על "מוקצה" (המשך) - מסכת שבת דף מ"ה

על "מוקצה" (המשך) - מסכת שבת דף מ"ה

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

• המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:

פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות  :https://zoom.us/my/mizpenevo

הנחת נר על גבי דקל

שלכאורה אין הבדל בין שבת לבין יום טוב

הכי נמי מיסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שרב כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], שכן אמר רב: מניחין נר בערב שבת על גבי דקל שיבער בשבת, ואולם אין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי רב כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], היינו דשני [זוהי הסיבה ששונה, שיש הבדל] לענין זה בין שבת ליום טוב, שמאחר שהנר מוקצה בשבת לא יבוא לטלטלו, ואילו ביום טוב, כיוון שמותר לטלטל את הנר יש לחשוש שמא יבוא לטפס בדקל או להשתמש בו ביום טוב, ויעבור על האיסור שמדברי חכמים להשתמש בדבר המחובר לקרקע ביום טוב. אלא אי אמרת [אלא אם אומר אתה] רב כר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], שלדעתו אין הנר מוקצה כי אף בשבת, אם כן מה לי שבת ומה לי יום טוב? שלכאורה אין הבדל בין זה לזה.
החשש מכת פרסית שאסרה להדליק אש
ומקשים: האם אמנם סבור רב כר' יהודה שאסור לטלטל מוקצה? והא בעו מיניה [והרי שאלו ממנו] מרב: מהו הדין לענין שיהא מותר לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא [לטלטל נר חנוכה מלפני החברים, הכמרים הפרסיים, בשבת]? שהיו אותם כמרים אוסרים להדליק כל אש בימים מסויימים, וכדי שלא יבחינו שהודלקו נרות חנוכה היה צורך למהר ולהזיזם ממקומם. ואמר להו [להם]: שפיר דמי [יפה, נכון הדבר לעשותו]. והרי שאין רב מודה באיסור מוקצה! ומשיבים: אין זו ראייה, כי שעת הדחק שאני [שונה], ומפני הסכנה הוא שהתיר רב. וראייה לדבר, דהא [שהרי] אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אשי לרב על נושא זה: וכי הכי הלכתא [כך ההלכה]? אמר להו [אמר להם]: כדי (כדאי, ראוי) הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק כגון זו.(כאשר יש צרות סומכים על רבי שמעון בר-יוחאי)

ליקוט חיטים וביצים בשלב שטרם ראויים למאכל

האם ניתן ללמוד מסוגית קישוטים לסוכה וסכך לסוכה

א באותו ענין בעא מיניה [שאל ממנו] ריש לקיש מר' יוחנן: חטים שזרען בקרקע ועדיין לא השרישו ויכול עדיין ללוקטן משם, וביצים שתחת התרנגולת וכבר התחילה לדגור עליהן — מהו הדין בכגון זה? האם יסכים ר' שמעון במקרים אלה שהדברים מוקצים משימוש בשבת? וצדדי השאלה: כי לית ליה [כאשר אין לו] לר' שמעון, אינו מקבל את איסור מוקצה — הרי זה היכא [במקום] שלא דחייה [דחאו] לאותו דבר אותו הוא רוצה עתה לטלטל בידים, ובכך לא הקצהו והוציאו על ידי מעשה מן השימוש, אבל היכא דדחייה [במקום שדחאו] בידים — אית ליה [יש לו, הוא מקבל] את דין מוקצה, ובחיטה הרי משזרעה — דחאה בידים, וכן הביצה משעה שהניחה תחת התרנגולת לדגירה — דחאה, או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה], ואין ר' שמעון מחלק בדברים. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אין דין מוקצה לר' שמעון אלא בשמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו להדליק נר בשבת, ואף הוקצה לאיסורו, כיון שאסור משום חשש כיבוי להשתמש בו בשעת בעירתו.
על קישוטי סוכה - אסור להשתמש בהם הוא "מוקצה"
ומקשים: ולית ליה [וכי אין לו, אינו סובר] איסור מוקצה בדבר שהוקצה למצותו בלבד (הדלקת נרות בשבת) בלא איסור אחר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: סוכה שסיככה כהלכתה ועיטרה לשם נוי בקרמים (בדים צבועים) ובסדינין המצויירין, ותלה בה לקישוט אגוזין אפרסקין שקדים ורמונין ואפרכלי (אשכולות) של ענבים, ועטרות (זרים) של שבולין, יינות, שמנים וסלתות — אסור להסתפק (להשתמש) מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של החג, שמאחר שהוקצו כל הדברים הללו למצות הסוכה נאסרו לכל שימוש אחר. ואם התנה עליהן בשעת תלייתם בסוכה שאינו מייחדם לצורך זה בלבד, וכוונתו גם להשתמש בהם שימושים אחרים — הכל לפי תנאו, ומותר לו להשתמש בהם כרצונו.
על עצים לסוכה-אסור לשקם
וממאי [וממה] יודעים אנו שברייתא זו כשיטת ר' שמעון היא אף שלא פורש שם אומרה — מתוך השוואה למה ששנה ר' חיא בר יוסף. דתני [ששנה] ר' חייא בר יוסף קמיה [לפני] ר' יוחנן: אין נוטלין עצים מן הסוכה שעשאוה לשם צל בכל יום טוב (לא רק בסוכות) , ואפילו נפלה בחג, כיון שהוקצו משימוש מבעוד יום, שכן אסור להרוס את הסוכה ביום טוב. אלא נוטלים עצים רק מן הסמוך לה, שהעמיד לצידה חבילות עצים ואינם משמשים אותה, שבשעה שהניחם שם דעתו היתה להשתמש בהם ביום טוב. ור' שמעון מתיר ליטול אף מן הסוכה עצמה, כיון שאינו מודה באיסור מוקצה. ואולם שוין (מסכימים) החולקים בסוכת החג (סוכות) בתוך ימי החג שהיא אסורה, ואם התנה עליה שיוכל להשתמש בעציה בחג — הכל לפי תנאו. הרי שאף ר' שמעון אוסר שימוש בדבר שהוקצה לצורך מצוה בלבד בלא שהוקצה משום איסור מלאכה! על כן מסבירים את דברי ר' יוחנן: כעין שמן שבנר קאמרינן [אומרים אנו], ולאו דווקא שיש גם איסור מלאכה וגם איסור מצוה, אלא הואיל והוקצה למצותו בלבד הרי זה הוקצה לאיסורו. איתמר נמי [נאמר גם כן] כעין זה, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אין איסור מוקצה לר' שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק, שהואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו.

איסור מוקצה רק בגרוגרות וצימוקים

האם להרחיב את דיני מוקצה מעבר לגרוגרות וצימוקים בלבד

ב אמר רב יהודה אמר שמואל אין איסור מוקצה לר' שמעון אלא בגרוגרות וצימוקים (שניהם דחו אותם בידים - בשלב יבוש לא ניתן לאכול אותן) בלבד. שאם העלה אדם לגגו גרוגרות וצימוקים כדי לייבשם בחמה, הואיל ובשלבים הראשונים של ייבושם ריחם רע ואינם ראויים עוד לאכילה — רק באלה סבור ר' שמעון שאדם מקצה אותם מדעתו ואסורים בשבת משום מוקצה. ומקשים: ומידי אחרינא [ודבר אחר] לא יכנס לגדר מוקצה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: היה אדם אוכל בתאנים והותיר מהן והעלן לגג להתייבש לעשות מהן גרוגרות, וכן האוכל בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקין — לא יאכל מהן בשבת עד שיזמין ויכין אותן מבעוד יום לאכילה, שאם לא כן אסורות הן כמוקצה. וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין ובשאר כל מיני פירות (גם בפרות אחרים), שהניחם להתייבש, שאסורים באכילה בשבת משום מוקצה.
ומעתה נבוא לברר מני [שיטת מי היא] ברייתא זו? אילימא [אם תאמר] כי שיטת ר' יהודה היא — והרי לברייתא זו אין משמעות, שכן ומה היכא [במקום] שלא דחייה [דחאו] בידים — אית ליה [יש לו, מקבל] את איסור מוקצה, היכא דדחייה [במקום שדחאו] בידים לא כל שכן? ואין כלל צורך להשמיענו הלכה במקרה מיוחד זה.
אלא לאו [האם לא] ברייתא זו כר' שמעון היא, ונמצאנו למדים שהוא מרחיב את דיני מוקצה מעבר לגרוגרות וצימוקים בלבד! ודוחים: לעולם אפשר לפרש שהלכה זו כר' יהודה שלדעתו יש איסור מוקצה, ואולם המקרה המיוחד שהיה כאן אוכל בתאנים אצטריכא ליה [נצרכה לו] להשמיע בו דבר חידוש, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי כיון דקאכיל ואזיל [שהוא אוכל והולך] לא ליבעי [יצטרך] הזמנה, ואם התחרט תוך כדי אכילתו יכול הוא מיד לקחת את הגרוגרות שהעלה לגג. על כן, קא משמע לן [השמיע לנו] כי כיון שהעלן לגג אסוחי אסחי לדעתיה מינייהו [הסיח את דעתו מהם] והרי הם מוקצה גמור.
ועוד בענין זה: בעא מיניה [שאל ממנו] ר' שמעון בר רבי (רבי יהודה הנשיא) מרבי אביו: (מ״ה ב)
פצעילי תמרה (תמרי בוסר שמניחים להם להבשיל בסלים, וכל עוד לא הבשילו קשה לאוכלם - ממתינים עד שיהיו ראויים למאכל), לשיטת ר' שמעון מהו דינם לענין טלטול בשבת? האם יחשוב אותם כמוקצה? אמר ליה [לו] רבי: אין איסור מוקצה לר' שמעון אלא בגרוגרות וצימוקין בלבד.

הבהמות האסורות בהשקייה ובשחיטה ביום טוב

מדבריות שנאסרו משום מוקצה: כל שרועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים

על עצם הענין שואלים: וכי רבי לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את איסור מוקצה? והתנן [והרי שנינו במשנה] שביום טוב אין משקין את הבהמות מים לפני השחיטה, כדי שיהיה נוח להפשיטן מעורן, ואף אין שוחטין את הבהמות המדבריות (אלו שגדלות באזור לא מיושב לא מדבר ממש), שהן הבהמות הרועות בשדה במשך כל הזמן, כי מאחר שאין אנשים מטפלים בהן כרגיל נחשבות הן למוקצה, ואין להשתמש בהן. אבל משקין ושוחטין את הבייתות (בהמות הבית).
(הדמיון בין הפרות לבין הבהמות)

1. ותניא [ובענין זה שנוייה ברייתא]: אלו הן הבהמות המדבריות? — כל שיוצאות מן הרפתות בפסח ונכנסות לרפתות עם הרביעה (עונת הגשמים). ובייתות הן כל אותן בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום העיר, ובאות ולנות בתוך התחום. ואילו רבי אומר: אלו ואלו בייתות הן. ואלו הן מדבריות שנאסרו משום מוקצה: כל שרועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, והן אלה האסורות בהשקייה ובשחיטה ביום טוב.
   
2. הרי שרבי סבור שיש אף בבהמות משום איסור מוקצה! לסתירה זו ניתנים תירוצים אחדים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי הני נמי [אלה המדבריות הרועות באפר בכל ימות השנה גם כן] כגרוגרות וצימוקין דמיין [הן נחשבות] ואף ר' שמעון יודה בכך. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר לסתירה: שמה שענה רבי לבנו — לדבריו, על פי שיטתו של ר' שמעון קאמר ליה [אמר לו], וליה לא סבירא ליה [ואולם לו, הוא עצמו, רבי, אינו סבור כך].
   
3. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: שבאותה ברייתא לדבריהם דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם], וכך יש להבין את דבריו: לדידי לית [לשיטתי אני אין] לי, איני סובר איסור מוקצה כלל, ואולם לדידכו אודו לי מיהת דהיכא [לשיטתכם הודו לי לפחות שבמקום] שיוצאות הבהמות מהרפתות בפסח ונכנסות בחזרה אליהן ברביעה שבייתות נינהו [הן]. ורבנן [וחכמים] מה הם ענו לו? — הם אמרו ליה [לו]: לא, אלה מדבריות נינהו [הן].
   

וביצה שאינה ראויה לאכילה לא לאדם ולא לבעלי חיים

אסורה בשימוש משום מוקצה

על עיקרה של המחלוקת בדיני מוקצה אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: אמרו הלכה כר' שמעון שאינו מקבל את איסור מוקצה. ומקשים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והא בעא מיניה ההוא סבא [והרי שאל ממנו זקן אחד] מקרויא ואמרי לה [ויש אומרים] שמ סרויא את ר' יוחנן: קינה (לול) של תרנגולת מהו דינה לענין ההיתר לטלטולי [לטלטלה] בשבת? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: כלום עשוי הלול אלא לתרנגולין שיהיו בו, וכיון שאינו מיועד לצורך אדם הריהו אסור בטלטול, הרי שסבר כר' יהודה בענין מוקצה! ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, וכגון דאית ביה [שיש בו בלול] אפרוח מת, ומשום האפרוח שהוא מוקצה אסור לטלטל את הלול (הם מוקצה)
(בעל חי מת הוא מוקצה).
וממשיכים לשאול: הניחא [זה נוח, מובן] לשיטת מר בר אמימר משמיה [משמו] של רב שאמר : מודה היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו בשבת שהם אסורין כמוקצה בשבת. ואולם לשיטת מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא שאמר : חלוק היה ר' שמעון אפילו בענין בעלי חיים שמתו ואמר שהן מותרין ואינם אסורים כמוקצה, לשיטה זו מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בדאית ביה [בשיש בו, בלול] ביצה שנולדה בו ביום,
והביצה, כיון שנולדה בשבת ולא העלה איש על דעתו להכינה מאתמול, אסורה בשימוש משום מוקצה. ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב נחמן: מאן דאית ליה [מי שיש לו, מקבל] את דין מוקצה — אית ליה [יש לו] גם איסור בדבר נולד, וזה דלית ליה [שאין לו] דין מוקצה — לית ליה [אין לו] גם דין נולד, ואין דינו שונה משאר מוקצה! ומשיבים: מדובר כאן באופן דאית ביה [שיש בו, בלול] ביצת אפרוח, שיש בביצה כבר אפרוח,וביצה כזו, כיון שאינה ראויה לאכילה לא לאדם ולא לבעלי חיים, אף ר' שמעון מודה שאסורה בטלטול. דברים אלה נאמרו על מנת להסביר שיתכן שר' יוחנן סבור כר' שמעון, ואולם כי אתא [כאשר בא], רב יצחק בר' יוסף מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: הלכה כר' יהודה שיש איסור מוקצה. ור' יהושע בן לוי אמר: הלכה כר' שמעון שאין איסור מוקצה. אמר רב יוסף: היינו [זהו] שאמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: אמרו הלכה כר' שמעון. והכוונה היא שהוא זה שאמר שאמרו, ואולם ליה לא סבירא ליה [לו, הוא עצמו אינו סבור כך].

טלטול מנורה שנפלה

הואיל ואדם קובע לה בדרך כלל מפני גודלה ושימושה מקום קבוע ומסויים, הרי זה כאילו היתה חלק בנוי מן הבית, שבהעברתו הריהו כהורסו

ג אמר ליה [לו] אביי לר' יוסף: ואת לא תסברא [וכי אתה עצמך אינך סבור] כי ר' יוחנן סבור ופוסק כר' יהודה גם לפני שבא רב יצחק וסיפר את הדברים בשמו, הא [והרי] ר' אבא ור' אסי איקלעו לבי [הזדמנו לבית] ר' אבא שמן העיר חיפא, ונפל מנרתא על גלימיה [ונפלה מנורה על גלימתו] של ר' אסי ולא טילטלה. ומעתה, מאי טעמא [מה טעם] לא טילטלה? לאו [האם לא] משום שר' אסי תלמידיה [תלמידו] של ר' יוחנן הוה [היה], ור' יוחנן כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], דאית ליה [שיש לו, שמקבל] את איסור מוקצה, ואם כן מסיפור זה אפשר ללמוד שר' יוחנן סבור כר' יהודה!
אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: בענין מנרתא קאמרת [מנורה אומר אתה] להביא הוכחה? מנרתא שאני [מנורה שונה] כי בדין זה יש הלכה מיוחדת, שאמר ר' אחא בר' חנינא שכך אמר ר' אסי: הורה ריש לקיש בצידן: מנורה הניטלת בידו האחת — מותר לטלטלה בשבת, ואולם אם כבידה היא עד שצריך לטלטלה בשתי ידיו — אסור לטלטלה. ור' יוחנן אמר: אנו אין לנו היתר טלטול אלא בנר וכשיטת ר' שמעון. אבל מנורה, בין ניטלה בידו האחת בין ניטלה בשתי ידיו — אסור לטלטלה.
ושואלים: וטעמא מאי [ומה טעם] יהא איסור מיוחד במנורה? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הואיל ואדם קובע לה בדרך כלל מפני גודלה ושימושה מקום קבוע ומסויים, הרי זה כאילו היתה חלק בנוי מן הבית, שבהעברתו הריהו כהורסו. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: והרי כילת חתנים שאדם קובע לו מקום, ובכל זאת אמר שמואל משום (בשם) ר' חייא: כילת חתנים (מ״ו א)
מותר לנטותה (להרכיבה) ומותר לפרקה בשבת. ואם כלי קבוע כזה מותר להרכיבו ואין חוששים משום בניה, כל שכן שאין להחשיב בניה וסתירה במנורה! אלא אמר אביי: כאן מדובר במנורה מיוחדת שהיתה של חוליות, שהמנורה מורכבת מחלקים מתפרקים, ויש לחשוש שמא מתוך טלטולה תיפול המנורה ותתפרק לחלקיה, ויבוא להרכיבה, והריהו כעושה כלי בשבת. ומקשים: אי הכי [אם כך] שבמנורה כזו מדובר, מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' שמעון בן לקיש דשרי [שמתיר]?
ומשיבים: אכן אין מדובר כאן במנורה מתפרקת ממש, אלא מאי [מה פירוש] "חוליות" שאמרנו — כעין חוליות, דאית [שיש] בה חידקי חריצים] ונראית כאילו היתה עשויה פרקים. הלכך [משום כך] אפשר לסכם: מנורה העשויה חוליות ממש, בין שהיא גדולה ובין שהיא קטנה — אסורה לטלטלה. ומנורה גדולה נמי דאית [גם כן שיש] בה חידקי [חריצים] — אסורה בטלטול לדעת הכל, גזירה היא שגזרו חכמים אטו [משום] מנורה גדולה שעשוייה חוליות, כי מנורה גדולה שכיח שתהיה מורכבת מחוליות, ואם יתירו לטלטל את הגדולה בעלת החריצים, הרי מחמת דמיונן זו לזו יחשבו אנשים שהיא בעלת חוליות, ויבואו להתיר את טלטול הגדולה בעלת החוליות. כי פליגי [כאשר נחלקו] ר' יוחנן וריש לקיש היה זה במנורה קטנה דאית [שיש] בה חידקי [חריצים] מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי גזרינן [גוזרים אנו] ואוסרים בטלטול אף את הקטנה שיש בה חריצים משום הגדולה, ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש סבור] כי לא גזרינן [אין אנו גוזרים], כי מנורה קטנה כרגיל אינה עשויה פרקים, והכל יודעים שהחריצים שבה נעשו לנוי בלבד.

השיעור הבא

• על "מוקצה" (המשך ב') - מסכת שבת דף מ"ו