, חששו לדבר ולא יכלו לבררו על בוריו. אמר ר' שמעון: האם איכא איניש דידע דאיתחזק הכא [היש אדם היודע שהיתה מוחזקת כאן] טהרה? כלומר, היש מישהו שזוכר מקום זה אי פעם שלא נחשב למקום טמא, אלא שהיה בו חלק לפחות שנחשב כטהור, אמר ליה ההוא סבא [לו זקן אחד]: כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה. כלומר, בשוק זה זרע פעם ר' יוחנן בן זכאי, שהוא עצמו היה כהן, תורמוסים של תרומה, ובוודאי היה כאן מקום טהור. עבד איהו נמי הכי [עשה גם הוא כן] כיעקב טובה לעיר, ובדק את הקרקע (תוס'), כל היכא דהוה קשי [מקום שהיה קשה] — טהריה [טיהרו], שוודאי אין מת מתחתיו, וכל היכא דהוה רפי [מקום שהיה רפה] — צייניה [ציינו, סימנו], מחשש קבורת מת. על ידי כך נעשה השוק טהור ויכלו אף הכהנים ללכת בו.
אמר ההוא סבא [אותו זקן] בלעג ובתמיהה: טיהר בן יוחי בית הקברות! כעס ר' שמעון ואמר ליה [לו]: אילמלי לא היית עמנו, ואפילו היית עמנו, ולא נמנית עמנו — יפה אתה אומר. שיכולת לומר שלא ידעת על כוונתי, או שלא הסכמת ולא הצטרפת לדבר. עכשיו שהיית עמנו, ונמנית עמנו, אתה גורם שיאמרו שתלמידי חכמים אינם מוכנים לשתף פעולה זה עם זה, ויאמרו: זונות מפרכסות זו את זו, שאף שהן מתחרות זו בזו, בכל זאת כל אחת מייפה את חברתה ועוזרת לה, תלמידי חכמים לא כל שכן?! יהב ביה עיניה ונח נפשיה [נתן בו עיניו ונחה נפשו, מת] אותו זקן. נפק לשוקא חזייה [יצא לשוק, ראהו] את יהודה בן גרים, שהוא היה הגורם לכל אותו מעשה. אמר ר' שמעון: עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות