על ההטמנה (המשך) - דף מ"ט מסכת שבת
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו
מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות :https://zoom.us/my/mizpenevo
האם המדובר דווקא שהיו הדברים לחין מחמת עצמן[]
ואם כן לא הצליחו להוכיח הוכחה מכרעת אם חומרים אלה צריכים להיות לחים מחמת עצמם, או אף מחמת דבר אחר'
א במשנה נמנו דברים אחדים שאסור לטמון בהם את התבשיל בערב שבת בזמן שהן לחין. איבעיא להו [נשאלה להם, לבני הישיבה] שאלה זו: האם המדובר דווקא שהיו הדברים לחין מחמת עצמן, שזה טבעם והרטיבות היתה בהם מתחילת בריאתם, או דילמא [שמא] אפילו כאשר היו לחין מחמת דבר אחר, שנשפכו נוזלים עליהם.
תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שבמשנה פורטו הדברים: לא בתבן ולא בזגים ולא במוכין ולא בעשבים בזמן שהם לחין. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי מדובר בלחין מחמת דבר אחר — שפיר [יפה, מובן הדבר], שכולם יכולים להירטב. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי מדובר בלחין מחמת עצמם, מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה] אפשרות שיהיה המוך רטוב מתחילתו? שהרי הצמר הוא דבר יבש מעיקרו! ומשיבים: ממרטא דביני אטמי [מן הצמר הנמרט מבין הירכיים], שצמר זה כרגיל רטוב מחמת זיעה.
והא דתני [וזו ששנה] ר' אושעיא הלכה שטומנין בכסות יבשה או בפירות יבשים, אבל לא בכסות לחה ולא בפירות לחין, ולדברנו לכאורה הדבר תמוה, שכן כסות לחה מחמת עצמה היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]? ומשיבים: אף בזה יתכן לומר כי אותה כסות עשוייה ממרטא דביני אטמי [מצמר הנמרט מבין הירכיים], שטוו וארגו צמר זה בעודו לח. ואם כן לא הצליחו להוכיח הוכחה מכרעת אם חומרים אלה צריכים להיות לחים מחמת עצמם, או אף מחמת דבר אחר.
/poem>
==משנה טומנין בכסות ובפירות ועוד==
פשתן דקה. ר' יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה (עבה).'
<poem>
ב משנה טומנין בכסות ובפירות, בכנפי יונה, ובנסרת עץ של חרשים (נגרים) ובנעורת () של פשתן דקה. ר' יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה (עבה).
בעל כנפים"?[]
מה יונה כנפיה הן המגינות עליה, שאין לה נשק אחר להלחם בו, אף ישראל מצות הן המגינות עליהן'
ג גמרא כיון שהוזכרו כאן כנפי יונה, מובא סיפור הקשור בהן. אמר ר' ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כמו זה של אלישע "בעל כנפים". ושואלים: מאי היא [מה הוא] הענין שבו יש לשמור על גוף נקי? אביי אמר: שלא יפיח בהן. רבא אמר: שלא יישן בהן (האם מותר אחרי שינת ארעי).
ומסבירים: ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו לאלישע] "בעל כנפים"? — שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו כעונש את מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור (פקיד) אחד ורץ (ברח) אלישע מפניו ורץ הקסדור אחריו. וכיון שהגיע הקסדור אצלו נטלן אלישע לתפילין מראשו ואחזן בידו. אמר לו הקסדור: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו בידו כנפי יונה. לפיכך קורין אותו בשל נס זה "אלישע בעל כנפים".(במצוות עשה אינו חייב לעשות בשעת השמד - רק עח מצוות לא-תעשה)
ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה, מיוחד] כנפי יונה משאר עופות, שאמר אלישע שכנפי יונה בידו? ענו על כך: משום דאמתיל [שנמשלה] כנסת ישראל ליונה, שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ" (תהילים סח, יד) וביאורו: מה יונה כנפיה הן המגינות עליה, שאין לה נשק אחר להלחם בו, אף ישראל מצות הן המגינות עליהן.
טומנים את התבשיל בנסורת של חרשין[]
נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל, שמוסיף חום'
ד שנינו במשנה שלדעת התנא הראשון טומנים את התבשיל בנסורת של חרשין, ר' יהודה מחלק בין הטמנה בנסורת דקה לגסה. איבעיא להו [נשאלה להם, לבני הישיבה] שאלה זו: האם דברי ר' יהודה על נסורת של חרשין קאי [עומדים, מוסבים], או על ענין נעורת של פשתן קאי [עומדים, מוסבים]?
ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה דתניא [ששנינו בברייתא] שר' יהודה אומר: נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל, שמוסיף חום. ואם כן שמע מינה [למד ממנה] כי על נעורת של פשתן קאי [עומדים, מוסבים] דברי ר' יהודה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] (כל אלה טאינן מוסיפים אבל).
משנה: טומנין את התבשיל בערב שבת בשלחין (עורות) ומטלטלין אותן בשבת[]
אם טמן את הקדירה בתוך קופה (סל) המלאה בגיזי צמר, מטה את אותה קופה על צדה כדי שתיפולנה גיזי הצמר לצד הקדירה'
ה משנה טומנין את התבשיל בערב שבת בשלחין (עורות) ומטלטלין אותן בשבת. וכן טומנים בגיזי צמר (צרורות צמר גזוז), ואולם שלא כבשלחים אין מטלטלין אותן, וכיצד הוא עושה כשטמן באלה ורצונו להוציא את הקדירה? נוטל את הכסוי של הקדירה, שאותו מותר לטלטל, והן, גיזי הצמר, נופלות מאליהן, בלא שיצטרך לנגוע בהן.
ר' אלעזר בן עזריה אומר: אם טמן את הקדירה בתוך קופה (סל) המלאה בגיזי צמר, מטה את אותה קופה על צדה כדי שתיפולנה גיזי הצמר לצד הקדירה, ונוטל אותה ממקומה, שמא יטול את הקדירה, ויפלו גיזי הצמר לתוך החלל שנוצר בצמר כתוצאה מהנחת הקדירה ואינו יכול להחזיר, שהרי אסור להזיז את הצמר משום מוקצה. וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר
שלחין של בעל הבית[]
שלדעתו אף שלחים של אומן מותרים בטלטול'
ו גמרא מסופר: יתיב [ישב] ר' יונתן בן עכינאי ור' יונתן בן אלעזר, ויתיב [וישב] ר' חנינא בר חמא גבייהו [אצלם, לידם], וקא מיבעיא להו [ונשאלה להם] שאלה זו: האם במשנה בשלחין של בעל הבית תנן [שנינו] אותה הלכה, אבל אם היו השלחים של אומן שמקצועו בעורות כיון דקפיד עלייהו [שהוא מקפיד עליהם] שלא יתקלקלו שהרי הם נחוצים לו למלאכתו לא מטלטלינן להו [מטלטלים אנו אותם]. או דילמא [שמא] שלחים של אומן תנן [שנינו] שמותר לטלטלם, וכל שכן של בעל הבית?
אמר להם ר' יונתן בן אלעזר: מסתברא [מסתבר] לומר ששלחים של בעל הבית תנן [שנינו] אבל בשל אומן אסור כי הוא קפיד עלייהו [מקפיד עליהם]. אמר להו [להם] ר' חנינא בר חמא, כך אמר ר' ישמעאל בר' יוסי:(מ״ט ב ) אבא שלחא הוה [אבי מעבד עורות היה] ואמר פעם בשבת הביאו שלחין ונשב עליהן (ר"ח). שלדעתו אף שלחים של אומן מותרים בטלטול (יכולים להשתמש בו בישיבה ועוד).
נסרין של עץ של בעל הבית מטלטלין אותן בשבת, ושל אומן אין מטלטלין אותן
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: נסרין של עץ של בעל הבית מטלטלין אותן בשבת, ושל אומן אין מטלטלין אותן. ואם חישב לתת עליהן פת לאורחין — בין כך ובין כך מטלטלין אותם. הרי שחומרים השייכים לאומן אין מטלטלין! ומשיבים: שאני [שונים] הנסרים דקפיד עלייהו [שהוא מקפיד עליהם] שלא יתקלקלו, מה שאין כך בעורות שאינם מתקלקלים בישיבה.
עורות
ועוד תא שמע [בוא ושמע] ראייה לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת: עורות, בין שהם עבודין (מעובדים), בין שאין הם עבודין מותר לטלטלן בשבת. לא אמרו כי לעורות העבודין יש בהם דין מיוחד המבדילם מעורות שאינם מעובדים אלא לענין טומאה בלבד, שרק עור מעובד ראוי לקבל טומאה. ולענייננו מאי לאו [האם לא] נאמר כי לא שנא [אינו שונה] אם העורות של בעל הבית, ולא שנא [ואינו שונה] אם העורות של אומן? ודוחים: לא, מדובר כאן רק בעורות של בעל הבית.
של בעל הבית-כן או של אומן-לא
ומקשים: אם כן, אבל אם הם של אומן מאי [מה דינם]? אם תאמר כי אין מטלטלין אותם בשבת, אי הכי הא דתני [אם כך זה ששנינו] כי לא אמרו שיש הבדל להלכה בין עבודין לשאינם מעובדים אלא לענין טומאה בלבד, אם כן לפלוג וליתני בדידה [שיחלוק וישנה חלוקה דקה יותר בה, בתוכה]: במה דברים אמורים שאין מחלקים בין סוגי העורות — הרי זה דווקא בעורות של בעל הבית, אבל בשל אומן — לא! ומתרצים: כל הברייתא כולה בעורות של בעל הבית קמיירי [עוסקת] ולכן אין מקום לשאול מדוע אין דנים בעורות של אומן.
על עיקר השאלה מעירים שהיא כתנאי [כתנאים] שנחלקו בדבר זה, ששנינו בברייתא: עורות של בעל הבית מטלטלין אותן בשבת, ושל אומן אין מטלטלין אותן. ר' יוסי אומר: אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן
שמספר אבות המלאכות האסורות בשבת מן התורה הן ארבעים חסר אחת, כנגד מי?[]
ששלושים ותשע מלאכות שבת הרי הן כנגד עבודות המשכן. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין חייבין בשבת אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן'
אותם חכמים שישבו ודנו בענין העורות הדור יתבי וקמיבעיא להו [חזרו וישבו ונשאלה להם] שאלה זו: הא דתנן [זו ששנינו במשנה] שמספר אבות המלאכות האסורות בשבת מן התורה הן ארבעים חסר אחת, כנגד מי? כלומר, מה מקורו של מנין זה?
אמר להו [להם] ר' חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן. שכל אותן העבודות שהיו במשכן הרי הן חשובות ונמנו כאבות מלאכות לדיני שבת. ומלאכות אחרות, אף שהן חשובות, כיון שלא היו במשכן — אינן נמנות בין אבות המלאכות. אמר להו [להם] ר' יונתן בר' אלעזר, כך אמר ר' שמעון בר' יוסי בן לקוניא: מספר זה של ארבעים חסר אחת הוא כנגד מספר הפעמים שהמילים "מלאכה" "מלאכתו" ו"מלאכת" כתובים בתורה, שמניינם בסך הכל בתורה ארבעים חסר אחת.(יש 65 פעם - לפי הקונקודנציה - "בעל תוספות יום טוב" - לא את כולם מלשבים - למשל בריאת העולם + בהקשר לאוכל נפש)
האם זה במניין
בעי [שאל] רב יוסף: האם הלשון "מלאכתו" הכתוב ביוסף "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית" (בראשית לט, יא) ממנינא [ממנין] שלושים ותשע הפעמים הוא, או לא? אמר ליה [לו] אביי: וליתי [ושיביאו] ספר תורה ולימני [וימנו], ואפשר לבדוק מיד אם בלא פסוק זה יש שלושים ותשע לשונות "מלאכה". מי [האם] לא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שבמקרה של ספק כזה לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום! (הכוונה עשה את צרכיו עם הגברת)
אמר ליה [לו] : אין אני יכול לקבוע את הדבר על סמך מנין בלבד, משום שיש עוד פעם אחת לשון "מלאכה" שאין משמעותה ברורה בעיני, כי קא מספקא לי [כאשר מסופק אני] הרי זה משום דכתיב [שנאמר]: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות לה ז), והשאלה היא האם ממנינא [ממנין] שלושים ותשע לשונות ה"מלאכה" הוא או לא? ומהות השאלה היא: האם לשון "המלאכה" הראשונה ("והמלאכה היתה דים") נחשב במשמעות של מלאכה ממש, והא [ופסוק זה] בענין יוסף הריהו כמאן דאמר [כשיטת מי שאומר] ש"לעשות מלאכתו" כאן היא בלשון נקיה, וכוונתה לעשות צרכיו עמה בתשמיש נכנס.
או דילמא [שמא] "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" ממנינא [מן המנין] הוא, שכוונתו למלאכה ממש, והאי [פסוק זה] "והמלאכה היתה דים" הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבינו]: דשלים ליה עבידתא [שהושלמה לה מלאכת ההכנה, הבאת הנדבות], ואין משמעו מלאכה ממש. בסיכומו של דבר לא נמצא פתרון לבעיה זו, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.
ולגופם של דברים: תניא כמאן דאמר [שנויה ברייתא כדעת מי שאמר] ששלושים ותשע מלאכות שבת הרי הן כנגד עבודות המשכן. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין חייבין בשבת אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן. הם זרעו כדי לגדל צמחים מהם הפיקו צבע כהכנה לבנין המשכן, ואתם לא תזרעו בשבת. הם קצרו לצורך המשכן, ואתם לא תקצרו בשבת.
הם העלו את הקרשים מקרקע המדבר שהיא רשות הרבים לעגלה שהיא רשות היחיד, ואתם לא תכניסו בשבת מרשות הרבים לרשות היחיד. הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע, ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים. הם הוציאו קרשים וחפצים אחרים והעבירום מעגלה לעגלה, כלומר, מרשות היחיד לרשות היחיד, ואתם לא תוציאו בשבת מרשות היחיד לרשות היחיד.
על המשפט האחרון תוהים: מרשות היחיד לרשות היחיד, מאי קעביד [מה הוא עושה] שיהא בכך איסור? ומשיבים, אביי ורבא דאמרי תרוויהו [שאמרו שניהם], ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב אדא בר אהבה: שיש להבין שהיה זה טלטול מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שהרי בית שתי העגלות היה המדבר שהוא רשות הרבים
משנה: שטומנים בגיזי צמר (זה מוקצה ?) ואולם אין מטלטלין אותם[]
גיזי צמר של הפתק אין מטלטלין אותן. ואם התקינן בעל הבית להשתמש בהן — מטלטלין אותן
שנינו במשנה שטומנים בגיזי צמר (מיוד ליצור חוטים ולא להטמנה) ואולם אין מטלטלין אותם. אמר רבא, יש להבין את המשנה כך: הדין שאין מטלטלים בגיזי צמר הוא הוראה כללית בדיני מוקצה, ולא שנו הלכה זו אלא באופן שלא טמן את התבשיל בהן, אבל אם טמן בהן את התבשיל — מטלטלין אותן, כיון שבאותו זמן שטמן גילה דעתו שרצונו להשתמש בהם בשבת.
איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה [הקשה לו אחד החכמים בן יומו (באותו יום בא לבית המדרש) שהיה זה יומו הראשון בבית המדרש] לרבא ממה ששנינו במשנתנו: טומנין בגיזי צמר ואולם אין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה? — (נ׳ א) נוטל את הכיסוי והן, גיזי הצמר, נופלות מאליהן.
הרי שאף בגיזי צמר שטמנו בהם אסור לטלטל, ושלא כדברי רבא! אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר, כך נאמר], זו היא הגירסה הנכונה, אמר רבא: לא שנו שאין מטלטלים גיזי צמר אלא כשלא יחדן להטמנה. אבל אם יחדן להטמנה — מטלטלין אותן.
וכדברים אלה איתמר נמי [נאמר גם כן], כי אתא [שכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יעקב שאמר בשם ר' אסי בן שאול שאמר בשם רבי: לא שנו שאין מטלטלים גיזי צמר אלא כשלא יחדן להטמנה מבעוד יום, אבל אם יחדן להטמנה — מטלטלין אותן.
רבינא אומר, יש להבין את הדברים בדרך אחרת: בשל הפתק שנו במשנה, שמדובר בערימה מסודרת של גיזי צמר הערוכים לקניה ומכירה, והם אכן אסורים בטלטול בשבת. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], גיזי צמר של הפתק אין מטלטלין אותן. ואם התקינן בעל הבית להשתמש בהן — מטלטלין אותן.