על גג העולם

התמונה אינה מהכתבה: המקור: ויקישיתוף

• קישור לכתבה

על גג העולם - כתבה של ארנון סגל במוסף השבת של מקור ראשון מערב ראש השנה תשע"ה - 20 ספטמבר 2017 - הכתבה מובאת בראשותו האדיבה של ארנון סגל

בתמונות ניתן לצפות במקור, בעיתון "מקור ראשון" הנ"ל

משה רבינו שהה בהר סיני ארבעים יום, אבל ורדה פולק-סאם ניצבה בשנת תשנ"ד (1993-94) בראש הר הא-לוהים במשך תשעה חודשים תמימים, וירדה משם עם כמה תמונות ותובנות מזווית נדירה * דברים שרואים משם

במשך שנים היא עבדה כצלמת עיתונות בשירות בעלה, עיתונאי גרמני ונצר למשפחת מינכהאוזן האגדית, אבל פעם אחת בלבד יזמה ורדה פולק-סאם (64) בעצמה את שיגורה למשימת צילום. זה היה בסתיו 1993, כאשר במהלך סיור בהר הבית גילתה שכיפת הסלע עוברת תהליך של ציפוי בזהב, תרומת המלך חוסיין. מלך ירדן המנוח מכר אז בית פרטי בלונדון כדי לממן את עלות ציפוי הכיפה העצומה בשלושה מיקרון זהב טהור – 12 מיליון פאונד.

פולק-סאם היא ירושלמית מבטן ומלידה, ומצד סבתה דור תשיעי בעיר. היא גם סופרת שהוציאה בין השאר לאור ספר על סודות המקווה היהודי (בית הסתרים, 2005) וספר נוסף אודות חייו והתאבדותו של בנה ('בחירתו של רפאל פ.', 2016). היא איננה שומרת מצוות, אבל לדבריה "מאמינה בכל רמ"ח אבריה". "יש לי דיאלוג מיוחד עם בורא עולם", היא מעידה על עצמה. "אני חושבת שאחד הדברים שהוא אוהב מאוד זו ההקשבה שלי לאבות. ההקשבה למשפחה, לסיפורים.

"כשראיתי את תהליך זיהוב הכיפה נזכרתי במה שסבא שלי, יליד חברון סיפר לי על המסורת הערבית שלפיה בערב החתונה החתן מביא לכלה מגש מלא בזהב, מביע בכך את אהבתו ומסמן על הדרך לכל צעירי השכונה שהאשה הזו שייכת לו. בזיהוב הזה חוסיין אמר בעצם לכל הסביבה שהמקום הזה והכיפה הזו הם שלו. כשחזרתי מההר אמרתי לבעלי, אולריך שאנו מכנים אותו אורי, שאני רוצה לעלות על הכיפה ולתעד שלב אחר שלב את המעשה ההיסטורי".

פולק-סאם קיבלה לבסוף את אישור הוואקף לתעד את ציפוי המבנה, בעזרת איש קשר בכיר בהר שהכירה. למרות 24 השנים שחלפו ועל אף העובדה שהאיש כבר הלך לעולמו, פולק-סאם איננה חושפת את זהותו של מי שפתח בפניה את הדרך לגג של כיפת הסלע, מחשש שיאונה למשפחתו. עד השלמת הזיהוב, כעבור תשעה חודשים, ורדה פולק-סאם הגיעה כמעט בוקר בוקר אל כיפת הסלע, טיפסה עליה בעזרת הפיגומים שציפו אותה מבחוץ או עלתה אל מרומי המנוף שהתנשא מעל למבנה העתיק באותה עת.

"חוסיין הקים בית חרושת של ממש לזהב צמוד לכיפה. חברה אירית זכתה במכרז, למרות שגם חברות גרמניות ואיטלקיות רצו מאוד לבצע את המיזם הזה, וזאת מכיוון שדמי הביטוח של האירים היו נמוכים באופן יחסי. לא יותר מעשרה בני אדם עסקו במלאכת הציפוי, רובם אירים, בתוספת כמה עוזרים ערבים. הם הורידו את משטחי הנחושת המרובעים שציפו את הכיפה וטבלו אותם בשלוש קערות. בראשונה היה ניקל, בשניה זהב ובשלישית חומר שטיפה. לאחר מכן סרקו במחשב את ציפוי הזהב למדידת עוביו, והעבירו במתקן מיוחד חזרה למעלה, למרומי הכיפה.

"שני פועלים ניצבו למעלה, על הכיפה, ללא כל חבל אבטחה, הצמידו את המשטחים בחזרה לכיפה בעזרת מברג פשוט ואטמו בסיליקון. גם את הצריח שבראש הכיפה פירקו לחלקים, הורידו למטה במנוף לצורך ציפוי בזהב ושבו והרכיבו אותו במקומו. על תהליך הציפוי הזה ניתנה אחריות למשך 150 שנה, ועד עכשיו לא נזקקו לממש אותה".

כמו נמלים

"גם הצלם הכי גדול בעולם לא מסוגל לצלם נשמה של מקום. הייתי פשוט יושבת במשך שעות בראש הכיפה. ביחס לזמן הממושך ששהיתי שם צילמתי מעט מאוד, כמה אלפי צילומים בסך הכל. אם יש מתנה שקיבלתי ממרומים, כנראה בזכות אבות, זו הישיבה בראש המבנה הזה. אני יהודיה וגם אשה, וממילא זה דבר שלחלוטין איננו מובן מאליו. לא היה לי עניין להקניט איש וגם לא להוכיח נוכחות. פשוט להגיד תודה רבה על הזכות. כשיושבים למעלה מבינים למה הקדוש ברוך הוא בחר דווקא במקום הזה, היפה בעולם. ירושלים שרואים משם זו לא ירושלים שרואים מגובה הקרקע. שם רואים את הפנים של העיר. הרי כל ירושלים נבנתה עם פניה לעבר הר הבית. "כשיושבים למעלה מבינים שלכל מה שעושים למטה אין כל קשר לרצון הא-ל. שם למעלה יש אך ורק טוהר. רק ניקיון. זה מקום של שלוות עולמים, ועצוב מאוד לראות את התרגום שלה על פני הקרקע. צר לי כשאני רואה כמה אלימות, כעס, אומללות ומוות נובעים מהנקודה הזו, והכל כאשר ארבעים מטרים למעלה הכל נקי כל כך".

פולק-סאם היתה על הכיפה גם בבוקר יום שישי, חג הפורים תשנ"ד, כאשר ברוך גולדשטיין טבח במוסלמים במערת המכפלה. בלי לדעת דבר, פולק-סאם הבחינה לפתע שההר מתרוקן מאדם. היא היתה משוכנעת שלא יניחו לה עוד להיכנס למתחם, ואכן הוואקף מנע כניסת תיירים ויהודים ישראלים אליו, אבל לה עצמה הניחו להישאר.

"כל פס זהב בכיפה נתפס בעיניי כצעד נוסף לשלום. דוד המלך לא היה יכול לבנות את בית המקדש ורק שלמה הורשה לעשות זאת. זה אומר שבית המקדש ייבנה רק בזמן שלום. הוא לא יכול להיבנות מתוך מלחמה, צער כעס ואלימות, אבל אם מראים את היופי, זה מביא שלום, וזה מה שבאתי להראות.

"מה שצריך לעשות הוא לכבד את אמונתו של האדם שעומד מולי. אף צד לא יקבל דבר בכוח. מי שיושב שם מרגיש את האהבה. היום אני מורת דרך אבל באותו הזמן עוד לא ידעתי להסביר מה אני רואה. הכל היה אינטואיטיבי, כמו הילד בסיפור החסידי ששורק בבית הכנסת ביום הכיפורים ופותח בכך שערי שמיים. כמובן אין לי פיתרון לעימות בירושלים, קטונתי, אבל כשישבתי למעלה על הכיפה חשתי שלבורא עולם אין עניין בכל מה שמתרחש למטה. כשכבר צילמתי, צילמתי רק יופי. אין תמונה אחת שיש בה מתח. אין שום אלימות". כשהושלם הזיהוב באביב 94' פנתה פולק-סאם לראש לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין המנוח, איתן הבר, והראתה לו את הצילומים. הבר נדהם, ופולק-סאם ביקשה שאם ייחתם הסכם שלום התמונות הללו יינתנו למלך חוסיין. כעבור חודשים אחדים אכן נחתם הסכם. אז קיבלה פולק-סאם שיחת טלפון מלשכת ראש הממשלה בהתראה קצרה ובה ביקשו מהצלמת לאגד את התמונות לאלבום, אלבום השלום. בהסכם שנחתם לבסוף בוושינגטון נוסף סעיף שבו מבטיחה ישראל עדיפות לירדנים בכל הנוגע לקביעת ההתנהלות בהר הבית. פולק-סאם ראתה בכך עדות למסירת מפתחות ההר לחוסיין, התגשמות של סיפורי סבה על נדוניית הזהב הערבית.

"חוסיין התרגש עד עמקי נשמתו לקבל את האלבום הזה וכך נולדה הטיסה המפורסמת שלו מעל ירושלים. היו אלפי אנשים בטיילת ואפשר היה ממש להרגיש את השלום. היתה השתאות. אני ראיתי שלום על ישראל. זה היה רק רגע ומיד חמק. אם לא היו רוצחים את רבין אולי באמת היה שלום. אי אפשר לדעת.

"הצילומים שצילמתי בהר לא מראים אפילו פסיק ממה שבאמת ראו משם. אפילו לא ניסיתי. מראש הרמתי ידיים. אי אפשר להראות את ההוד. מי שישב פעם אחת על הכיפה למעלה לא יפעיל עוד כוח, לא יניף את ידיו. שם מבינים שצריך לעשות פסק זמן וחשיבה מחדש. הרי כל בני האדם נראים משם כמו נמלים, וכולם נראים אותו הדבר. אין הבדל בין יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים. ניסו לפוצץ את המקום הזה, אבל מה זה ייתן? כל הנגיעה שלנו בחומר לא נכונה.

"אני אוהבת מאוד את המקום הזה, כי הוא קיבל אותי באהבה בתור מי שאני. לא היתי צריכה להתחפש לערביה ולא לרמות אף אחד. נכנסתי בזכות ויצאתי שלמה ועשירה מהיופי. נכנסתי בשלום ויצאתי בשלום, ורק שלום ראיתי שם". עוצרים היום בהר יהודים שמתפללים בו. זה מקובל עלייך?

"אתה יכול להתפלל בכל מקום. זה היופי של היהדות. הקשר שלך עם הא-לוהים יכול להיות בפרדס התפוחים של האר"י. גם רבי שמעון בר יוחאי לא ישב בהר הבית אלא במערה". את אומרת בעצם שלא צריך את הר הבית כדי להתפלל בו?

"חס וחלילה. איש באמונתו יחיה, אבל אני רוצה יותר את קדושת הא-ל מאשר את קדושת המקום. המקום עצמו לא חשוב". אבל זה המקום שא-לוהים בחר.

"נכון, אלוהים בחר את המקום אבל א-לוהים איננו מצומצם. תאר לך מה היה קורה אם היהודים לא היו מתייחסים להר הבית. אם כל היהודים היו קמים יום אחד ואומרים 'בואו נרד מזה', מה היה קורה? הכל צריך להיות בחוכמה. תניח להר לעת עתה. תראה כמה דם נשפך, כמה חטאים, ובשם השם תעזוב את זה. הוא הרי לא מתכוון דווקא למקום הזה, תאמין לי. למה להיתפס לחומר? למה לא לרוח? אם במשך מאה שנה לא נתייחס למקום הזה, גם הערבים ילכו ממנו. מהן מאה שנה בהיסטוריה היהודית? א-לוהים לא אמר לאף אחד להילחם על הר הבית".