על בשמים - מסכת שבת דף ס"ב

  • עוד במה איש יוצאת
  • אגדות על בשמים

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

א. שנינו במשנה שלא יצא אדם בשבת לצאת לא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מלים אלה לא היו מובנות, ועל כן הסבירו אותן

א שנינו במשנה שלא יצא אדם בשבת לצאת לא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים.(לא חייב חטאת היות וזה לבוש; לבוש שיוצאים למלחמהו לא יראה לבןש)
מלים אלה לא היו מובנות, ועל כן הסבירו אותן: שריון הוא זרדא, והוא שריון עשוי קשקשים. קסדא — אמר רב שהוא סנוארתא, מעין כובע של עור תחת כובע המתכת. ומגפיים — אמר רב שהם פזמקי, כעין מגפי ברזל למלחמה.

ב. משנה לא תצא אשה לרשות הרבים במחט הנקובה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אלא חייבית חטאת: ולא בטבעת שיש עליה חותם, ולא בכוליאר, ולא בכובלת שעל מהותם יהא עוד דיון בגמרא, ולא בצלוחית של פלייטון (בושם)

ב משנה לא תצא אשה לרשות הרבים במחט הנקובה (מחט רגילה שיש בקצה נקב), ולא בטבעת שיש עליה חותם, ולא בכוליאר, ולא בכובלת שעל מהותם יהא עוד דיון בגמרא, ולא בצלוחית של פלייטון (בושם).
ואם יצתה (יצאה) — חייבת חטאת, אלו דברי ר' מאיר הסבור כי המוציאתם עוברת משום נשיאת משא ביום השבת. וחכמים פוטרין את היוצאת בשבת בכובלת ובצלוחית של פלייטון, שלדעתם אלה הן תכשיטים, ולכן מותרים הם בטלטול מעיקר הדין.

ג. גמרא על מה ששנינו במשנה כי אשה אסורה לצאת בשבת בטבעת בעלת חותם[עריכה | עריכת קוד מקור]

ולכן אף שאין מחליפים את סוגי הטבעות לקישוט, בכל זאת אחת הדרכים הרגילות והמקובלות לטלטל טבעת הריהי בענידתה על האצבע

ג גמרא על מה ששנינו במשנה כי אשה אסורה לצאת בשבת בטבעת בעלת חותם, ומשמע שבטבעת ללא חותם מותרת לצאת, אמר עולא: ודינים אלה ביחס לאשה חילופיהן באיש, שאיש שטלטל טבעת שיש בה חותם — פטור, ואם טלטל טבעת שאין בה חותם כיון שאינה נחשבת לו כתכשיט אסור בטלטולה והריהו חייב חטאת. ורוצים להסיק, אלמא קסבר [מכאן שסבור] עולא כי כל מידי דחזי [דבר שראוי] לאיש לא חזי [אינו ראוי] לאשה, ומידי דחזי [ודבר שראוי] לאשה לא חזי [אינו ראוי] לאיש.

הרועים יוצאין בשבת בשקין
מתיב [מקשה] על כך רב יוסף ממה ששנינו בתוספתא: הרועים יוצאין בשבת בשקין (להתכסות מפני הגשם - גם אם קבוצה מסויימת משתמשת בזה - יש לזה השלכה לכל). ולא על הרועים בלבד אמרו חכמים שמותרים לצאת בשקים בשבת, אלא אף כל אדם. אלא אמרו חכמים בלשון זו מפני שדרכן של הרועים לצאת בשקין. הרי אף שהשק אינו מלבוש רגיל לכל אדם, כיון שהכל עשויים להשתמש בו, מותר הוא בלבישה אף למי שאינו רועה ואינו רגיל בשק. ועל פי אותו עיקרון נאמר שתכשיטי נשים וגברים, אף שאין רגילים להחליפם, מכל מקום כיון שאפשר שלעתים ישתמש האיש בשל אשה ולהיפך, הריהם מותרים!
אלא אמר רב יוסף: קסבר [סבור הוא] עולא כי נשים עם בפני עצמן הן. וההבדל בין מנהגי נשים וגברים גדול מן ההבדל שבין בעלי מקצועות שונים.

המוצא תפילין מחוץ לעיר בשבת — הריהו מכניסן זוג זוג, אחד האיש ואחד האשה
איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: המוצא תפילין (וחושש שיבזו אותם בשדה שהוא מצא אותם) מחוץ לעיר בשבת — הריהו מכניסן זוג זוג, אחד האיש ואחד האשה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי נשים עם בפני עצמן הן, והא [והרי] התפילין מצות עשה שהזמן גרמא הוא, שיש זמנים שחייבים בה ויש זמנים שפטורים ממנה. וכלל בידינו כי כל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהן. ואם נחזיק בשיטה שבגדי גבר ותכשיטיו אינם ראויים בשום פנים לאשה, משום מה מותר לאשה להניח את התפילין בשבת ולהכניסם העירה? והלא אין הם ראויים לנשים, והריהם כשאר משאות!
ומשיבים: התם [שם] בענין תפילין קסבר [סבור הוא] ר' מאיר: לילה זמן תפילין הוא, וכן שבת ויום טוב זמן תפילין הוא, ואם כן הוה ליה [נעשית לה] מצות התפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא, שלשיטה זו, מצוה תמיד להניח תפילין, ואין מצוות התפילין מוגבלת בזמן, ולכן דינה ככל מצות עשה שלא הזמן גרמא — נשים חייבות, ולכן מותר לנשים להניח את התפילין ולטלטלן.(לדעתו נשים חייבות והחובה היא להניחם בשבת)

שלדעת ר' מאיר מן התורה אשה המוציאה טבעת שיש עליה חותם חייבת
על עיקר הדין במשנה שלדעת ר' מאיר מן התורה אשה המוציאה טבעת שיש עליה חותם חייבת, שואלים: והא [הרי] הוצאה כלאחר יד הוא! שהרי טבעת שיש עליה חותם לאשה אינה תכשיט אלא חפץ כשאר החפצים, ודרך טלטול חפצים כרגיל הריהי בנשיאתם בידו, ואילו נשיאת חפץ על גבי האצבע אין זו דרך הולכה רגילה, והריהו טלטול שלא בדרך הראויה לכך ("כלאחר יד") וכל מלאכה שנעשתה כלאחר יד ולא כדרך עשייתה אין בה איסור מן התורה!

באשה גזברית עסקינן [עוסקים אנו], ואשה כזו דרכה אף בחול לענוד על אצבעה טבעת שיש עליה חותם
אמר ר' ירמיה יש לומר כי באשה גזברית עסקינן [עוסקים אנו], ואשה כזו דרכה אף בחול לענוד על אצבעה טבעת שיש עליה חותם. אמר רבא בר בר חנא שכך אמר ר' יוחנן: תרצת והסברת מדוע ובאיזה אופן האשה תתחייב חטאת, ואולם איש הנושא טבעת שאין עליה חותם מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע יחויב?

אלא אמר רבא שהטעם הוא אחר: פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא שבביתו כדי לשומרה שם, וכדי שלא תאבד את הטבעת מניחתה האשה בידה על אצבעה, עד שמגעת לקופסא. וכן פעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן לתקן, ומניחה הבעל בידו עד שמגיע אצל האומן. ולכן אף שאין מחליפים את סוגי הטבעות לקישוט, בכל זאת אחת הדרכים הרגילות והמקובלות לטלטל טבעת הריהי בענידתה על האצבע.

ד. שנינו במשנה שלא תצא אשה בשבת לא בכוליאר ולא בכובלת[עריכה | עריכת קוד מקור]

רב אשי אמר: אין להוכיח מכאן, כי בעלמא אימא [בכלל אומר] לך שבמקרה כגון זה פטור, ושאני הכא דליתיה לממשא [ואולם שונה כאן שאין לממשו של הבושם] כלל והכלי ריק לגמרי ולכן אסור הוא בטלטולן

ד שנינו במשנה שלא תצא אשה בשבת לא בכוליאר ולא בכובלת. ושואלים: מאי [מהו] כוליאר זה? אמר רב: הוא מכבנתא — סיכה שבה פורפת אשה את צואר בגדה. כובלת — אמר רב שהוא חומרתא דפילון [צרור של בושם]. וכן אמר רב אסי כדברי רב שהוא חומרתא דפילון [צרור של בושם].

לא תצא אשה בשבת בכובלת
תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: לא תצא אשה בשבת בכובלת, ואם יצתה (יצאה) — חייבת חטאת, שיש בכך איסור מן התורה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אמנם לא תצא לכתחילה, ואולם אם יצתה — פטורה. ר' אליעזר אומר: יוצאת אשה בכובלת אף לכתחלה.

שכן אם תוציאו יהיה ניכר ריחה הרע ובודאי אינה רוצה להראות ברבים שריחה רע
ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון הם חולקים]? ר' מאיר סבר [סבור] כי משאוי (משא) הוא ולכן המוציאו לרשות הרבים בשבת חייב חטאת. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי אמנם תכשיט הוא ואולם אסרו לצאת בו לכתחילה מתוך החשש דילמא שלפא ומחויא ואתיא לאיתוייה [שמא תוציא את הכובלת ממקומה ותראנה לחברתה ותבוא להביאה, לטלטלה] ברשות הרבים. ור' אליעזר סבר [סבור]: מאן [מי] דרכה למירמי [מי דרכה ללבוש] בשמים אלה — אשה שריחה רע, ואשה שריחה רע לא שלפא ומחויא, ולא אתיא לאתוייה [אינה מוציאה ומראה ואינה עשויה להביאו, לטלטלו] ארבע אמות ברשות הרבים, שכן אם תוציאו יהיה ניכר ריחה הרע ובודאי אינה רוצה להראות ברבים שריחה רע. בברייתא זו סוכם כי ר' אליעזר מתיר מלכתחילה לצאת בכובלת.

במקום אחר כי ר' אליעזר פוטר את האשה היוצאת בשבת בכובלת ובצלוחית של פלייטון
ותוהים על כך: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במקום אחר כי ר' אליעזר פוטר את האשה היוצאת בשבת בכובלת ובצלוחית של פלייטון. ובדיני שבת "פוטר" משמעו שאמנם יש בכך איסור לכתחילה, אלא שאין בכך חיוב מן התורה!
ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], אלא הא כי קאי [זה כשהוא עומד, מוסב], על דברי ר' מאיר, ואילו הא כי קאי אדרבנן [זה כשהוא מוסב על דברי חכמים]. ובפירוט: כי קאי [כאשר הוא עומד] על דברי ר' מאיר שאמר שהוא חייב חטאת, אמר ליה [לומר] שהוא פטור. ואולם כי קאי אדרבנן דאמרי [כאשר הוא עומד, מתייחס לדברי חכמים האומרים], שאם עשה כן הריהו פטור, אבל מלכתחילה אסור לעשות כן, אמר איהו [הוא] שמותר אף לכתחלה. (ס״ב ב) ומאי [מה, היכן] אמר זאת ר' מאיר? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא תצא אשה בשבת במפתח שבידה, ואם יצאת (יצאה) — הריהי חייבת חטאת, אלו דברי ר' מאיר. ר' אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון.

וכן בכובלת וכן בצלוחית של פלייטון לא תצא, ואם יצאה — חייבת חטאת
על עצם הלשון תוהים: כובלת מאן דכר [מי הזכיר] את שמה? שהרי לא דיבר ר' מאיר בכובלת, ומדוע בא ר' אליעזר לומר בה דבר?
ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: וכן בכובלת וכן בצלוחית של פלייטון לא תצא, ואם יצאה — חייבת חטאת, אלו דברי ר' מאיר. ר' אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון. במה דברים אמורים שפוטר בהם ר' אליעזר — כשיש בהם בושם, אבל כאשר אין בהם בושם — חייבת משום הוצאת כלי בשבת.

'זאת אומרת שהמוציא אוכלין פחות מכשיעור שחייבים עליו משום הוצאה בשבת בכלי — חייב
אמר רב אדא בר אהבה: זאת אומרת שהמוציא אוכלין פחות מכשיעור שחייבים עליו משום הוצאה בשבת בכלי — חייב, כי אף שאינו חייב משום הוצאת האוכלים, הריהו מתחייב משום הוצאת הכלי. ואין אנו אומרים שהכלי טפל לאוכל שבו ואין הוצאתו נחשבת. והוכחה לכך ממה שאמרנו דהא [שהרי] צלוחית שאין בה בושם, כפחות מכשיעור בכלי דמי [נחשבת] וקתני [ושנינו] שחייבת אף שיש ריח בושם בכלי.
רב אשי אמר: אין להוכיח מכאן, כי בעלמא אימא [בכלל אומר] לך שבמקרה כגון זה פטור, ושאני הכא דליתיה לממשא [ואולם שונה כאן שאין לממשו של הבושם] כלל והכלי ריק לגמרי ולכן אסור הוא בטלטול

א. כיון שהוזכר הפלייטון הביאו כמה דברים הקשורים בו[עריכה | עריכת קוד מקור]

אלא אמר ר' אבהו: פסוק זה עוסק בחטא חמור, ויש לומר שאלו בני אדם שהיו אוכלים ושותים זה עם זה ודובקין (מצמידים) מטותיהן זו בזו ומחליפין נשותיהן זה עם זה ומסריחין ערסותם (מיטותיהם) בשכבת זרע שאינו שלהן, והוא שנאמר: "וסרוחים על ערשותם", ובשל עבירות חמורות אלו נענשו ש"יגלו בראש גולים"

א כיון שהוזכר הפלייטון הביאו כמה דברים הקשורים בו. נאמר: "השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו ולא נחלו על שבר יוסף" (עמוס ו, ו), ו"ראשית שמנים ימשחו" אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: זה פלייטון.

פלייטון גזר ר' יהודה בן בבא שלא ישתמשו בו משום אבילות החורבן
מתיב [מקשה] רב יוסף ממה ששנינו בתוספתא: אף על פלייטון גזר ר' יהודה בן בבא שלא ישתמשו בו משום אבילות החורבן, ולא הודו לו חכמים. ואי אמרת [ואם אמרת] שפלייטון הוא הכתוב בפסוק זה, ושיש בו משום תענוג, אמאי [מדוע] לא הודו לו? והרי בפסוק זה מגנים את אלה שאינם סובלים את כאבה של האומה!
אמר ליה [לו] אביי: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] הא דכתיב [זה שנאמר] באותו פסוק "השתים במזרקי יין", ונחלקו ר' אמי ור' אסי מה הם מזרקי יין אלה, חד [אחד מהם] אמר שהם קנישקנין (כלי יין שיש לו כמה פיות ואפשר לשתות מאחדים מהם יחד), וחד [ואחד מהם] אמר שמזרקין (זורקים) כוסותיהן זה לזה בשמחה ובדיחות דעת. אם כן הכי נמי דאסיר [כך גם כן תאמר שאסור]? והא [והרי] רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא [הזדמן לבית ראש הגולה] וראה ששתה ראש הגולה בקנישקנין, ולא אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא ולא מידי [דבר]!

הכלל בזה הוא: כל מידי דאית ביה [דבר שיש בו] תענוג ואית ביה [ויש בו] שמחה — גזרו בו רבנן [חכמים] שלא לעשותו מפני אבל החורבן,
אלא יש לומר כי הכלל בזה הוא: כל מידי דאית ביה [דבר שיש בו] תענוג ואית ביה [ויש בו] שמחה — גזרו בו רבנן [חכמים] שלא לעשותו מפני אבל החורבן, אבל מידי דאית ביה [שיש בו] תענוג ולית ביה [ואין בו] שמחה — לא גזרו בו רבנן [חכמים], והפלייטון, כיון שאין בו משום שמחה, אף שהוא דבר יקר ומענג — לא אסרוהו. כיון שהוזכרו פסוקים אלה בגנות גדולי שומרון באים עתה לפרש מקצתם.
נאמר: "השכבים על מטות שן וסרחים על ערשתם ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק" (עמוס ו, ד). אמר ר' יוסי בר' חנינא: פסוק זה מלמד שחטאם שהיו משתינין מים בפני מטותיהן ערומים.

שכן משום שמשתינין מים בפ ני מטותיהם כשהם ערומים יגלו בראש גולים?!
מגדף בה [לועג, דוחה זאת] ר' אבהו: אי הכי אם כך שלשון "סרוחים" מלמד על כך, אם כן היינו דכתיב [זהו לכאורה גם פירוש מה שנאמר] "לכן עתה יגלו בראש גלים וסר מרזח סרוחים" (עמוס ו, ז), והדבר תמוה, שכן משום שמשתינין מים בפ ני מטותיהם כשהם ערומים יגלו בראש גולים?! שאף שהוא מנהג מגונה, מכל מקום עונש חמור זה ודאי אינו מגיע בשל כך!
אלא אמר ר' אבהו: פסוק זה עוסק בחטא חמור, ויש לומר שאלו בני אדם שהיו אוכלים ושותים זה עם זה ודובקין (מצמידים) מטותיהן זו בזו ומחליפין נשותיהן זה עם זה ומסריחין ערסותם (מיטותיהם) בשכבת זרע שאינו שלהן, והוא שנאמר: "וסרוחים על ערשותם", ובשל עבירות חמורות אלו נענשו ש"יגלו בראש גולים".

ב. שלושה דברים מביאין את האדם לידי עניות, שנענשים עליהן משמים[עריכה | עריכת קוד מקור]

ואלו הן: המשתין מים בפני מטתו ערום, וזה שמזלזל בנטילת ידים, ושאשתו מקללתו בפניו.

ב אגב הדברים שהוזכרו קודם אמר ר' אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים כי בברייתא היא שנויה]: שלושה דברים מביאין את האדם לידי עניות, שנענשים עליהן משמים, ואלו הן: המשתין מים בפני מטתו ערום, וזה שמזלזל בנטילת ידים, ושאשתו מקללתו בפניו.

"המשתין מים בפני מטתו ערום"
ומבארים: "המשתין מים בפני מטתו ערום", אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] איסור זה אלא בכגון דמהדר אפיה לפורייה [שמיסב פניו למטתו] ומטיל מימיו לעברה, אבל אם מיסב פניו ומטיל מימיו לבראי [לחוץ] — לית לן [אין לנו] בה איסור חמור כל כך.
וכן גם כאשר הוא מהדר אפיה לפורייה [מיסב פניו למיטתו] לא אמרן [אמרנו] איסור זה אלא כאשר מטיל מימיו לארעא [לארץ], אבל כאשר מטיל מימו במנא [בכלי] — לית לן [אין לנו] בה איסור, שאין הדבר מגונה כל כך.

ולענין המזלזל בנטילת ידים
ולענין המזלזל בנטילת ידים, אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא בכגון שהוא לא משא ידיה [רוחץ ידיו] כלל, אבל אם משא [רוחץ] ולא משא [רוחץ] — לית לן [אין לנו] בה חשש זה.
ומעירים בגמרא: ולאו מלתא היא [ואין זה דבר נכון], שכן אמר רב חסדא: אנא משאי [אני רחצתי] מלא חפני מיא [מים] ויהבו [ונתנו] לי מלא חפני טיבותא [טובה], ומכאן נלמד שלענין הסגולה שבדבר ראוי להרבות במים.

ועל מה שאמרו שאשתו מקללתו בפניו
ועל מה שאמרו שאשתו מקללתו בפניו, אמר רבא: מדובר כאן כשמקללתו על עסקי תכשיטיה, שמתאוננת על שאינו נותן לה תכשיטים. ומעירים: והני מילי הוא דאית ליה ולא עביד [ודברים אלה הם דווקא כשיש לו כסף ואינו עושה] עבורה תכשיטים, אבל אם אין לו כסף, אין בכך חשש.

ג כיון שדובר בחטאים שבימי בית המקדש הראשון מוסיפים לבאר פסוקים אחרים שיש בהם מעין זה[עריכה | עריכת קוד מקור]

החטאים: בהקשר לשימוש בבשמים

ג כיון שדובר בחטאים שבימי בית המקדש הראשון מוסיפים לבאר פסוקים אחרים שיש בהם מעין זה.

"וברגליהן תעכסנה" — אמר ר' יצחק דבי [מבית מדרשו] של ר' אמי: מלמד שמטילות היו בשמי מור ואפרסמון במנעליהן ומהלכות בשוקי ירושלים, וכיון שמגיעות אצל בחורי ישראל היו בועטות בקרקע ומתיזות עליהם מן הבושם ומכניסות בהן יצר הרע כארס בכעוס (של נחש)
 דרש רבא בריה [בנו] של רב עילאי, מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עיניים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה" (ישעיהו ג, טז) — "יען כי גבהו בנות ציון" הכוונה: שהיו מהלכות בקומה זקופה ומגביהות עצמן שלא בדרך צניעות. על האמור "ותלכנה נטויות גרון" מסביר הוא שהיו מהלכות פסיעות קטנות עקב בצד גודל, כדי להראות עצמן יותר. ו"משקרות עינים" — דהוה מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזן [שהיו ממלאות כחול בעיניהן ומרמזות]. "הלוך וטפוף" — שהיו מהלכות העשירות שבהן אשה ארוכה בצד אשה קצרה כדי שתראה הגבוהה יותר בולטת (צפה = טפה) בגובהה. "וברגליהן תעכסנה" — אמר ר' יצחק דבי [מבית מדרשו] של ר' אמי: מלמד שמטילות היו בשמי מור ואפרסמון במנעליהן ומהלכות בשוקי ירושלים, וכיון שמגיעות אצל בחורי ישראל היו בועטות בקרקע ומתיזות עליהם מן הבושם ומכניסות בהן יצר הרע כארס בכעוס (של נחש).

מאי [מה] פורענותיהם על חטאים אלה?
מאי [מה] פורענותיהם על חטאים אלה? — כדדריש [כפי שדרש] רבה בר עולא: "והיה תחת בשם מק יהיה ותחת חגורה נקפה ותחת מעשה מקשה קרחה ותחת פתיגיל מחגרת שק, כי תחת יופי". (ישעיהו ג, כד), ומפרש: "והיה תחת בושם מק יהיה" — מקום שהיו מתבשמות בו נעשה נמקים נמקים (רקבון), "ותחת חגורה נקפה" — מקום שהיו חגורות בצלצול (שרוך) נעשה נקפים נקפים (פצעים). "ותחת מעשה מקשה קרחה" — מקום שהיו מתקשטות בו בשערן נעשה קרחים קרחים. "ותחת פתיגיל מחגרת שק" — פתחים המביאין לידי גילה שהוא הרחבה של המלה "פתיגיל", יהיו למחגרת שק. "כי תחת יפי" — אמר רבא: היינו דאמרי אינשי [זה שאומרים בני אדם], כפתגם עממי: חלופי שופרא [במקום יופי] — כיבא [מוגלה]

מלמד שפרחה בהן צרעת.
ועוד על פסוק אחר: "ושפח ה' קדקד בנות ציון וה' פתהן יערה ". "ושיפח ה' קדקד בנות ציון" — אמר ר' יוסי בר' חנינא: מלמד שפרחה בהן צרעת. וראיה לכך: כתיב הכא [נאמר כאן] "ושפח", וכתיב התם [ונאמר שם] בין סוגי הצרעת: "ו לשאת ולספחת ולבהרת" (ויקרא יד, נו).

כלומר, שפכו דם כקיתון. וחד [ואחד מהם] אמר: שנעשו פתחיהן (ערוותן) מלאים שער כיער
ובפירוש דברי הכתוב "וה' פתהן יערה" נחלקו רב ושמואל, חד [אחד מהם] אמר: שנשפכו, כלומר, שפכו דם כקיתון. וחד [ואחד מהם] אמר: שנעשו פתחיהן (ערוותן) מלאים שער כיער.

ד וכיון שדובר בחטאי ירושלים ובשפע שהיה בה קודם חורבנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אנשי ירושלים אנשי שחץ (גסות) היו;וכולן רמז הם לזנות;עצי ירושלים של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהם ריחן היה נודף בכל ארץ ישראל

ד וכיון שדובר בחטאי ירושלים ובשפע שהיה בה קודם חורבנה, אמר ר' יהודה שכך אמר רב: אנשי ירושלים אנשי שחץ (גסות) היו. אדם אומר לחברו: במה סעדת היום? בפת עמילה (שנילושה יפה), או בפת שאינה עמילה? ביין גורדלי (שהיה לבן), או
ס״ג א
ביין חרדלי [שהיה שחור]? במסב (מטה לשבת עליה) רחב, או במסב קצר (צר)? בחבר טוב, או בחבר רע? ואמר רב חסדא: וכולן רמז הם לזנות. שבכל אלה רמזו לענייני נשים מסוגים שונים. ש"פת עמילה" משמעו — בעולה, "יין גורדלי" — נערה בהירה, "מסב רחב" — אשה שמנה.

עצי ירושלים של קינמון היו
וכיון שדובר בירושלים, אמר רחבה שכך אמר ר' יהודה: עצי ירושלים של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהם ריחן היה נודף בכל ארץ ישראל. ומשחרבה ירושלים נגנזו עצי בושם אלה, ולא נשתייר מהם אלא כשעורה, ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא [ונמצא באוצר המלכה צימצמאי -מלכת תדמור לפי מהריץ חיות].
(פורטל הדף היומי) - לחילופין נוכל להתייחס למאמרי חז"ל המייחסים את הקינמון לירושלים מנקודת מבט רוחנית. רעיון יפה מצאתי בפורום "פורטל הדף היומי" שכתב דוד לקס: ירושלים אורו של עולם "אמר רחבה אמר רבי יהודה עצי ירושלים של קינמון היו ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל ומשחרבה ירושלים נגנזו ולא נשתייר אלא כשעורה ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא:

לא ברור בעיני הפשט, של עצי קינמון דירושלים ריחן נודף בכל ארץ ישראל.

נלע"ד לומר, ירושלים הינה מרכזה של ארץ ישראל, מרכזיותה משמעו, העשייה הנעשית בה משפיעה על הארץ כולה הן בעשייה לטוב והן בעשייה למוטב. כך גם א"י הינה מרכז העולם לאותו עניין.

סיום הדברים, כשחרבה ירושלים כל כח השפעתה לארץ ישראל כולה הצטמצם לכדי שעורה, אותה שעורה אינה נמצאת בכל כי אם רק במקום אחד, בגזאי דצימצמאי מלכתא"

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.