עוזיהו

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

העתק של ציון עוזיה. ציון זה, כך משערים, הושם על קברו של עוזיה בימי בית שני, כאשר התרחבה ירושלים והועבר קברו של עוזיה למקום אחר על מנת לפנות מקום לבתים חדשים. הציון כתוב ארמית ומזהיר "לא לפתוח". ראו גם ציון עוזיה מלך יהודה - מאוסף הכנסיה הרוסית - היום במוזיאון ישראל

עוזיהו או עזריהו מלך יהודה, בנו של אמציה, שימש כ"עוצר" בשנים 785 לפנה"ס עד 769, וכמלך בשנים 769 עד 733.

עוזיהו עלה בגיל 16 לכס, ומלך 52 שנה. פרט מאלף בהקשר עם הכתרתו של עוזיה/עזריהו הוא שההכתרה נעשתה על ידי "כל עם יהודה":

	וַיִּקְחוּ כָּל עַם יְהוּדָה אֶת עֻזִּיָּהוּ וְהוּא בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהוּ
– דה"ב כו,א.

מסתבר שביטוי זה מקביל לביטוי "עם הארץ" (למשל, מל"ב יא,יח), ויש בו רמז לכך שהאצולה התערבה כאן בפרשת ההמלכה (הביטוי "עם הארץ" מתייחס בתקופת המקרא לאצולת הקרקע).

ספר מלכים עובר על תקופת שלטונו הארוכה של עוזיהו בשתיקה כמעט מוחלטת:

	הוּא בָּנָה אֶת אֵילַת וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה אַחֲרֵי שְׁכַב הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו" (מל"ב יד,כב); "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יהוה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו. רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת. וַיְנַגַּע יהוה אֶת הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית וְיוֹתָם בֶּן הַמֶּלֶךְ עַל הַבַּיִת שֹׁפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ
– מל"ב טו,ג-ה.

ספר דברי הימים מוסיף כנגד זאת פרטים נוספים על פעולותיו של עוזיהו (להלן).

התפשטות דרומה

ספר מלכים מספר רק על כיבוש אילת שבראש מפרץ אילת ובנייתה. ספר דברי הימים מוסיף על כך את הפרטים הבאים:

	וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּפְרֹץ אֶת חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים. וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹהִים עַל פְּלִשְׁתִּים וְעַל הָעַרְבִים הַיֹּשְׁבִים בְּגוּר בָּעַל וְהַמְּעוּנִים. וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים (תרגום ה-70: המעונים) מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה
– דה"ב כו,ו-ח.

עוזיהו בנה את אילת, אותה יש לזהות עם תל אל-חלייפה שעל הגדה הצפונית של מפרץ אילת, בין עקבה לאילת. השרידים במקום מעידים, שבאתר זה ניצבה מצודה או אכסניה מבוצרת ששמרה על צומת הדרכים החשוב מחצי האי ערב ומסיני, מהרי אדום ומן הערבה. המצודה הוקמה במרכז הערבה, משום שמיקום זה הבטיח כנראה את השליטה על הדרכים משני צדי המפרץ המזרחי מפני שבטי הנגב וסיני. ייתכן שיש ליחס לעוזיהו גם את הקמת המצודה בקדש-ברנע. קדש שימשה פרשת דרכים חשובה, והשליטה עליה הבטיחה פיקוח על תנועת השיירות - הן השיירות שהלכו בין ערב לחוף פלשת והן אלו שבין מצרים וארץ ישראל. מצודת אילת שמרה כנראה גם על דרכי המסחר בין מצרים לאדום, דרכים שלא עברו דרך קדש ברנע.

פיקוח זה הביא לכך שעוזיהו שלט על הערבים והמעונים. המעונים היו שבט ערבי שישב בצפון סיני ונדד עד מבואות מצרים, כפי שנתברר מתעודה אשורית. מקומה של גור-בעל, בה ישבו הערבים, טרם זוהה.

תמיכתו של עוזיהו בפיתוח המסחר ובהגדלת הכנסות המדינה מהשליטה בנתיבי המסחר, הביאו את עוזיהו לצאת למלחמה נגד פלשת. לראשונה מאז פילוג המלוכה, לכדה יהודה את אשדוד ואת יבנה. עוזיהו גם בנה יישובים "באשדוד ובפלשתים", כלומר יישובים ומצודות לאורך נתיב שעבר בחוף הים. שליטה זו הקנתה לעוזיהו לא רק פיקוח על נמלי המוצא והכניסה של סחורות, אלא גם פיקוח על דרך פלשת בין מצרים לארץ ישראל, ובנוסף לכך אחיזת-מה בקטע מן הנתיב הימי שקישר בין מצרים לחופי הלבנט. שליטה בפלשת, קדש ואילת היקנו לעוזיהו לא רק שליטה על הנתיב שהוליך סחורות בין ראש מפרץ אילת לפלשת וקישר את פלשת עם ארצות חצי האי ערב, אלא גם שליטה על כל נתיבי המסחר היבשתיים שהוליכו ממצרים צפונה. מכאן תובן גם הקביעה של הפסוק - "וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה" (דה"ב כו,ח).

אך עדיין השאלה האם מצודות אלו נועדו להשיג שליטה בנתיבי המסחר או שנועד להם תפקיד נוסף עומדת בעינה. מערכת מצודות אלו על הדרכים הראשיות, שאליהן נוספה ללא ספק מערכת נוספת של מצודות, היו יכולות לשמש גם עמדות חזיתיות לסיכול פשיטות של נוודים, ולעכב את חיילות צבא מצרים במקרה של מסע מלחמה מצרי נגד יהודה.

הרחבת השליטה בעבר הירדן המזרחי

ספר דברי הימים מספר: "וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ" (שם). דבר זה מלמד על התפשטות יהודה גם בכיוון מזרח, וזאת על חשבונה של ממלכת ישראל בסוף ימי ירבעם השני. את מלאכת ההשתלטות ביצע, קרוב לודאי, יותם ששלט 16 שנים כעוצר (758-743). ספר דבה"י זוקף הישג זה בכל אופן לעוזיהו:

	וְהוּא נִלְחַם עִם מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וַיֶּחֱזַק עֲלֵיהֶם וַיִּתְּנוּ לוֹ בְנֵי עַמּוֹן בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה כִּכַּר כֶּסֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כֹּרִים חִטִּים וּשְׂעוֹרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זֹאת הֵשִׁיבוּ לוֹ בְּנֵי עַמּוֹן וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וְהַשְּׁלִשִׁית
– דה"ב כז,ה.

בתקופה זו נערך גם מפקד בני ראובן וגד שבגלעד עליו מסופר בדה"א ה,א-יז. שם, בפסוק יז נאמר: "כֻּלָּם הִתְיַחְשׂוּ בִּימֵי יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל". מפסוק זה קשה לדעת אם המפקד נערך ביוזמה משותפת של מלך ישראל ומלך יהודה, או שהזכרתם היא רק בבחינת ציון תאריך למפקד. כן לא ידוע באיזו מידה קשור מפקד זה למלחמתו של יותם בבני-עמון. אך כך או כך מפקד זה מרמז על התפשטות היישוב היהודי בגלעד באותה עת.

לדעת החוקר בנימין מזר, באותה העת החלה ההתיישבות היהודית בדרום הגלעד והוקמו שם אחוזות גדולות, שאחת מהן היא "ארץ טבאל".

ירבעם ב' הוא שהרחיב את גבול ממלכת ישראל עד "ים הערבה" (מל"ב יד,כה) ואף עד "נחל הערבה" (עמוס ו,יד), כלומר עד ים המלח (כנראה בדרומו). אם כן, פעילותו של יותם בהכנעת בני-עמון היה בה משום כניסה דרך שטח שבשליטת ישראל. דבר זה אפשרי היה במקרה של שיתוף-פעולה בין ישראל ויהודה, אלא אם כן נניח שהדבר היה לקראת סוף ימי ירבעם שאז נחלשה האחיזה הישראלית באזור זה.

אולם גם אם שררו יחסים תקינים בין ישראל ויהודה בימי יותם וירבעם ב', הרי שעם נפילת בית יהוא, והתמוטטות עוצמתה של ממלכת ישראל עקב מאבקים על כס המלוכה שלה, בהם נטלו עתה חלק מתחרים מן הגלעד, יכולה הייתה ממלכת יהודה להתעצם ללא הפרעה על חשבונה של ממלכת ישראל בעבר הירדן. על כך נשמע הד בנבואת הושע: "הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל עֲלֵיהֶם אֶשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם עֶבְרָתִי" (הושע ה,י).

מסתבר שהתפשטות זו הייתה מקור לעוינות והחשד מצד ישראל כלפי יהודה. הושע, שאת נבואותיו יש ליחס ברובן לתקופת מנחם מלך שומרון, קובל על כך שישראל ביאושה מבקשת לה בריתות עם ממעצמות רחוקות: "אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל" (הושע יב,ב). אם שיחזור זה נכון, הרי שליהודה היה מה לחשוש ממצרים, והמצודות שבנתה על דרכי הגישה ממצרים היו אמורות לשמש גם במשימות ביטחוניות, כקו הגנה והתרעה ראשון.

חיזוק הצבא וביצור ירושלים ויהודה

ספר דבה"י מספר על פעולותיו הנוספות של עוזיהו:

	וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם. וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה רַּב הָיָה לוֹ וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה. וַיְהִי לְעֻזִּיָּהוּ חַיִל עֹשֵׂה מִלְחָמָה יוֹצְאֵי צָבָא לִגְדוּד בְּמִסְפַּר פְּקֻדָּתָם בְּיַד יְעִיאֵל הַסּוֹפֵר וּמַעֲשֵׂיָהוּ הַשּׁוֹטֵר עַל יַד חֲנַנְיָהוּ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ. כֹּל מִסְפַּר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְגִבּוֹרֵי חָיִל אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וְעַל יָדָם חֵיל צָבָא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עוֹשֵׂי מִלְחָמָה בְּכֹחַ חָיִל לַעְזֹר לַמֶּלֶךְ עַל הָאוֹיֵב. וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי קְלָעִים. וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק
– דה"ב כו,ט-טו.

כאן מסופר, מלבד על חיזוק הצבא וביצור ירושלים, גם על בנית מגדלים במדבר, ועל חציבת בורות מים. ה"מגדלים במדבר" היו, למעשה, ביצורי קו-ההגנה וההתראה השני, שמילא את השטח השומם יחסית שבין קו הביצורים הראשון (קדש ברנע--אילת) לבין ביצורי השפלה ואזור הר יהודה. דבר המעלה את השאלה עד היכן הגיע תחום ההתיישבות הישראלית בנגב?
לא ידוע באופן ברור מה היה היקף ההתיישבות הישראלית בפועל בהר הנגב בימי דוד ושלמה. אך מימי רחבעם ואילך היה גבול היישוב הישראלי בדרום בגבול הגאוגרפי שבין אזור ההר לנגב הצפוני: לכיש-מרשה-אדורים-חברון-זיף; או: דביר-יתיר-אשתמוע-יוטה. על יהושפט נאמר: "וַיִּבֶן בִּיהוּדָה בִּירָנִיּוֹת וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת" (דה"ב יז,יב) אך לא בנגב, ועל תחום היישוב היהודי בימיו מסופר בדה"ב יט,ד: "וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל יהוה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם".

בימי יהושפט נזכרים לראשונה הערבים: "גַּם הָעַרְבִיאִים מְבִיאִים לוֹ צֹאן..." (דה"ב יז,יא). גם בכתובות האשוריות נזכרות הן לראשונה אצל שלמנאסר ג' (בקרב קרקר), היינו בזמנו של יהושפט. הד ראשון מהם בספרי הנביאים מופיע אצל ישעיהו, שהחל לנבא בימי עוזיהו. יש על כן מקום להניח, שלאחר הרס היישובים העמלקים בהר הנגב על ידי דוד פלשו לשם שבטים חדשים מדרום-מזרח במאה ה-9. יהושפט פרש שלטונו עליהם אך היישוב היהודי לא התפשט לעבר הר-הנגב. גם בימי עוזיהו ספק רב אם מלבד המצודות הבודדות שהקים היה ישוב בהר הנגב. "המדבר" הנזכר לגבי פעולותיו עשוי להיות הנגב הצפוני ואף מדבר יהודה, וגם שם היו רק רועים.

את הביצורים הללו של הקו הראשון ושל "המדבר" השלימו הביצורים בפלשת, ששמרו על מבואותיה של ארץ יהודה מצד השפלה. ביצורים אלו כללו ודאי את ביצור אזור הגבעות ("השפלה"), ובהם תלים כמו תל אל-נג'ילה, תל א-צאפי ותל בטאשי.

השלמה למידע על פעולות עוזיהו המובאות בדה"ב כו, קיימת בדה"ב כז בתאורים על פעולות יותם: "וְעָרִים בָּנָה (=יותם) בְּהַר יְהוּדָה וּבֶחֳרָשִׁים בָּנָה בִּירָנִיּוֹת וּמִגְדָּלִים" (דה"ב כז,ד). אזור החורשים הוא אזור הגבעות המיוער אשר במערב ארץ יהודה. ביצורים אלו. היוו קוו ביצורים שלישי. ועל קו זה נוספה ביצורה של ירושלים.

התייחסויות דתיות: הדרישה באל, הסכסוך בשאלת הקטרת הקטורת, ועונש הצרעת

ספר מלכים וספר דברי הימים שותפים בהתייחסותם הבסיסית להיבט הדתי של מלכות עוזיהו:

"וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יהוה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו" (דה"ב כו,ד). על כך מוסיף ספר מלכים את ההבהרה שהוסיף גם בכל האמור לאמציהו: "רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת" (מל"ב טו,ד).

המלך ובני ביתו היו אמנם נאמנים למצוות האל, ולפחות בכל הנוגע לפולחן הרשמי במקדש, אך לצד הפולחן הרשמי המשיכו להתקיים פולחנים עממיים ברחבי הארץ.

לעומת זאת ספר דברי הימים מוסיף את המידע הבא: "וַיְהִי לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים בִּימֵי זְכַרְיָהוּ הַמֵּבִין בִּרְאֹת הָאֱלֹהִים וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת יהוה הִצְלִיחוֹ הָאֱלֹהִים" (דה"ב כו,ה). זהו ציון לא שכיח לתפקיד מנהלי מלכותי: מומחה לאותות שאליו אמור לפנות המלך בשאלה בדבר העתיד ורצון האל - מוסד הידוע היטב מן תרבויות המזרח הקדום. בעל ספר דברי הימים מייחס את הצלחותיו המדיניות של עוזיהו בכך שבטרם נקט צעד כלשהו שאל באותות את עצת האל ורצונו, ובכך נמנע משגיאות.
אך תוספת משמעותית יותר מוסר ספר דברי הימים בהקשר עם מחלתו של עוזיהו. בעוד שספר מלכים מציג את עניין מחלתו של עוזיהו כעובדה ללא פירושים דתיים, הרי שספר דברי הימים מוסיף על כך את הפרטים הבאים:

	וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּיהֹוָה אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל יהוה לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַיהֹוָה שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל. וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַיהֹוָה כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵיהוה אֱלֹהִים. וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יהוה מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ יהוה. וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית יהוה וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ
– דה"ב כו,טז-כא.

ככל הנראה, עוזיהו תבע לעצמו זכויות בפולחן המקדש. לזכויות אלו היו שורשים היסטוריים, שכן שלמה שירת בקודש, ולפניו שמשו בקודש בני דוד (שמ"ב ח,יז). אך מאז, במשך דורות רבים, ובמיוחד מימי יואש ואילך, הייתה הפרדה בין סמכות השלטון לבין סמכות הפולחן מתוחמת וברורה. המסורת קישרה את "חטאו" זה של עוזיהו בצרעת שדבקה בו. על כך מספר גם יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים ט, י, ד), שמוסיף על המסופר ש"רעש גדול הרעיש את האדמה, והמקדש התבקע, ונוגה שמש מבריק הבהיק ונפל על פני המלך, שהוכה מיד בצרעת", ביטוי ל"רעש הגדול" מופיע אף במסורת היהודית בספר זכריה פרק יד: "כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה" וכן בתחילת פרק ו בספר ישעיהו. ככל הנראה, יש כאן הד כלשהו לעוצמתה של הכהונה שהיוותה ללא ספק מוסד עשיר וחזק מבחינה פוליטית, ואת מאבקה של המלכות נגד מוסד זה, מאבק שאת הדיו ניתן למצוא קודם לכן בתקופת יהואש.

גישת חז"ל להקטרת עוזיהו

חז"ל מקשרים את מעשה עוזיה לחטא קורח ועדתו בהדגישם את שייכות עבודת המקדש והקדש לצאצאי אהרון כפי שנקבע על ידי הבורא בזמן המדבר:

	...אמר לו הקב"ה למשה: חלוק לו כבוד (לאהרון) כנגד כל ישראל, כדי שיראו אותו שהוא נכנס לכהונה גדולה ותתרה בהן, שלא יחלוקו על הכהונה כקרח וכעדתו, שאני יודע שעתיד עוזיה לעמוד ולחלוק על הכהונה
– מדרש תנחומא צו, טו.

במדרש נוסף הם אף מדגישים שהעונש לעוזיה היה צריך להיות זהה לעונשו של קרח ועדתו:

	ביום שעמד עוזיה להקטיר בהיכל רעשו שמים וארץ ובאו השרפים לשרפו בשריפה כמו שנאמר (במדבר טז) ואש יצאה מאת יהוה ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת, על שהקריבו קטורת זרה, וזהו שקראם שרפים שבאו לשורפו, ובאו שמים כמו כן לשורפו, והארץ לבולעו כסבורים דינו להבלע כקרח שערער על הכהונה
– מדרש תנחומא פרשת צו יג.

בכך רצו חז"ל להדגיש שהבורא קבע תפקידים שונים בתוך ישראל והמנסה לפלוש לתחום חבירו הרי הוא כופר בסמכות ובחכמה האלוהית.

הרעש בימי עזיהו

• ראו ערך מורחב:הרעש בימי עזיהו

הרעש בימי עוזיה מאת: דני רהט המקור:מכללת הרצוג

קורח המערער על המלכות - ועוזיה הרוצה לירש את הכהונה

(על רקע פרשת קרח - בעקבות דרשה לשבת בבית הכנסת משכן מאיר בקדומים מאת הרב שמעון פרויליך בב' סיון תשפ"א)

הפיסקה הראשונה בספר עמוס מלמדת אותנו פרט הסטורי חשוב ומעניין, שאין לגביו שום התייחסות במלכים או בדברי הימים: "דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עוזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתים לפני הרעש". על רעש האדמה ניתן ללמוד עוד מנבואת זכריה (י"ד, ה) : "ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה מלך יהודה". כמאתיים שנה לאחר ימי עוזיה, זכריה מתנבא על מנוסה והיסטריה. וממחיש זאת לעם בהזכרת הרעש בימי עוזיה. מכאן שהרעש בימי עוזיה היה אסון גדול, שהותיר רושם רב במשך דורות רבים (מעניינת העובדה שאין שום רמז לרעש במלכים ודברי הימים, ויש לבדקה לאור מגמותיהם של ספר מלכים ודברי הימים, אך לא נעסוק בכך במאמר זה

על הרעש הגדול בימיו- מתוך פרטים אלו, וע"פ המסורת שבידם, העלו חז"ל כי 'שנת מותו' של עוזיהו, אינה אלא השנה בה הצטרע בשעה שנכנס להקטיר קטורת בהיכל. באותו בזמן רעשה הארץ, הוא "הרעש", רעידת האדמה, שהתרחש בימי עוזיהו. רעש זה נזכר בעמוס  (א',א) "בימי עוזיהו מלך יהודה… שנתיים לפני הרעש", ובזכריה (י"ד,ה): "… ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה מלך יהודה…". במסגרת רעידת-אדמה זו, ה"רעש", נעו וזעו פתחי ההיכל וקירותיו, והתעופפו גחלים ממזבח הקטורת.
יוסף בן מתתיהו הכיר את מסורת חז"ל, והוא תאר את האירוע בצבעים עזים:…רעש גדול הרעיש את הארץ, המקדש התבקע, ואור-שמש מבריק הבהיק פתאום ונפל על פני המלך, שהוכה מיד בצרעת (קדמוניות היהודים ט,י,ד).

סופו של עוזיהו

בשל הצרעת שפגעה בו נאלץ עוזיהו לשכון בבידוד ב"בית החופשית" עד סוף ימיו. מובנו של השם "חופשית" מתבאר מן השפה האוגריתית, בה ח'פת'ת הוא אחד מכינויי השאול. ונראה ש"בית החופשית" היה כינוי לבית אשר שוכניו משולים למתים. מקומו של מבנה זה אינו ידוע כיום, אך המסורת העממית זיהתה אותו עם קבר בני חזיר.

מקום קבורתו של עוזיהו - מקום הקבורה של מלכי יהודה - טרם זוהה בוודאות. אך אין זה מן הנמנע ששרידי הקברים החצובים בסלע שנתגלו בדרום גבעת העופל יש להם שייכות לקברי בית דוד. הללו הצטיינו בייחודם ובהידורם וזכו ליחס כבוד רב מצד תושבי ירושלים. לעומת זאת יחזקאל הנביא התריע על כך שקבורות אלו מטמאות את עיר הקודש, ותבע להרחיק את "פגרי מלכיהם" מן המקום אשר אלוהי ישראל ישכון בו בתוך עמו לעולם:

	וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם
– יחזקאל מג,ז-ט.

לאור תביעה זו של יחזקאל יש עניין רב בציון עוזיה מלך יהודה מתקופת בית שני, הכתוב בארמית:

"לכה התית טמי עוזיה מלך יהודה ולא למפתח" = לכאן הועברו עצמות עוזיהו מלך יהודה ואין לפתוח.

כלומר, עצמותיו של עוזיהו הוצאו מקברו והועברו למקום קבורה אחר. כתובת זו מתוארכת למאה הראשונה לספירה, ומשערים שהסיבה להעברה היא מפני שעם הרחבת העיר נוצר צורך לפנות את הקברים למקום אחר.

מותו וקבורתו של המלך עוזיהו

זאב חנוך (ז'אבו) ארליך במדורו "ארץ מקרא" במוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות בשבועון מקור ראשון כתב בי"ח שבט בשבט תשס"ח על מותו ןקבורתו של המלך עוזיהו - בין השאר הוא ציין:

• סיפור מותו הובא בהפטרה לפרשת יתרו:"בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא, ושוליו מלאים את ההיכל… וינועו אמות הסיפים מקול הקורא והבית יימלא עשן… ויעף אליו אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל המזבח. ויגע על פי… (ישעיהו ו',א-ז)." נראים הדברים, כדעת הרב יעקבסון, כי לנגד עיניהם של קובעי הפטרה זו דווקא לפרשת יתרו, עמדו שני עניינים. האחד – השראת השכינה, בסיני מחד ובמקדש, מאידך. והשני – הקדושה, של הר-סיני במעמד ההתגלות, ושל המקדש "בשנת מות המלך עוזיהו".

את סיפור מלכותו של עוזיהו כתב לא אחר מאשר בן דודו, הנביא ישעיהו: ויתר דברי עזריהו וכל אשר עשה הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה" (מל"ב ט"ו,ו). בדבהי"ב כ"ו,כב, נאמר: "ויתר דברי עוזיהו הראשונים והאחרונים כתב ישעיהו בן אמוץ הנביא. (ו)אמר ר' לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו – אמוץ ואמציה אחים היו" (בבלי מגילה י' ע"ב, בבלי סוטה י', ע"ב). אמוץ היה אביו של ישעיהו. אמציה, אחיו של אמוץ ודודו של הנביא, היה אביו של עוזיהו. ישעיהו מתחיל את פעילותו הנבואית בימי עוזיהו בן דודו, וממשיך אותה בימי צאצאיו יותם אחז וחזקיהו. מפי הרבנים שליט"א ח"י הדרי ויעקב כ"ץ מירושלים, שמעתי את הדיוק המעניין: אמנם כתוצאה מרעידת האדמה התעופפו גחלים שונות מעל גבי המזבח, כדרך שנעו-זעו קירות המבנה ועפו חפצים שונים, אולם, למרות שהיה זה אירוע טבעי, לכאורה, הרי שישעיהו הנביא ראה בכל אלו את מראה הנבואה. ברוח-קודשו הבין הנביא כי אין מדובר בגחלת סתמית המתעופפת מן המזבח, אלא ראה-הבין כי מלאך הוא זה האוחז במלקחיים, ולוקח גחלת-"רצפה", מעל המזבח, מתעופף המלאך דווקא אליו, ונוגע בשפתי-פיו עם הגחלת הלוחשת. הנביא גם הבין, כי אין מדובר באירוע מקרי, אלא בתגובה לאמירתו-עוונו-חטאתו אודות עם ישראל: "… ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב… וסר עוונך וחטאתך תכופר" (יש' ו',ה-ז)

• מקום קבורתו - קבורתו של עוזיהו – היכן ?

אמנם כדברי חכמים כי "בשנת מות המלך עוזיהו" אין הכוונה לשנת מותו ממש, אלא לשנה בה לקה בצרעת, אך בסופם של דברים, לאחר 52 שנות מלכות, מת גם מת המלך עוזיהו. היכן נקבר ?

בספר דברי הימים ב' (כ"ו,כג) מצויין כי "וישכב עוזיהו עם אבותיו ויקברו אותו עם אבותיו בשדה הקבורה אשר למלכים כי אמרו מצורע הוא, וימלך יותם בנו תחתיו". לכאורה יש להבין כי קברו את עוזיהו לא במערת הקבורה של המלכים שקדמו לו, אלא במקום אחר, מרוחק, "בשדה הקבורה אשר למלכים", מן הסיבה ש"כי אמרו מצורע הוא", ומצורע – מורחק מן המחנה. אולם לדעתי את המילה "כי" יש להבין כ'אף על פי' ! כלומר: למרות שהיה מצורע, קברוהו גם קברוהו בקברי המלכים, במערכת הקבורה הממלכתית, אע"פ שאמרו 'מצורע הוא'…

אולם ממצא מעניין מימי הבית השני מעלה גם אפשרות אחרת. ייתכן שעוזיהו לא נקבר, אמנם, בתוך מערת הקבורה הממלכתית, אלא בשדה הקבורה "אשר למלכים". כלומר, לא במערה עצמה אלא בשטח הפתוח הסמוך לה, אך אף הוא שטח השייך למערכת הקבורה הממלכתית – אף על פי שאמרו "מצורע הוא". הממצא שאנו מתכוונים אליו הוא לוח אבן רבוע, שהתגלה ע"י א. ל. סוקניק באוסף העתיקות שבכנסיה הרוסית בראש הר הזיתים. על הלוח חקוקה הכתובת הארמית הבאה:

לכה התית

טםי עוזיה

מלך יהודה

ולא לםפתח

ובתרגום לעברית: ' לכאן הובאו עצמות עוזיה מלך יהודה, ולא לפתוח'.

ייתכן, שמקורה של הכתובת הוא בסביבה הקרובה למקום בו היתה מונחת כשסוקניק גילה אותה, כלומר, במרומי הר הזיתים.

במדריך ירושלים מן הגניזה הקהירית נמצא תיאור של 395 (שצ"ה) מדרגות המטפסות ועולות אל הר הזיתים. בקצה גרם המדרגות קיים "קצר עזיה די יסמא בית החופשית", ובעברית: "…בסוף מעלות אלה 'מצודת עוזיה הנקראת 'בית החופשית'".

זיהויים אחרים ל"בית החופשית" נמצאים בתחתיתו של גרם מדרגות זה, במכלול הקברים המפוארים שבאפיק נחל הקדרון, ב'קבר זכריה הנביא' או ב'קבר בני חיזיר'.

*   *   *

לפי דרכינו נמצאנו למדים כי את עצמותיו של המלך המצורע עוזיהו קברו,למרות צרעתו, במכלול קברי המלכים (או אולי, בשדה הסמוך ולא במערה הממלכתית עצמה). מתישהו בימי הבית השני, הועברו עצמותיו למערה אחרת, עליה נקבע לוח אבן ובו כתובת המציינת  זאת. מערה זו היתה באחד משני קצותיו של גרם המדרגות הגדול, בן 395 המדרגות שהוביל מאפיק הקדרון אל פסגת הר הזיתים. ייתכן והיתה זו אחת מן המערות שבמכלול הקברים המפוארים שבאפיק הנחל, אך ייתכן שהיתה זו מערה (עדיין עלומה) במרומי הר הזיתים, סמוך לכנסיה הרוסית, בה התגלה הלוח.

אמנם, לא למצבה זו התכוון הנביא, אך לאור לוח האבן שעליו הכתובת, 'מצבת עוזיהו', נראה להפנות את תשומת הלב לפסוק המסיים את ההפטרה: "… מצבת בם, זרע קודש מצבתה" (יש' ו',יג).

מי יידע ?

לעיון והרחבה:

ארליך זאב ח., 'גן עוזא בכתף הינום', מחקרי יהודה ושומרון ה', אריאל-קדומים תשנ"ו, 79-61, ארליך זאב ח., 'אל נכון, גורן נכון ומקום גורן עוזא', מגדים כ"ו, תשנ"ו, 47-29, ארליך זאב ח., מצורעים בירושלים', מקור ראשון, עש"ק תזריע-מצורע, ב' באייר תשס"ז (20.4.2007). בן-אליהו אייל, 'למקורו של ציון עוזיהו', קתדרה 98, טבת תשס"א, 158-157 (וספרות שם). חכם עמוס, ספר ישעיהו עם פירוש 'דעת מקרא', ירושלים תשמ"ד (ועמ' עב הע' 25). ייבין שמואל, '2. עזיה, עזיהו, עזריה, עזריהו', אנציקלופדיה מקראית ו', ירושלים תשל"ב, 131-125. יעקבסון הרב יששכר, 'הפטרת פרשת יתרו', חזון המקרא א', תל-אביב תשי"ז, 186-184. שרמר עדיאל, 'עוד על 'ציון עוזיהו", קתדרה 46, טבת תשמ"ח, 190-188.

zerlich@bezeqint.net

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', 25.1 2008

קישורים חיצוניים

• הסופר ראובן קריץ פרסם רומן היסטורי על המלך עוזיהו וקודמיו בשם "עוזאי". סקירה מפורטת על רומן זה יש כאן: בימי יהואש ועוזיהו ובאתר במה החדשה
• זאב משל, ‏דיון: מי בנה את ה'מצודות ישראליות' בהר-הנגב, קתדרה 11, אפריל 1979

בור מים ביער יתיר, מתקופת עזיהו. צילם:Yoavd

ציטוט מדברי הימים.

מלכי יהודה ושנת עלייתם לכס המלוכה (לפני הספירה)
רחבעם	אבים	אסא	יהושפט	יהורם	אחזיהו	עתליה	יהואש	אמציה	עוזיהו
928	911	908	867	846	843	842	836	798	769
יותם	אחז	חזקיהו	מנשה	אמון	יאשיהו	יהואחז	יהויקים	יהויכין	צדקיהו
758	733	726	698	641	639	609	608	597	596-586