הועתק מהויקיפדיה העברית
עין סיניא הוא כפר פלסטיני הנמצא צפונית לרמאללה, כ-3 ק"מ מצפון לבית אל, ב-"שטח B", שבשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית. בכפר כ-750 תושבים מוסלמים, המתפרנסים בעיקר מחקלאות. בכפר גדלים עצי תות ואגוז מלך הנדירים יחסית באזור, בנוסף לעצי זית רבים.
אוכלוסייה[]
במקור משנת 1556 מוזכר הכפר כקטן בכפרים שבשליטת השייח' של בני זייד. במפקד האוכלוסין של 1922 נמנו בכפר 114 איש, וב-1945 נמנו בו 330 נפשות. חלק ניכר מהאוכלוסיה נמלט מהכפר בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) ור ב-1982 חזרה אוכלוסיית הכפר לגודלה בשנת 1945. במפקד שערכה הרשות הפלסטינאית ב-1997 נמנו 553 תושבים, 52.3% מתוכם פליטים ממקומות אחרים ולא תושבים בעלי היסטוריה בכפר
נסיון ההתיישבות היהודית בכפר[]
בשנת 1906 החליט יעקב שרתוק לעלות שנית לארץ ישראל, (לאחר שעלה אליה ב-1881 וחזר לרוסיה). עם העולים עמו נמנו אשתו פניה, חמשת ילדיו (רבקה (לימים אשת אליהו גולומב), משה (משה שרת, ראש ממשלת ישראל השני), עדה (לימים אשת דב הוז), יהודה (המלחין יהודה שרת) וגאולה), אחותו גוטה ובעלה ברוך קטינסקי ואחיו זאב (וולודיה) ואשתו אנה.
סמוך לאחר עלייתם ארצה נודע לשרתוק שה"בֶּק" עיסמאיל אל-חוסייני (דודו של המופתי הירושלמי אמין אל-חוסייני), מחכיר את אחוזתו בכפר עין סיניא לרגל נסיעתו לפריז, והוא החליט לנסות להתיישב במקום, במקום בחדרה, כפי שהתכוון.
שרתוק ו"שבטו" הגיעו לכפר, בהסכם חכירה לעשר שנים, והתיישבו בבית האחוזה הגדול אליו הביאו את ספרייתם העברית הענפה, ופסנתר כנף – הראשון שנראה בכפר הערבי. מטרתם הייתה לייסד התיישבות עברית, אך הם נותרו מתיישבים יהודים בודדים באיזור. במסגרת האחוזה היתה גם טחנת קמח, ששימשה מרכז אזורי לתושבי הסביבה שהיו באים לטחון את תבואתם. המשפחה הקימה גם בית בד במטרה לשווק שמן זית ליהודי ירושלים. מקור פרנסה נוסף היה עדר עזים, שאותו רעו הבנים משה ויהודה. חוויותיו של יהודה שרת במרעה וצלילי חלילי הרועים הערבים השתקפו לימים בשירים שהלחין.[1]
יהודה למד ב"כותאב" (כעין "חדר" מוסלמי), ולאחר מכן הצטרף למשה שלמד בבית ספר כפרי בביר זית. עדה למדה בבית ספר של המיסיון באותו כפר. לבית הספר רכבו על חמור. בעין סיניא נולדה לגוטה וברוך קטינסקי בתם ציונה, אמה של נורית כנען-קדר.
פעילים ציונים (בהם יצחק בן צבי) עלו לרגל לבקר את המשפחה המוזרה ודיווחו:
|
ילדים שהורגלו ללכת לגימנסיה חיים עתה חיי איכרים ממשים ואינם נבהלים מן העבודה הזאת ועושים זאת כאשר עשו אבותינו לפנים. בתי איכרים רבים ביקרתי אך חיים כאלה לא פגשתי... הם חיים בשלום ובשלווה עם הערבים בעלי הכפר. לא לכל אדם יש האומץ לחיות חיים כאלה. | 
|
| – נעם שרת-פורטר[2] | ||
תוחלתו של שרתוק להקים יישוב יהודי נכזבה; למרות שחיו חיים טובים ובטוחים בקרב הערבים, היה חינוך הילדים לקוי, ויהודים נוספים לא הגיעו. גם רווחי הטחנה וממכר השמן לא הצליחו לקיים את כל בני המשפחה, ולא נותרה ברירה אלא לעזוב את הנקודה. ב-1908 עזבו יעקב שרתוק ומשפחתו את עין סיניא אל ירושלים.
בחיבור שהגישה צעירת הבנות, גאולה שרתוק, למורה יוסף חיים ברנר, נכתב:
|
|
"ימי ילדותי היותר יפים והנעימים עברו עלי בהיותי בכפר ערבי הקרוב לירושלים... אחי היו הולכים אל השדה או אל הטחנה, אחיותי היו מפקחות על הבית, ואני הייתי ממלאה את סינורי זרעונים ומפזרתם לתרנגולים... הייתי הולכת לשחק בגננו הגדול, אחר כך הייתי רצה אל המעין, ממלאה את כדי ממימיו הטהורים ומביאה אותם לארוחת הצהריים. ואני התאהבתי בכפר ויותר ויותר מצא חן בעיני.
... פעם התעוררתי משנתי לדברי השיחה שהייתה בין אבי ואמי: "ומה יהיה הסוף, אומרת אמי, הלעולם נשאר פה. הטחנה אינה מביאה רווח גדול וגם הילדים אינם לומדים. אומנם כן עונה אבי, וכבר החלטתי כי בעוד שבועות אחדים כתום שנתים מיום בואנו הנה נעזוב את עין-סיניא". כמוכת תמהון הייתי באותו רגע. מה? את עין סיניא הנחמדה שלי נעזוב? ... אך הנה התאמת הדבר אשר רציתי להכחיש. פעם התעוררתי בלילה ואראה שהחדר הסמוך מואר. התפלאתי בראותי ארגזים פתוחים ואמי ואחותי מסדרות את הלבנים ומניחות אותם בארגזים. שאלתי את אימי, מה את עושה? אך במקום תשובה ראיתי דמעות בעיניה ובקול עצור מבכי ענתני: נוסעים אנו מפה נוסעים אנו ולא נשוב הנה. ... בשבת האחרונה נפרדנו מכל פינותיה היקרות, מכל הריה היפים ומכל מעינותיה השלווים של עין סיניא. למחרתו בבבוקר כבר עמדה עגלה רתומה לסוסים על יד ביתנו הבאה לקחתנו ירושלימה. ובעלותנו עליה הרגשנו יותר ויותר כמה קשה הפרידה ממנה. ורק אז ראינו מה קשורים היינו אליה. איש מאתנו לא הוציא הגה מפיו באותו הרגע. כל כל אחד היה שרוי בצערו... וכך הלכה העגלה והתרחקה ועין סיניא הלכה וקטנה. ופעם נגלתה שוב מבין ההרים עד כי לבסוף נעלמה מעינינו לגמרי, וכאילו לנצח בלעוה ההרים. |
|
| – גאולה שרת | ||
קישורים חיצניים[]
- מאתר "זוכרים את פלסטין"
- אלישע מלאכי, בית ספר שדה עפרה, הראשונים בהר
לקריאה נוספת[]
- הפרק "בית יעקב" בספר יומן אישי מאת משה שרת, הוצאת מעריב 1978, כרך ז', עמ' 1957–1988