Family Wiki
Advertisement

על "מוקצה" (המשך ב') - מסכת שבת דף מ"ו

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות :https://zoom.us/my/mizpenevo

דיני טלטול של מנורה[]

מנורה הניטלת בידו האחת — מותר לטלטלה בשבת, ואולם אם כבידה היא עד שצריך לטלטלה בשתי ידיו — אסור לטלטלה

ג אמר ליה [לו] אביי לר' יוסף: ואת לא תסברא [וכי אתה עצמך אינך סבור] כי ר' יוחנן סבור ופוסק כר' יהודה גם לפני שבא רב יצחק וסיפר את הדברים בשמו, הא [והרי] ר' אבא ור' אסי איקלעו לבי [הזדמנו לבית] ר' אבא שמן העיר חיפא, ונפל מנרתא על גלימיה [ונפלה מנורה על גלימתו] של ר' אסי ולא טילטלה. ומעתה, מאי טעמא [מה טעם] לא טילטלה? לאו [האם לא] משום שר' אסי תלמידיה [תלמידו] של ר' יוחנן הוה [היה], ור' יוחנן כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], דאית ליה [שיש לו, שמקבל] את איסור מוקצה, ואם כן מסיפור זה אפשר ללמוד שר' יוחנן סבור כר' יהודה!
אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: בענין מנרתא קאמרת [מנורה אומר אתה] להביא הוכחה? מנרתא שאני [מנורה שונה] כי בדין זה יש הלכה מיוחדת, שאמר ר' אחא בר' חנינא שכך אמר ר' אסי: הורה ריש לקיש בצידן: מנורה הניטלת בידו האחת — מותר לטלטלה בשבת, ואולם אם כבידה היא עד שצריך לטלטלה בשתי ידיו — אסור לטלטלה. ור' יוחנן אמר: אנו אין לנו היתר טלטול אלא בנר וכשיטת ר' שמעון. אבל מנורה, בין ניטלה בידו האחת בין ניטלה בשתי ידיו — אסור לטלטלה.
ושואלים: וטעמא מאי [ומה טעם] יהא איסור מיוחד במנורה? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הואיל ואדם קובע לה בדרך כלל מפני גודלה ושימושה מקום קבוע ומסויים, הרי זה כאילו היתה חלק בנוי מן הבית, שבהעברתו הריהו כהורסו. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: והרי כילת חתנים שאדם קובע לו מקום, ובכל זאת אמר שמואל משום (בשם) ר' חייא: כילת חתנים (מ״ו א) מותר לנטותה (להרכיבה) ומותר לפרקה בשבת. ואם כלי קבוע כזה מותר להרכיבו ואין חוששים משום בניה, כל שכן שאין להחשיב בניה וסתירה במנורה! אלא אמר אביי: כאן מדובר במנורה מיוחדת שהיתה של חוליות, שהמנורה מורכבת מחלקים מתפרקים, ויש לחשוש שמא מתוך טלטולה תיפול המנורה ותתפרק לחלקיה, ויבוא להרכיבה, והריהו כעושה כלי בשבת. ומקשים: אי הכי [אם כך] שבמנורה כזו מדובר, מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' שמעון בן לקיש דשרי [שמתיר]?
ומשיבים: אכן אין מדובר כאן במנורה מתפרקת ממש, אלא מאי [מה פירוש] "חוליות" שאמרנו — כעין חוליות, דאית [שיש] בה חידקי חריצים] ונראית כאילו היתה עשויה פרקים. הלכך [משום כך] אפשר לסכם: מנורה העשויה חוליות ממש, בין שהיא גדולה ובין שהיא קטנה — אסורה לטלטלה. ומנורה גדולה נמי דאית [גם כן שיש] בה חידקי [חריצים] — אסורה בטלטול לדעת הכל, גזירה היא שגזרו חכמים אטו [משום] מנורה גדולה שעשוייה חוליות, כי מנורה גדולה שכיח שתהיה מורכבת מחוליות, ואם יתירו לטלטל את הגדולה בעלת החריצים, הרי מחמת דמיונן זו לזו יחשבו אנשים שהיא בעלת חוליות, ויבואו להתיר את טלטול הגדולה בעלת החוליות. כי פליגי [כאשר נחלקו] ר' יוחנן וריש לקיש היה זה במנורה קטנה דאית [שיש] בה חידקי [חריצים] מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי גזרינן [גוזרים אנו] ואוסרים בטלטול אף את הקטנה שיש בה חריצים משום הגדולה, ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש סבור] כי לא גזרינן [אין אנו גוזרים], כי מנורה קטנה כרגיל אינה עשויה פרקים, והכל יודעים שהחריצים שבה נעשו לנוי בלבד.

שעגלה שיש לה מוכני שהיא מערכת גלגלים נפרדת[]

תהא משנתינו רק במקרה שלא היו עליה מעות כל משך זמן בין השמשות, ונקבל דוחק פרשני זה כדי שלא לשבור ולבטל את דבריו של ר' יוחנן

א ולגופו של דבר שואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שהלכה כר' יהודה? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן כלל: הלכה כסתם משנה (כמשנה שלא נזכר שם אומרה). ותנן [ושנינו במשנה] בענין טומאה, שעגלה שיש לה מוכני שהיא מערכת גלגלים נפרדת, המוכני שלה בזמן שהיא נשמטת ונפרדת מן העגלה — אין המוכני חיבור לה, לעגלה, להיחשב כיחידה אחת לא לענין קבלת טומאה ולא לענין טהרה מטומאה. ואין היא נמדדת עמה לשיעור ארבעים סאה. כי כלי הגדול משיעור זה שוב אינו מקבל טומאה, ומוכני של עגלה אינו נמדד עמה לצורך זה. וכן אין מצלת עמה באהל המת, כי עגלה גדולה נחשבת כאוהל (בית) לעצמו, והכלים שבתוך העגלה אינם נטמאים אם העגלה מאהילה על המת, ואולם המוכני של העגלה אינו מצטרף עמה לצורך זה. ואם יש בעגלה עצמה נקב אין סתימתו על ידי המוכני סותמתו לענין טומאה. וכן אין גוררין אותה, את המוכני, בשבת בזמן שיש עליה מעות.
ומכאן נסיק: הא [הרי] אם אין עליה מעות — שריא [מותרת] היא בטלטול, ואף על גב דהוו עליה [ואף על פי שהיו עליה] מעות בין השמשות, ודבר שהיה מוקצה בין השמשות הרי הוא מוקצה לכל השבת. ומאחר ובמשנה סתמית זו הותר טלטול העגלה, וסתם משנה כשיטת ר' שמעון שאין לדעתו דין מוקצה, מדוע אם כן לא פסק כן ר' יוחנן הסובר כי הלכה בכל מקום כסתם משנה? אמר ר' זירא: תהא משנתינו רק במקרה שלא היו עליה מעות כל משך זמן בין השמשות, ונקבל דוחק פרשני זה כדי שלא לשבור ולבטל את דבריו של ר' יוחנן.

והורה הלכה למעשה בשאלה שהיתה בענין מנורה כשיטת ר' שמעון בנר[]

נפרש כך: שהורה במנורה לאיסורא [לאיסור] ובמקרה אחר כר' שמעון בנר להיתרא [להיתר] - תיקו

ב אמר ר' יהושע בן לוי: פעם אחת הלך רבי לישוב דיוספרא, והורה הלכה למעשה בשאלה שהיתה בענין מנורה כשיטת ר' שמעון בנר. לשון זו איננה ברורה די הצורך, ולכך איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] שאלה זו: האם הכוונה כי הורה במנורה כמו שמורה ר' שמעון בנר להיתרא [להתיר] בשני המקרים, גם בנר וגם במנורה, או דילמא [שמא] נפרש כך: שהורה במנורה לאיסורא [לאיסור] ובמקרה אחר כר' שמעון בנר להיתרא [להיתר]. לשאלה זו לא נמצא פתרון ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

טלטול נר כבוי[]

ר' יהודה-לא יטלטל;קבעי שמעון-ויטלטל את הנר בכל מקום

ג מסופר כי רב מלכיא איקלע לבי [הזדמן לבית] ר' שמלאי וטילטל שרגא [נר כבוי], ואיקפד [והקפיד] ר' שמלאי על שעשה כך, שלדעתו אסור טלטול הנר משום מוקצה. וכן ר' יוסי גלילאה איקלע לאתריה [הגלילי הזדמן למקומו] של ר' יוסי בר' חנינא וטילטל שרגא [נר] ואיקפד [והקפיד] ר' יוסי בר' חנינא. וכן מסופר כי ר' אבהו כי איקלע לאתריה [כאשר היה מזדמן למקומו] של ר' יהושע בן לוי הוה [היה] מטלטל שרגא [נר]. ואולם כי איקלע לאתריה [כאשר היה מזדמן למקומו] של ר' יוחנן לא הוה [היה] מטלטל שרגא [נר]. ותוהים: מה נפשך? הרי אי [אם] כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], אם כן ליעבד [שיעשה, ינהג] כשיטת ר' יהודה ולא יטלטל את הנר בשום מקום. ואי [אם] כר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], אם כן ליעבד [שיעשה] כשיטת ר' שמעון, ויטלטל את הנר בכל מקום! ומשיבים: לעולם יש לפרש כי ר' אבהו כר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], ואולם משום כבודו של ר' יוחנן הוא שלא הוה עביד [היה עושה], כדי שלא לעשות במקומו שלא כדעתו

האם הטלטול נקבע לפי מידת הנקיון של הפריט[]

אם כן כל צרורות שבחצר אבן שבחצר יהיו מטלטלין לכתחילה בשבת

ד בדיני טלטול הנרות בשבת אמר רב יהודה: שרגא דמשחא שרי לטלטולה [נר של שמן מותר לטלטלו] לאחר שכבה, ואילו דנפטא [של נפט] — אסור לטלטולה [לטלטלו]. וטעם הדבר, שכיון שריחו של נפט רע אינו מיועד להדלקה ולכן אסור לטלטלו. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: דנפטא נמי שרי לטלטולה [נר של נפט גם כן מותר לטלטלו]. מסופר: רב אויא איקלע לבי
רב אויא איקלע לבי [הזדמן לבית] רבא. הוה מאיסן בי כרעיה, בטינא, אתיבי אפוריא קמיה [היו מלוכלכות רגליו בטיט, ושם אותן על המיטה לפני] רבא. איקפד [הקפיד] עליו רבא על לכלוך המטה, ולכן בעא לצעוריה [רצה לצערו] על ידי שאלות שלא יוכל לענות עליהן. אמר ליה [לו] רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי שרגא [נר] של נפט נמי שרי לטלטוליה [גם כן מותר לטלטלו]? אמר ליה [לו] רב אויא: הואיל וחזיא לכסויי בה מנא [וראויים לכסות בהם כלי]. אמר ליה [לו] רבא: אלא מעתה אם זהו נימוק, אם כן כל צרורות שבחצר אבן שבחצר יהיו מטלטלין לכתחילה בשבת, הואיל וחזיא לכסויי בהו מנא [וראויים הם לכסות בהם כלי]. אמר ליה [לו] ר' אויא: יש להבחין בין הדברים, הא איכא [זה הנר יש] תורת כלי עליה [עליו] ובכלים הקלו במוקצה. הני [אלה] האבנים ליכא [אין] תורת כלי עליה [עליהם], שהם חומרים גולמיים בלבד ואין היתר לטלטלם, אם לא הוכנו לצורך זה מבעוד יום. ומי לא תניא [שנינו בברייתא] כי (מ״ו ב) השירים (צמידים) והנזמים והטבעות אף שאסור לצאת בהם לרשות הרבים, מכל מקום הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר, שברשות היחיד מותר לטלטלם ואין בהם דין מוקצה. ואמר עולא: מה טעם הותרו הנזמים בטלטול בחצר? — הואיל ואיכא [ויש] תורת כלי עליה [עליו]. הכא נמי הואיל ואיכא תורת כלי עליה, והרי ש"תורת כלי" משמשת נימוק להתיר טלטול בשבת. אמר רב נחמן בר יצחק: בריך רחמנא [ברוך ה'] שלא כסיפיה [ביישו] רבא לרב אויא, שהצליח רב אויא לענות יפה לשאלות רבא.

שני מקורות סותרים בענין דין מוקצה בשבת[]

ומכאן שדבר שלא הוכן מבעוד יום יש בו לדעת ר' שמעון דין מוקצה!

א רמי ליה [השליך, הקשה לו] אביי לרבה בהבאת שני מקורות סותרים בענין דין מוקצה בשבת. תניא [שנויה ברייתא]: מותר השמן שנותר בנר לאחר שכבה, וכן זה שבקערה — אסור בטלטול בשבת, ור' שמעון מתיר. אלמא [מכאן] שלר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את איסור מוקצה. ורמינהו [ומשליכים אנו, מקשים ממקור דומה] שעסקו חכמים בדין בכור בהמה טהורה שנפל בו מום ביום טוב, ויש לבדוק אם מום זה הוא מן המומים הפוסלים את הבכור לקרבן, ויותר הבכור בשחיטה ובאכילה לחולין לצורך יום טוב. שר' שמעון אומר: כל שאין מומו של הבכור ניכר מערב יום טוב — אין זה נחשב כמן המוכן מבעוד יום, ואסור בשחיטה. ומכאן שדבר שלא הוכן מבעוד יום יש בו לדעת ר' שמעון דין מוקצה!

אמר לו רבה: הכי השתא [כיצד אתה משווה]? התם [שם] בנר, אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו, שברור לו שיכבה הנר, ויש להניח שתישאר כמות מסויימת של שמן בנר או בקערה. ואולם הכא [כאן] וכי אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום? מימר אמר [שאומר הוא] בעל הבכור: מי יימר דנפיל ביה מומא [מי יאמר שיפול בו מום], ואף אם תמצי [תרצה] לומר דנפיל ביה מומא [שכן יפול בו מום] — מי יימר דנפיל ביה [מי יאמר שיפול בו] מום קבוע שיהא מותר לשחטו בשל מום זה. ואף אם תמצי [תרצה] לומר דנפיל ביה מומא [שיפול בו מום] קבוע — מי יימר דמזדקק ליה [מי יאמר שיזדקק לו] חכם לבדוק את מומו? וכיון שמרובים כל כך הספיקות בדבר, אם אין המום ניכר מערב יום טוב אין אדם מעלה בדעתו להשתמש כלל בבכור.(על הבכור אין תשומת לב אבל על השמן - כן)

על נימוק אחרון זה מתיב [מקשה] רמי בר חמא ממה ששנינו במשנה: מפירין נדרים בשבת, כגון שנדרה אשה שלא תאכל מאכל מסויים וכיוצא בזה, יכול בעלה להפר את נדרה בשבת. וכן נשאלין לחכם למצוא "פתח" או חרטה כדי להתיר נדרים שנדר אדם שהן קשורים לצורך השבת. וכאן יש לשאול: ואמאי [ומדוע] אף אחר שהפר הבעל לאשתו את נדרה, תהיה מותרת באותו מאכל? שהרי כשנדרה האשה ממאכל מסויים — כבר הקצתה אותו מדעתה, ולכן גם אם ימצא היתר לאחר מכן, יישאר האוכל בבחינת מוקצה. ועל בסיס אותו ספק שהעלינו מקודם לימא [נאמר]: מי יימר דמיזדקק [מי אומר שיזדקק] לה הבעל להפר לה נדרה, ושמא לא יפר?
ומשיבים: התם [שם] בנדרים יש לפרש כמו שאמר רב פנחס משמיה [משמו] של רבא, שבא להסביר כמה מיסודות דיני הנדרים. רב פנחס משמיה [משמו] של רבא: כל אשה הנודרת — מראש על דעת בעלה היא נודרת. שכיון שהיא יודעת שהבעל יכול להפרם, ממילא אין נדריה מוחלטים, ואישורם הגמור בא רק עם הסכמת הבעל. ולכן אשה שנדרה — לא הקצתה לגמרי את המאכל משימושה.

ומביאים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בהמשך הדברים: נשאלין לנדרים של צורך השבת בשבת, וכגון שנדר ביום השבת שלא יאכל היום. ואמאי [ומדוע] מותר לאכול דבר שנדר ממנו? לימא [נאמר] גם כן: מי יימר דמזדקק ליה [מי יאמר שיזדקק לו] החכם? ומאחר שכן, ודאי הסיח את המאכל מדעתו, ויהיה אסור לאוכלו! ומשיבים: בכל זאת יש הבדל, שכן התם [שם, בדיני נדרים] אי [אם] לא מיזדקק ליה [יזדקק לו] החכם סגיא ליה [מספיק לו] שיותר הנדר בשלשה הדיוטות שאף שלכתחילה החכם הוא שמתיר את הנדר, מכל מקום בשעת הדחק אפשר לעשות בית דין המורכב משלושה אנשים סתם והם יתירוהו, ויודע כל אדם שבודאי יוכל למצוא דרך להתיר את נדרו. אבל הכא [כאן] בבכורות] — מי יימר דמיזדקק ליה [מי יאמר שיזדקק לו] החכם לבדוק את המום, שהרי בדיני בכורות רק חכם מוסמך, שקיבל היתר מיוחד לכך, רשאי לקבוע שזה מום קבוע ולהתיר את הבכור לשחיטת חולין

כבתה הנר מותר לטלטלה בשבת[]

בכל מקום שאם יתכוון, לעשות את המלאכה, יש איסור מן התורה

ב רמי ליה [השליך, הקשה לו, הראה סתירה] אביי לרב יוסף: מי [האם] אמר ר' שמעון כי כאשר כבתה הנר מותר לטלטלה בשבת. ומכאן נלמד כי כאשר כבתה — אין [כן], מותר לטלטלה, ואולם כל עוד לא כבתה — לא. ומאי טעמא [מה טעם] אסור לטלטל נר בוער? — דילמא בהדי דנקיט לה כבתה [שמא בתוך שיטלטל אותו, את הנר, יכבה], ואולם האם חושש ר' שמעון לכיבוי מעין זה? הא שמעינן ליה [הרי שמענו אותו] את ר' שמעון שאומר כלל שכל דבר של מלאכת איסור בשבת שנעשה בתוך כדי עשיית דבר אחר, שמאחר ואין מתכוין במלאכתו לעשות את דבר האיסור — מותר. דתניא [שכן שנינו בברייתא] ש'ר' שמעון אומר: גורר אדם בשבת וביום טוב כסא מטה וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ בקרקע. ואם בכל זאת נוצר חריץ, כיון שלא היתה זו כוונתו — אין בכך לדעת ר' שמעון איסור. ואם כן לדעת ר' שמעון לא יהא כל איסור בטלטול נר בוער, שאף אם עלול הוא להכבות, כיון שאין זו כוונת המטלטל, לא יהא בכך איסור!
ומשיבים, שיש להבדיל בין הדברים: כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא [בכל מקום שאם יתכוון, לעשות את המלאכה, יש איסור מן התורה], כגון בענין כיבוי הנר, אף כי לא מיכוין [כאשר אינו מתכוין] — גזר ר' שמעון לאסור זאת מדרבנן [מדברי סופרים], ואולם כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דרבנן [מקום שאף כאשר הוא מתכוון יש איסור מדברי סופרים בלבד], כגון בחפירת החריץ, שאיננה מלאכת חרישה גמורה האסורה מן התורה, ולא נאסרה עשיית חריץ זה אלא משום גזירת חכמים — כי לא מיכוין שרי [כאשר אינו מתכוין מתיר] ר' שמעון לעשות את הדבר אף לכתחילה.
מתיב [מקשה] רבא על הסבר זה, הרי שנינו: מוכרי כסות מוכרין אף בגדי כלאיים כדרכן ומניחים אף בגדים אלה על גבם, למרות האיסור ללבוש בגד כלאיים, ובלבד שלא יתכוין ללבוש את הבגד בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין המהדרים בשמירת המצוות מפשילין בגדים אלה ותולים אותם במקל לאחוריהן. והא הכא, דכי מיכוין [והרי כאן שכאשר הוא מתכוין] ללבוש — איסורא דאורייתא איכא [יש איסור מן התורה], ואף על פי כן כי [וכאשר] הוא לא מיכוין [מתכוין] ללבישה — שרי [מתיר] ר' שמעון לכתחילה. והרי שאין ר' שמעון מחלק בדברים מבחינה זו!אלא אמר רבא הסבר אחר לדעת ר' שמעון בנר:(מ״ז א)הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור. שאף ר' שמעון מודה שהשלהבת הבוערת בשבת הריהי מוקצה, ומאחר שאת הנר עצמו אין לטלטל, אף השמן והפתילה אסורים.(הבסיס לדבר האסור זה השלהבת)

השיעור הבא[]

Advertisement