(הועתק מהויקיפדיה העברית - 21 ביוני 2011)

עליות לארץ ישראל והתיישבות בה

עליות קדומות לארץ ישראל:

עליות בעת העתיקה
עליות בימי הביניים:
עליות בעת החדשה:

עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה

מפת ארץ ישראל וסביבתה, 1736


עליית החסידים או עליית תלמידי הבעל שם טוב היא "עליית החסידים" לארץ ישראל בקבוצות וביחידים בערך משנת ה'תק"ז (1747) ביניהם רבים הקשורים לבעש"ט. את עלייה זו מציינת במיוחד שיירת החסידים ההמונית שבאה בשנת ה'תקל"ז (1777) והתיישבה בגליל, הייתה השיירה המשמעותית הראשונה של חסידים שהגיעה לארץ והגדולה מבין הקבוצות שהגיעו בבת אחת באותה תקופה.

השיירה הונהגה בראשות רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקליסק תלמידיו של המגיד ממזריטש ממשיכו של הבעש"ט ומנתה כ-300 איש שהיוו כ-5 אחוזים מכלל היהודים בארץ ישראל באותו הזמן. בזכות עלייה זו והתשתית שיצרה חוזקו קהילות יהודיות שונות בארץ והתחזקו קשרים בין יהודי אשכנז החסידים לבין חכמי הנסתר תלמידי קבלת האר"י הספרדיים.

עליות חסידים מוקדמות[עריכה | עריכת קוד מקור]

כבר בחיי הבעש"ט ובשנות פעולתו העיקריות, בשנת 1740 ה'ת"ק התארגנו עליות חסידים של יחידים וחבורות שהתיישבו בגליל, בצפת ובטבריה.

כפי שמציין אברהם יערי במאמרו:

"משנת ת"ק (1740) לערך עד שנת פטירתו תק"ך (1760) עלו חסידים רבים לארץ-ישראל, מרבותיו, חבריו, ותלמידיו של הבעש"ט, ומהם שעלו בהשפעתו ובעזרתו, כגון גיסו ר' אברהם גרשון מקיטוב, ר' נחמן מהורודנקה ועוד. מהם שעמדו לעלות; ואף התחילו בהכנות לעליה ויצאו לדרך, אבל לא נסתייע הדבר בידם, כגון הבעש"ט עצמו ותלמידו המובהק ר' יעקב יוסף המגיד מפולנא, שהבעש"ט מסר בידו איגרת-המלצה לגיסו שכבר ישב בארץ. כל העליות הללו היו עליות יחידים וחבורות קטנות, ובין העולים היו רבים שהיו שייכים עוד לחסידים הסגפנים שקדמו לבעש"ט, מסוג חסידי קלויז בראד, ומהם שעמדו בשני המחנות, היו תחילה בחוג החסידים הסגפנים והצטרפו לאחר מכן לחוג חסידי הבעש"ט."
– אברהם יערי, "עליית החסידים ההמונית לא"י", מחניים מ"ו

רבי אברהם גרשון מקיטוב גיסו של הבעש"ט עלה כנראה בשנת ה'תק"ז (1747), התיישב בחברון בהמשך עבר ל-ירושלים ובה הצטרף אל ישיבת המקובלים בית אל שהוקמה על ידי ר' גדליה חיון ב-1737, ובראשה עמד החכם התמני ר' שלום שרעבי משנת 1750 .

רבי נחמן מהורדנקא תלמידו של הבעש"ט עלה לארץ ישראל עוד לפני שנת ה'ת"ק, יחד עם בנו רבי שמשון חיים, אך חזר לחו"ל בהשפעת חלום שפירשו כרמז לעדיפות דרכו של הבעל שם טוב בעבודת ה' שלא על ידי סיגופים. ושוב עלה לארץ ישראל באלול תקכ"ד, ערב ראש השנה תקכ"ה (אוקטובר 1764), עם הקבוצה הראשונה המאורגנת של תלמידי הבעש"ט, יחד עם רבי מנחם מנדל מפרמישלן, בספינת עולי-רגל שהייתה יוצאת מדי חודש אלול מאיסטנבול שבטורקיה לעבר נמל יפו. מאז שהה בעיר טבריה. בשל המספר הקטן יחסית של העולים בעלייה זו, אין עלייה זו נמנית על ידי ההיסטוריונים כעלייה החסידית הראשונה, וכעליה הראשונה נחשבת עליית החסידים משנת תקל"ז.

חסידות קרלין הייתה פעילה מראשיתה ביישוב בארץ ישראל. רבי יעקב (נפטר ב-1787), בנו של רבי אהרן הגדול, אף עלה לארץ ישראל בעצמו בסביבות שנת 1770 והקים את הגרעין החסידי הראשון בארץ.

עליית תלמידי המגיד ממזריטש[עריכה | עריכת קוד מקור]

רבי מנחם מנדל מויטבסק נחשב עד עלייתו לארץ, לרבם של החסידים בבלארוס ובליטא. בשנת 1777 (תקל"ז) עלה לארץ ישראל בראשות כ-300 מחסידיו והנלווים לשיירתם בדרך, שהיוו חמשה אחוזים מכלל (6000) היהודים בארץ ישראל. (בסיפרות חב"ד מסופר שרבי שניאור זלמן מליאדי כמעט והצטרף אליהם אך מסיבה בלתי ידועה נעצר בדרכו (תולדות חב"ד בארץ הקודש)).

התיישבות[עריכה | עריכת קוד מקור]

כאשר הגיעו החסידים לארץ ישראל והתיישבו בצפת המשיכו לרדוף אותם כתבי החרמות של המתנגדים מאירופה, כחלק מן הפולמוס נגד החסידות. כתבי ההתנגדות הללו עוררו את האשכנזים בארץ ישראל לרדוף את העולים החדשים, ואליהם הצטרפו גם הספרדים מארץ ישראל. עם זאת, למרות המחלוקת בין ה"מתנגדים" תלמידי הגר"א המכונים גם בשם הפרושים לבין החסידים, לא נמנעו קהילות המתנגדים שבגולה לשלוח כספים אל העולים החסידים שבארץ, בטרם עלו הפרושים אליה כ-40 שנה מאוחר יותר, כמו כן מאוחר יותר באחת מהמחלוקות בענייני חלוקת הכספים שהייתה בתוך עדת הפרושים בירושלים בינם לבין עצמם , הם מינו לבוררות והכרעה בנושא זה דווקא שני חכמים שהיו מחסידי [חב"ד שבחברון. [1]

התנגדות אליהם, הביאה לכך שבשנת 1781 חלק מן החסידים עברו מצפת להתגורר בטבריה ובשנת 1785 בשל מגפה שפקדה את צפת עברו הנותרים מן החסידים לפקיעין בה לא שרתה המגפה. בטבריה זכו החסידים לכבוד רב מידי היהודים הספרדים בני העיר. בשל הסכנה ליהודים אשכנזים לגור בירושלים, בעקבות החובות שהותיר אחריו רבי יהודה החסיד, לא התיישבו עולים אלה בה.

החסידים הרחיבו את תחום המחיה של היישוב היהודי בעיר טבריה, ואף הקימו מבנה שבו שכנו בית כנסת, דירה, ומקווה טהרה (כיום משמש המבנה את חסידות קרלין). על עלייתו של רבי מנחם מויטבסק לארץ אמר רבי ישראל פרידמן מרוז'ין ש"הייתה כעליית אברהם אבינו, שסלל את הדרך לבניו שיכנסו כעבור כמה מאות שנים לארץ".[דרוש מקור] ב-1787 נפטר ר' מנחם מויטבסק וההנהגה עברה אל ר' אברהם הכהן מקאליסק עד פטירתו בשנת תק"ע 1810. החסידים שלחו לקהילות ישראל בגולה שליחים מדי שנה ובידם אגרות על המצב בארץ ישראל ועל חשיבות היישוב בה, השליחים אספו כספים לטובת היישוב בארץ, עודדו והדריכו את הרוצים לעלות לארץ ישראל בעקבותם. בין העולים בעקבות היישוב החסידי נמנית קבוצה של חסידי אוקריינה ופולין, בראשות ר' יעקב שמשון משיפיטקובה ואדמורים נוספים שעלו בשנת 1794. בטרם עלייתו עבר ר' שמשון אצל יהודי ארצות המזרח בשליחות החסידים שבארץ. בשנת 1798 עלה ר' זאב וולף מטשארניאוסטרא. ובאותה שנה בא לארץ נכד הבעל-שם-טוב רבי נחמן מברסלב אשר שהה בארץ כחצי שנה אך חזר שוב לגולה. עלייתם של דמויות בולטות אלה עשו רושם ופרסום רב בקרב בני הגולה.

מלחמות נפוליאון ומסע נפוליאון בארץ ישראל בשנת 1799 הקשו על יהודי אירופה לעלות לארץ.

ב-1801 פרצה מחלוקת-דעות בהבנת מהות החסידות, בין ר' אברהם מקאליסק לבין ר' שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד, מחלוקת זו הביאה לעזיבתם של קבוצת חסידים מטבריה לחברון וליצירת קהילת חסידי חב"ד בה. בעקבותיהם עלו חסידי חב"ד נוספים ותרמו לחיזוק משמועתי של היישוב היהודי בחברון. על אף המחלוקת בין המתנגדים לחסידים השתתפו גם הם בתמיכה ביישוב החסידי בארץ באמצעות ארגונם רוזני וילנה עד לעליית תלמידי הגר"א החל מ-1808 שאז העבירו את תמיכתם לבני עדתם, אך גם אחרי כן קיימו שתי הקבוצות הנ"ל שיתוף פעולה בעניינים רבים בארץ. על כך כותב יערי:

"שנתיים לפני פטירתו זכה עוד ר' אברהם מקאליסק, מנהיג עדת-החסידים בטבריה, לראות בעליית תלמידי הגר"א הראשונים והתיישבותם בצפת. המתנגדים באו אפוא בעקבות החסידים. אף-על-פי שלגבי המגבית בליטא פעלה כל עדה לחוד, החסידים לחוד והפרושים לחוד הרי לגבי המגבית בשאר הארצות ולגבי הפעולות המדיניות של היישוב, התאחדו החסידים והמתנגדים-הפרושים לפעולה משותפת, וכך הביאה ארץ-ישראל להתקרבות ולהתפייסות בין שני פלגי האומה שבמזרח-אירופה, ושתי העדות, החסידים והפרושים, גם יחד, פעלו בבוא שעת-הכושר הראשונה לחיזוק היישוב בירושלים, עד שהייתה ירושלים תוך עשרים שנה - באמצע המאה התשע-עשרה - לעיר שרובה יהודים.",
– אברהם יערי, "עליית החסידים ההמונית לא"י", מחניים מ"ו

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקורות[עריכה | עריכת קוד מקור]

מחקרים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים - חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, הוצאת שלם, ירושלים ה'תשס"ז, עמ' ?

תקופות בארץ ישראל.png

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.