דף_יומי_מסכת_שבת_דף_עט_-_שיעור_קצר_וברור

דף יומי מסכת שבת דף עט - שיעור קצר וברור

עורות,קלף ומזוזות - מסכת שבת דף ע"ט - א' סיון תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

ג. המוציא בשבת שטר חוב, עד שלא פרעו — חייב, משפרעו — פטור[עריכה | עריכת קוד מקור]

רב אשי אמר: מפני שצריך הלווה לשטר הפרוע להראותו לבעל חוב שני, דאמר ליה [שאומר לו]: חזי, גברא דפרע אנא [ראה, אדם שפורע חובותיו אני].

ג עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: המוציא בשבת שטר חוב, עד שלא פרעו — חייב, משפרעו — פטור. ר' יהודה אומר: אף משפרעו אם הוציאו — חייב, מפני שצריך לו. ושואלים: מאי בינייהו [מה טעם ההבדל ביניהם]? אמר רב יוסף: בהלכה אם אסור לבעל חוב לשהות (להשהות) אצלו שטר פרוע איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. שרבנן סברי [חכמים סבורים]: אסור לשהות שטר פרוע, שמא יביא הדבר למכשול שיבואו לגבות בו שנית, ולכן שטר פרוע אין לו ערך, שאסור אף בשהיה. ור' יהודה סבר [סבור]: מותר לשהות שטר פרוע ויכול להשתמש בנייר.
אביי אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] אסור לשהות שטר פרוע, והכא [וכאן] בשאלה אם מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו, קמיפלגי [חלוקים הם], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] אפילו מודה אדם בשטר שכתבו — צריך להביאו לבית דין ולקיימו על פי חקירה אם אין השטר מזוייף. ואם אי אפשר לקיימו, יכול הלווה לומר — כבר פרעתי את השטר. ור' יהודה סבר סבור כי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. וגובה בו, ונאמן השטר יותר מטענת הלווה. ומאי [ומה פירוש] זה ששנינו "עד שלא פרעו" ו"משפרעו" —
ע״ט א
עד שיאמר הלוה "פרעתי "או "לא פרעתי". ולכן, שטר שאמר הלווה "פרעתי" ("משפרעו") ואין עליו עדים לקיימו, לשיטת חכמים שהשטר עצמו אינו הוכחה מספקת — אין ערך עוד לשטר. ולשיטת ר' יהודה שאין צריך לקיימו, אף שטען הלווה "פרעתי" — אינו נאמן והשטר ראוי לשימוש.
רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] מודה בשטר שכתבו — שצריך לקיימו, והכא [וכאן] בשאלה אם כותבין שובר קמיפלגי [חלוקים הם]; התנא קמא סבר [הראשון סבור]: כותבין שובר (קבלה) על שטר שנפרע. וכיון שמחזיק הלווה את השובר יכול המלווה להחזיק בשטר. ויש לו ערך, לפחות לצורך הנייר שבו. ור' יהודה סבר [סבור]: אין כותבין שובר, וצריך המלווה להחזיר את השטר מיד ללווה, ואף הלווה מעונין להשמידו ואין לו אם כן כל סיבה להחזיקו. רב אשי אמר: מפני שצריך הלווה לשטר הפרוע להראותו לבעל חוב שני, דאמר ליה [שאומר לו]: חזי, גברא דפרע אנא [ראה, אדם שפורע חובותיו אני].
א

א. שיעור העור לענין איסור הוצאה בשבת הוא כדי שניתן לעשות ממנו קמיע[עריכה | עריכת קוד מקור]

המוציא עור בלתי מעובד ועל מנת שלא לעבדו, בכמה שיעורו כדי להתחיייב בהוצאה זו?

א שנינו במשנה: שיעור העור לענין איסור הוצאה בשבת הוא כדי שניתן לעשות ממנו קמיע. בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן: המוציא עור בשבת, שיעורו כדי להתחייב בכמה? אמר ליה [לו]: כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: עור כדי לעשות קמיע, ועוד שאל: המעבדו לעור בשבת, שיעורו של העור להתחייב בכך, בכמה? אמר לו: לא שנא [אינו שונה] והוא אותו שיעור. ועוד שאל: והמוציא עור בלתי מעובד על מנת לעבדו, שיעורו כדי להתחייב בהוצאה זו, בכמה? אמר ליה [לו]: לא שנא [אינו שונה], והוא אותו שיעור.
ומנא תימרא [ומנין תאמר, תסיק] שאין הבדל אם מוציא עור מעובד או בלתי מעובד — כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: המלבן והמנפץ והצובע והטווה, שיעורו שמתחייב אם עשהו בשבת — כמלא רוחב הסיט (המרחק בין האצבע לאמה) כפול, והאורג שני חוטין, שיעורו כדי להתחייב באריגה זו הוא כמלא רוחב הסיט כפול. אלמא [מכאן]: כיון שלטוייה קאי [עומד] הצמר — שיעורו גם כשעושה מלאכות ליבון וניפוץ הריהו כטווי. הכי נמי [כך גם כן כיון שלעבדו קאי [הוא עומד] שיעורו כמעובד. ועוד שאל רבא: המוציא עור בלתי מעובד ועל מנת שלא לעבדו, בכמה שיעורו כדי להתחיייב בהוצאה זו? אמר ליה [לו]: לא שנא [אינו שונה].

וכי אין הדין שונה לענין שיעור העור לענין הוצאה בין מעובד לשאינו מעובד
והקשה רבא: ולא שני [וכי אין הדין שונה] לענין שיעור העור לענין הוצאה בין מעובד לשאינו מעובד? איתיביה [הקשה לו] על הנחה זו ממה ששנינו: המוציא סמנין של צבע השרוין כבר במים וראויים מיד לצביעה, שיעורם להתחייב בהוצאה זו הוא שיהא בהן כדי לצבוע בהן דוגמא וגודלה כדי אירא (לסתום את פי הבוכייר). ואילו בסמנין שאינן שרוין תנן [שנינו במשנה]: קליפי אגוזים וקליפי רמונין המשמשים לצבע, וכן חומרי הצבע סטיס ופואה, שיעורם להוצאה הוא כדי לצבוע בהן בגד קטן לפי סבכה המכסה ראש אשה, הרי שהשיעור להוצאת חומרי גלם גדול בהרבה משיעור הצבעים המוכנים! ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה, על משנה זו] שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לפי שאין אדם טורח לשרות סמנין כדי לצבוע בהן רק דוגמא לאירא. אבל בדרך כלל אין לחלק בין דבר מוגמר ושאינו מוגמר. וכאן הוא מקרה מיוחד, שבכגון זה אין דרכם של בני אדם לטרוח ולהוציא כשאין צריכים אלא לשיעור קטן כל כך, אף שהוא חשוב כשלעצמו.

המוציא בשבת זרעוני גינה שיעורם כדי להתחייב בהוצאה זו הוא פחות מכגרוגרת
ועוד הקשה: והרי זרעוני גינה (זרעים של צמחי גן) דמקמי דזרעינהו [שלפני שזרעם] תנן [שנינו במשנה]: המוציא בשבת זרעוני גינה שיעורם כדי להתחייב בהוצאה זו הוא פחות מכגרוגרת. ר' יהודה בן בתירא אומר: חמשה זרעונים. ואילו בתר דזרעינהו תנן [אחרי שזרען שנינו במשנה]: המוציא זבל או חול הדק שיעורו כדי לזבל בו קלח אחד של כרוב, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא (כרתי). הרי שלאחר שנזרע — השיעור החשוב הוא של צמח אחד ולפני זריעה בחמישה לפחות! ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על הלכה זו ,שיש לחלק בין הדברים; אמר רב פפא, הא [זה] ששנינו שדי בהוצאת אחד הרי זה באופן דזריע [שהוא זרוע] כבר, הא [זה] ששנינו שצריך להוציא לפחות חמישה הרי זה באופן דלא זריע [שאינו זרוע], לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת (גרעין אחד) לזריעה. אבל בכלל אין הבדל בין דבר מעובד לשאינו מעובד.

לפי שאין אדם טורח לגבל את הטיט כדי לעשות בו דבר קטן כמו פי כור בלבד
ועוד הקשה: והרי טיט, דמקמי דליגבליה תניא [שעל לפני שהוא מגבל אותו שנינו בברייתא]: מודים חכמים לר' שמעון במוציא בשבת שופכין לרשות הרבים ששיעורן כדי להתחייב בהוצאתן הוא ברביעית, והוינן [והיינו עוסקים] בה, בשאלה זו: שופכין למאי חזו [למה הם ראויים]? ואמר ר' ירמיה: לגבל בהן את הטיט, הרי ששיעור חומר הגלם הוא בכמות טיט הצריכה לרביעית מים לגבלה, ואילו בתר דגבליה תניא [על אחר שגיבלו שנינו בברייתא]: טיט שיעורו לענין איסור הוצאה בשבת הוא כדי שיוכלו לעשות בהן פי כור, והוא שיעור קטן בהרבה! ומשיבים: התם נמי כדאמרן [שם גם כן כמו שאמרנו]: לפי שאין אדם טורח לגבל את הטיט כדי לעשות בו דבר קטן כמו פי כור בלבד.

ב. שלשה עורות הן, כלומר שלושה שלבים יש בעיבוד העור, ובכל שלב הריהו נקרא בשם שונה; מצה, וחיפה, ודיפתרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוכן

ב כדי לפתור את הבעיה ביחס לשיעור העור לענין איסור הוצאה בשבת אומרים, תא שמע [בוא ושמע] הלכה שאמר ר' חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא: שלשה עורות הן, כלומר שלושה שלבים יש בעיבוד העור, ובכל שלב הריהו נקרא בשם שונה; מצה, וחיפה, ודיפתרא. מצה — כמשמעו במלת מצה, והוא עור דלא מליח [שאינו מלוח], ודלא [ושאינו] קמיח (מעובד בקמח), ודלא [ושאינו] עפיץ (מעובד בעפצים). וכמה שיעורו להוצאת שבת? תני [שנה] רב שמואל בר רב יהודה: שיהא בגודלו כדי שיוכלו לצור בו משקולת קטנה. וכמה גודלה של משקולת קטנה זו? אמר אביי: ריבעא דריבעא [רבע של רביעית] הנהוגה בפומבדיתא.

ואין זה כמידת העור המעובד שעושים ממנו קמיע
חיפה, משמעו — דמליח [שהוא מלוח] ולא [ואינו] קמיח ולא [ואינו] עפיץ. וכמה שיעורו להוצאת שבת? כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: עור שיעורו להוצאת שבת — כדי לעשות בו קמיע. דיפתרא הוא עור דמליח וקמיח ולא עפיץ [שנמלח, שעובד בקמח, ולא בעפצים] וכמה שיעורו? — כדי לכתוב עליו את הגט. קתני מיהת [מכל מקום למדנו] שעור לפני עיבודו שיעורו כדי לצור בו משקולת קטנה, ואמר אביי: ריבעא דריבעא [רבע של רביעית] הנהוגה בפומבדיתא, ואין זה כמידת העור המעובד שעושים ממנו קמיע! ומתרצים: התם [שם], בדברי הלכה זו מדובר בבישולא, בעור שלא עובד כדרכו אלא הונח להתייבש בחמה ואינו ראוי אלא לצור משקולת (ר"ח). אבל עור המעובד כדרכו שיעורו להוצאת שבת כדי לעשות בו קמיע.

הבגד שיעורו שלשה על שלשה טפחים כדי לטמא טומאת מדרס, אם נשען או יושב (דורס) עליו הזב
ועוד מקשים: והתנן [והרי שנינו במשנה]: הבגד שיעורו שלשה על שלשה טפחים כדי לטמא טומאת מדרס, אם נשען או יושב (דורס) עליו הזב. השק שיעורו ארבעה על ארבעה טפחים, העור — חמשה על חמשה. מפץ (מחצלת) — ששה על ששה, בין למדרס ובין לטומת מת. ותאני עלה [ושנו עליה בתוספתא] כי הבגד והשק והעור — כשיעור שלו לענין טומאה כך שיעור שלו לענין הוצאה בשבת. והרי שיעור זה שונה בהרבה מן השיעור הכתוב במשנה! ומתרצים: מדובר שם בקורטובלא שהוא עור שעובד באופן שאינו ראוי עוד לכתיבה ולצרור בו, ומשתמשים בו לכיסוי כלים וכיוצא בזה (רמב"ם).

א שנינו במשנה שקלף שיעורו להוצאת שבת הוא כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין[עריכה | עריכת קוד מקור]

קלף ודוכסוסטוס שיעורן בכמה? דוכסוסטוס — כדי לכתוב עליו מזוזה. קלף — כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא "שמע ישראל"

א שנינו במשנה שקלף שיעורו להוצאת שבת הוא כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו ששיעור קלף ודוכסוסטוס הוא כדי לכתוב עליו מזוזה! ומשיבים: מאי [מה פירוש] "מזוזה" כאן — מזוזה שבתפילין, כלומר, הכתב שבתוך התפילין. ושואלים: וקרי להו [וכי נוהגים לקרוא להם] לתפילין "מזוזה"? ומשיבים: אין [כן], והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: רצועות תפילין כשהן עם התפילין מטמאות הן את הידים כדין כל הנוגע בכתבי הקודש, ואילו בפני עצמן — אין מטמאות את הידים. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: הנוגע ברצועה של תפילין אפילו כשהיא מחוברת לתפילין — טהור, עד שיגע בקציצה (בית התפילין). ור' זכאי משמו של ר' שמעון אומר: טהור עד שיגע במזוזה עצמה. הרי שלפרשיות שבתפילין קוראים "מזוזה".
ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסופה של המשנה] קלף — כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא "שמע ישראל", מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראש המשנה] במזוזה עצמה עסקינן [עוסקים אנו]! אלא הכי קתני [כך שנה]: קלף ודוכסוסטוס שיעורן בכמה? דוכסוסטוס — כדי לכתוב עליו מזוזה. קלף — כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא "שמע ישראל".
ב

ב אמר רב: דוכסוסטוס הרי היא כקלף, מה קלף כותבים עליו תפילין, אף דוכסוסטוס כותבים עליו תפילין[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוכן

ב אמר רב: דוכסוסטוס הרי היא כקלף, מה קלף כותבים עליו תפילין, אף דוכסוסטוס כותבים עליו תפילין. ומקשים: במשנה שנינו כי קלף שיעורו להוצאת שבת כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא "שמע ישראל", והאם אין ללמוד מזה כי קלף — אין [כן], כשר לתפילין דוכסוסטוס לא?! ומשיבים: אין מכאן ראייה, כי במשנה מדובר להידור מצוה, ומצווה מן המובחר לכתוב תפילין על הקלף, אבל מן הדין גם דוכסוסטוס כשר לתפילין. תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: הלכה למשה מסיני היא שיהיו התפילין כתובים על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס. קלף, כותבים עליו במקום (בצד) הפונה אל הבשר, דוכסוסטוס במקום הפונה אל השיער. וקשה איפוא לדברי רב האומר כי התפילין נכתבות על הדוכסוסטוס! ומשיבים: אף שם לא נאמרו הדברים כחובה אלא למצוה בלבד.
ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאם שינה וכתב על דבר אחר פסול, ומשמע שאין התפילין נכתבות בשום אופן על גבי הדוססוסטוס! ודוחים: דבר זה נאמר על המזוזה, שאם כתבה על קלף פסולה. ומקשים עוד: והתניא [והרי שנינו] בברייתא אחרת: שינה בזה ובזה פסול! ודוחים: אידי ואידי [זה וזה] מדובר בענין המזוזה, והא דכתבינהו [וזה, פסול אחד] בששינה וכתב על הקלף במקום שיער, אי נמי [או גם כן] כאשר שינה וכתב דוכסוסטוס במקום בשר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: שינה בזה ובזה אם נפסל או לא תנאי [מחלוקת תנאים] היא. ששנינו: שינה בזה ובזה — פסול. ר' אחא מכשיר משום (בשם) ר' אחי בר חנינא, ואמרי לה [ויש אומרים] משום ר' יעקב בר' חנינא. ורב פפא אמר: רב שאמר דברים אלו הלך לשיטת תנא דבי [החכם מבית מדרשו] של מנשה. דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של מנשה: כתבה על הנייר, או על המטלית — פסולה. ואם כתבה על הקלף או על הגויל (עור מעובד שלם) או על הדוכסוסטוס — כשרה.
ומתחילה מבררים: כתבה מאי [מה], במה נאמרו הלכות אלה? אילימא [אם תאמר] שכתבה למזוזה — מזוזה על קלף מי כתבינן [האם כותבים אנו]? אלא לאו [האם לא] הכוונה היא לתפילין, ונמצא שיש חכמים הסבורים שתפילין נכתבים על דוכסוסטוס כדברי רב. ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] תפילין על גויל מי כתבינן [האם כותבים אנו]?! אלא, כי תניא [כאשר נשנתה הברייתא] ההיא הריהי בספר תורה. ואומרים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו לרב] ממה ששנינו: כיוצא בו תפילין שבלו וספר תורה שבלה, אין עושין מהן מזוזה. אף שאפשר לחתוך מתוכם את הפרשה הנכתבת במזוזה. וטעמו של דבר — לפי שאין מורידין מקדושה חמורה של תפילין וספר תורה, לקדושה קלה של מזוזה.
ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] שאין מורידין, הא [הרי] אם היו מורידין היו עושין מתפילין מזוזה. ומעתה נברר: דכתיבא אמאי [שכתובה, פרשת התפילין, על מה] לאו דכתיבא [האם לא שנכתבה] פרשת התפילין על דוכסוסטוס וכדברי רב! ומשיבים: לא, דכתיבא [שכתובה] פרשת התפילין על הקלף. ומקשים: אם כן כיצד אפשר לעשות מתפילין אלו מזוזה? מזוזה על קלף מי כתבינן [האם אנו כותבין]? ומשיבים: אין [כן], והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: כתבה את המזוזה על הקלף או על הנייר או על המטלית — פסולה. אמר ר' שמעון בן אלעזר: ר' מאיר היה כותבה על הקלף, מפני שמשתמרת. הרי שאף מזוזה נכתבת על הקלף, ואין להוכיח מן הברייתא הקודמת דבר. ואולם עם שמיעת השיטה האחרונה אומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך] ללמוד שהמזוזה נכתבת גם על דוכסוסטוס וגם על קלף, לדברי רב נמי לא תימא [לא תאמר, תבין] שרצה לומר שדוכסוסטוס הרי הוא כקלף לענין תפילין, אלא אימא [אמור]: קלף הרי הוא כדוכסוסטוס, מה דוכסוסטוס כותבין עליו מזוזה אף קלף כותבין עליו מזוזה. וכשיטת ר' מאיר.

ג שנינו במשנה ששיעור הדיו להוצאת שבת הוא כדי לכתוב שתי אותיות[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוכן

ג שנינו במשנה ששיעור הדיו להוצאת שבת הוא כדי לכתוב שתי אותיות.(פ׳ א) בתוספתא תנא [שנינו]: שתי אותיות כשמוליך בדיו יבש, שתי אותיות כשהן בקולמוס, ושתי אותיות בקלמרין (קסת). בעי [שאל] רבא: הוציא אות אחת בדיו, אות אחת בקולמוס, אות אחת בקלמרין, מהו? האם נאמר שמצטרפים כל אלה לשיעור אחד, או שמא כל אחד לעצמו? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.
אמר רבא: הוציא בשבת דיו כדי כתיבת שתי אותיות, וכתבן כשהוא מהלך, ולא הניח את הדבר הכתוב במקום מסויים — חייב בכל זאת על הוצאת הדיו, כי כתיבתן זו היא הנחתן, ואין צורך להניח את הדיו על גבי קרקע. ואמר רבא: הוציא דיו כדי כתיבת אות אחת, וכתבה, וחזר והוציא דיו כדי כתיבת אות אחת, וכתבה — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? בעידנא דאפקא לבתרייתא [בזמן שהוציא את הטיפה האחרונה], חסר ליה לשיעורא דקמייתא [לו השיעור של הראשונה] שהתייבשה קצת בינתים, ואין בה כדי כתיבת אות, ונמצא שלא הוציא כשיעור שתי אותיות.

"אל תשכן באהלך עולה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

"אמר רבי יהושע בן לוי אסור לו לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו משום שנאמר (איוב יא, יד) אל תשכן באהליך עולה במערבא משמיה דרב אמרי (איוב יא, יד) אם און בידך הרחיקהו זה שטר אמנה ושטר פסים ואל תשכן באהלך עולה זה שטר פרוע (כתובות, י"ט,ב,ב,)

דוכסוסטוס[עריכה | עריכת קוד מקור]

דוככסוטוס הסבר פפורטל הדף היומי.png

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.